בושה

בושה

שקט חזק​(שולט) • 1 בספט׳ 2005

כשהיתה איתו בושה היתה מוכנה להתמסר בלי גבול. לתת לו את כל מה שהוא רוצה. לא היה אכפת לה שהוא יראה אותה כמו שהיא, על הרצפה, עירומה, מושפלת, זוחלת, נגררת, רטובה מעצמה, מזרעו, מיריקותיו.
זה רק האור שהפריע לה בעיניים, סינוור אותה ובילבל אותה. היא רצתה שיקח אותה למקומות האלה, וכדי להיות שם בשבילו היא תמיד רצתה את כיסוי העיניים. רק כך הרגישה איתו באמת, ובכל פעם שקשר את הכיסוי סביב עיניה היא נשאבה איתו אל החושך.
והשכנים, תמיד ישבו בראשה גם הם. הצעקות שלה היו מרוסנות. שלא ידעו. מה הם יחשבו? גם באמבטיה, עם דלת סגורה, הדאגות הקטנות היו כמו מעירות את בושה מן התהום שכל-כך רצתה ליפול אליה. רק כשהיה רותם אליה את הגאג היא הצליחה באמת לשמוע את קולו הרועם ולא את הקולות שבראשה. החיים תמיד שמים לנו מגבלות, חשבה, אנחנו צריכים לתמרן בין האילוצים. והוא הבין, והיה מכסה את עיניה וחוסם את פיה, ולוקח אותה.
ובאותו ערב שוב בא, שוב אטם את עיניה הנוצצות ופקק את פיה הנוטף. שוב גרר את בושה בשערותיה אליו, ואז פתח את הדלת. לבה הלם מתחת לשדיה והיא לא העזה להוציא קול כשהוא הוביל אותה החוצה, זרק אותה על המושב האחורי של רכבו, התניע ונסע.
"שלא תעזי להסתכל" רעם בקולו ושוב שתק. פיה העקוד של בושה לא נתן לה את האפשרות לשאול, ורק קול המנוע וקולות תופי ליבה המשיכו ללוות אותה במשך השעה הארוכה הבאה. כשמשך אותה החוצה והפיל אותה על האדמה הקשה, כבר היו דמעותיה ספוגות בכיסוי העיניים ושוטפות את פניה, והקור צרב את פטמותיה הקשות. הוא הסיר את הגאג הרטוב.
"איפה אנחנו?" שאלה.
במקום תשובה נחתה סטירה על לחיה הדומעת.
"אדוני, איפה אנחנו?" תיקנה.
עוד סטירה. אנחת כאב מבוישת נפלטה מפיה. הוא גרר את בושה בשיערה והפיל אותה לתנוחת כלב. ידיה נשרטו מחול קר וענפים קשים. אצבעו חדרה לפי הטבעת שלה וחפרה שם בכוח כשהבל נשימתו מחמם את עורפה. עכשיו בושה כבר צעקה. עוד אצבע, ושוב שיערה נמשך לאחור כשידיה מתאמצות שלא להתרומם ממקומן, ובושה כבר צרחה בקול. "אל תפחדי, זונה" הדהד קולו מאחוריה. "אף אחד לא ישמע אותך כאן. אף אחד גם לא יראה אותך" הוסיף כשהוא קורע מעל עיניה את כיסוי העיניים, מגלה מעליהן את החושך המוחלט של המערה הקרה, והולך משם נרדף בצרחותיה אליו.

nerissa​(אחרת) • 1 בספט׳ 2005

כתוב חזק וטוב. קשה לי עם זה.

קשה לי לראות גבר המגדיר עצמו כדום שלא מסוגל להתמודד עם הפחדים והגבולות של הסאבית שלו.. ומעניש אותה על חוסר היכולת שלו עצמו.

לנריסה

קליבר​(שולט) • 1 בספט׳ 2005

למה את חושבת ככה ?
אודה להסבר...

nerissa​(אחרת) • 1 בספט׳ 2005

אתה רציני, מד-זחיח שכמותך?
קראת את הסיפור עד הסוף?

שובה לב​(שולט) • 1 בספט׳ 2005

כתיבה יפה, על דום שמבין את נפש הסאבית.
מבין את הבעיה הבעיה שלה, מתחשב בה בנסיבות של היום יום.
יחד עם זאת מצא לה פתרון ולקח אותה למקום בו תוכל להשתחרר מפחדיה.

nerissa​(אחרת) • 1 בספט׳ 2005

באמת? להשאיר אותה לבד וללכת?

ממממ.. אחלה טיפול נפשי.

Lilu-FemdoM{Pon} • 1 בספט׳ 2005

מזכיר לי איזה פוסט ישן נושן על "דום" שנטש את הסאבית שלו קשורה בחוף הים .....

vega​(נשלטת) • 1 בספט׳ 2005

מה שצורם, לילו, זה שיש כאן שני דומים שלא רואים כאן בעיה..
יש כאן אישה שבורחת לחושך ושקט בגלל בושה.
למה לא לחזק אותה?
למה לנטוש אותה להתמודד לבד באיזו מערה מרוחקת?
באמת זה הפתרון? ככה חוצים גבולות בצורה נבונה ובריאה?

זה מפחיד אותי. מאוד מפחיד אותי.

תודה לאל על מאסטרים חכמים ורגישים ומנוסים היודעים לגרום לשפחתם לחצות גבולות לא רק בבטחה אלא גם להינות מזה בעצמן תוך כדי.. בלי טראומות.
(שולחת אליך נשיקה, מאסטר שלי. התברכתי.)

חתולת הלילה • 1 בספט׳ 2005

לא יודעת, אבל כשהוא הולך משם רדוף בצרחותיה, בהנחה שאינן מהזיכרון אלא משהו ממשי, זה לא נשמע לי כל כך טוב.

nerissa​(אחרת) • 1 בספט׳ 2005

בדיוק. תודה ליבה. מיקדת את זה בדיוק במקום שצרם לי.