על שפחתיות/ עבדות

על שפחתיות/ עבדות

איימי_​(נשלטת) • 25 ביוני 2006

קשה לי בימים אלה, להעלות שאלות ולהגיב בדיונים, כי אני מרגישה שזה באיזשהו מקום לא הוגן. המקום הרגשי בו אני נמצאת עכשיו שם אותי במין אנטי מפקפק כלפי כל מה שקשור לבדס"מ
( ע'ע- "נגמר לי מבדס"מ). יחד עם זאת, הראש לא מפסיק לעבוד, ואני מרשה לעצמי לנסות לשאול שאלה.

מישהי בבלוג שלי התייחסה לתחושת שיכרון החושים שברצון להיות שייך לדמות נערצת.
להלן תגובתי לה:

" שיכרון חושים זה נחמד, אבל הנה עולה בי שאלה אחרת, שמעולם לא עלתה בי קודם (וזהו שינוי מהותי בחשיבה שלי): האם זה נכון, מוסרי באיזשהו אופן (כלפי עצמך), להביא את עצמך למקום של ביטול עצמי כזה שאתה כבר לא מצפה לקבל מענה לצרכיך ורצונותיך כאינדיבידואל?
והצורך הזה להיות שייך לדמות נערצת- האם אין בו איזו שגיאה בסיסית? כלומר- הצורך להיות שייך, אולי יש לתת לו מענה בדרכים אחרות. אולי יש לברר האם הוא בא ממקום לא בריא. ואני גם יודעת בוודאות שכשאנחנו מעריצים מישהו, אנחנו מתעלמים במכוון מהפגמים האנושיים שבו. האם אין כל העניין אשליה? איזושהי דרך "לעבוד על עצמנו"? האם לא מוטב לנו שנהפוך את עצמנו לדמות שתהייה נערצת בעיני עצמנו?"

אני כבר לא שואלת על שפחתיות טוטאלית, אלא על שפחתיות בכלל. על כל מערכת יחסים שיש בה חילופי כוחות (ולא כוללת בזה סקס קינקי או סשנים). נניח, לדוגמה, שאני מחכה לבן- זוגי, והוא מאוד מאחר. אם היה אדוני, הייתי אולי אמורה לשמוח שהוא מגיע בכלל, ולא להעז לכעוס עליו. בתור בת- זוג, לעומת זאת, יש לי צורך ודרישה שיגיע בזמן.

האם הצורך הזה שיגיע בזמן הוא "צורך מומצא" או צורך אמיתי? האם הכל בעצם עניינים של משחקים בתודעה? אם אני מחליטה שאין לי צרכים מסויימים במערכת יחסים, אז הם נעלמים?
כי אם כך, אז באופן תיאורטי אני יכולה להחליט שאני רוצה להיות שפחה נרצעת, ולהיות מאושרת ככזו. מאושרת באמת.
אבל אני זוכרת את עצמי מדברת לעצמי, כותבת, מנסה לשכנע את עצמי בכל דרך אפשרית, משננת לעצמי מנטרות לגבי איך אני אמורה להרגיש כשפחה טובה, אבל דבר לא לקח את הכאב והצורך שהיה לי לקבל דברים אחרים במערכת ממה שנתן לי אדוני.

ואולי הכל עניין של כוח נפשי? של עד כמה אני מסוגלת לשלוט ברגשותיי באמצעות השכל?

זאלופון​(שולט) • 25 ביוני 2006

את נוגעת פה בנושא מאד מעניין שלדעתי איכשהו חמק יחסית מאינסוף השרשורים בנושא בדסמ: הכניסה של אנשים לתפקיד שלהם במובן הבדסמי והאופן בו העולם שלהם מובנה בהתאם לכך.

לצערי אין לי כרגע זמן או ראש נקי בכדי לחשוב על הנושא יותר לעומק, אז על קצה המזלג (יחסית, כי גם זה יהיה ארוך ) :
זה לא חדש שאנשים "נכנסים לתפקיד". ברגע שאנחנו מגדירים את עצמנו כאוחזים בתפקיד כלשהו, בוודאי תפקיד מרכזי שיש לו משמעות עבורנו, הוא הופך להיות חלק מזהותנו ואנו נוהגים, במידה מסוימת, בהתאם למה שלדעתנו התפקיד מרשה או מחייב. אם אני פרופסור באוניברסיטה, ובתפיסה שלי לגבי מה זה "פרופסור" כלולה ההנחה שפרופסור צריך להיות רציני, מחויט ומעונב, אני בהחלט עשוי להגיע לעבודה עם חליפות ולנהוג בכובד ראש וברצינות, גם אם מחוץ לתפקיד הזה אני אדם שאנטי שאנטי שמעדיף להסתובב עם בוקסר. באותו אופן, אני מאמין שכאשר מישהו מגדיר עצמו "אדון" ומישהי מגדירה עצמה "שפחה" או כאשר קשר מסוים מוגדר כ"יחסי שליטה", יש להגדרות הללו השפעה, לעתים לא מודעת, על האופן בו העולם נתפס ועל ההתנהגות בהקשר הזה.

האם זה "מומצא"? אני מאמין שכל הצרכים הנפשיים שלנו הם "מומצאים". כולם תלויים באופן שבו אנחנו מבנים לעצמנו את העולם ומפרשים אותו - בדברים שלדעתנו מתרחשים ובערך הסובייקטיבי שיש להם עבורנו. במובן הזה, אין שוני בצרכים במערכת בדסמית. פשוט ההבנייה עשויה להיות שונה. אם בשבילך שפחה היא מישהי שאמורה לוותר על צרכיה, לקבל מאדונה הכל ולא לבקר את מעשיו, ברור שהפירוש שלך לאיחור של האדון והערך שאת מייחסת לאיחור כזה יהיו שונים מאלה שיתקבלו עבור איחור של אדם אחר.

מה שכן, יש הבדל בין האופן שבו אנחנו "אמורים" להבנות את העולם לדעת עצמנו לאופן שבו אנחנו מבנים אותו בפועל. אם באמת היה לך נוח עם העמדה הזו שכשפחה טובה את אמורה להדחיק את רצונותייך וצרכייך, ואם באמת הזהות הזו של "שפחה טובה" היתה דומיננטית מספיק - לא היית חשה כאב. אלא שהשליטה שלנו על רגשותינו ואפילו על האופן שבו אנחנו מפרשים דברים היא מוגבלת ביותר - אחרת פסיכולוגים לא היו יכולים לעשות קופה. אי אפשר "להחליט" שצרכים מסוימים ייעלמו. זה דורש שינוי אמיתי בתפיסה שלנו את העולם ואת עצמנו, ברמה פנימית ולא ברמה הצהרתית.

לשאלת האשלייה - כן, אני מאמין שהמרכיב הזה די נפוץ ואישית, אני מעדיף להתנער ממנו. אין רע בלהעריך אדם אחר ולהיות מסורים לו. יש רע בלחשוב שהוא מושלם, כי אז אנחנו לא באמת מעריכים אותו אלא את הדמות שיצרנו לעצמנו. אין בעיניי משמעות להערצתה של מישהי שלא מכירה את פגמיי וחולשותיי - לא אותי היא מעריצה אלא את הצדדים המוגבלים שבי שהיא רואה או מדמה לעצמה.

ללא ספק

הוא​(שולט) • 25 ביוני 2006

אנחנו מתעלמים במכוון מהפגמים האנושיים שבו. האם אין כל העניין אשליה? איזושהי דרך "לעבוד על עצמנו"? האם לא מוטב לנו שנהפוך את עצמנו לדמות שתהייה נערצת בעיני עצמנו?"

אני נמנע מלהשתמש בבטוי הערצה אלא אהבה
אני חושב שזה תנאי הכרחי לממש יחסי שליטה ממה שאת קוראת מקום בריא
והוא קודם להיות בעל יכולת לאהוב את עצמך להיות שלמה עם עצמך

רפאל • 25 ביוני 2006

בעקרון אפשר להגיע לנירוונה.

אבל אין פירושו של דבר שצריכים לזלזל תמיד באשליה. אדם משחק שחמט, והוא יודע היטב שכללי המשחק הם בבחינת המצאה ואשליה. ובכל זאת - הוא מכבד אותם גם במחיר של תבוסה ועוגמת נפש.

אני מסכימה עם זאלופון הוא ורפאל

צ'יקיטה • 25 ביוני 2006

למרות שנירוואנה ממני והלאה אני מתחברת למה שכתב רפאל על ההתחברות לאשליה.
אני מוכנה לקבל בדס"מ שהוא אשליה ומשחק תוך כדי כך שאני יודעת שצריך לקבל את השני כאדם ולא כסוג של אלוהים וגם אני לא מושלמת.



בקשר לעמידה בזמנים:
אני יודעת שיש דומים שאוהבים לשחק את הרס"ר הצבאי שמבקש לעמוד בזמנים אבל מכיוון שעקפתי בדרגות מהר את הרס"ר הצבאי ולהזכר בו זה off רציני הדום שלי לא מנסה בתחילת פגישה להזכיר לי אותו.

באותה מידה אני חושבת שרס"רית הבסיס המבוגרת עם הרצון שלה לעמידה בזמנים לא תלהיב את הדום שלי וגם אני לא מנסה לחקות אותה.

אם אחד מאיתנו מאחר לא מת העולם.

אם קל לך יותר להכנס למצב רוח של בדס"מ לפני פגישה אני לא רואה בעיה.
גם אני עושה את זה וכמו שרפאל הזכיר במודעות מלאה.

צ'יקיטה

teacher​(שולט) • 25 ביוני 2006

הערצה של אדם על אף החסרונות שלו
לא הערצה עיוורת, אלא עם הרבה כוונה ואדמה.
מעוגנת באמת ובמציאות, על מה שהיננו ולא על הפנטזיה.

נראה לי שהגשמה עצמית היא סוג של דרך ולאו דווקא מטרה.
וזה לא משנה אם את בוחרת להיכנע או לשלוט (או לא זה ולא זה), אלא
איך את עושה את זה.

מאוד מעניין לראות איך המושג הזה - דיאלקטיקה, נמצא בכל דבר שאנחנו עוברים.
איך אפשר למצוא את החופש האמיתי בתוך הכללים והחוקים הכי נוקשים, איך אפשר למצוא את האמת הפשוטה בתוך סבך הכסיות, האשליות והתפקידים..
זה באמת מעניין, איך זה קורה בכלל? עד היום אני לא יודע בדיוק, אבל ברור לי שזה שם.

איימי_​(נשלטת) • 1 ביולי 2006

עכשיו סוף- סוף חזר המחשב שלי לחיים (תחיית המתים ) ואני יכולה להתייחס לתשובתך.
אתה כותב שאנשים "נכנסים לתפקיד", מצד אחד, ומצד שני- מדבר על זהות כ "דומיננטית". אם אני מבינה נכון, אתה טוען שמידת יכולתו של האדם להכנס לתפקיד שבחר עבור עצמו (או שנבחר עבורו), משפיעה על רגשותיו?
כך למשל, שפחה שלא מרגישה לגמרי נוח עם לראות עצמה כשפחה, לא תוכל להכנס לתפקיד בשלמות?
ללא ספק, הפסיכו שלנו הוא עולם שלם, שרובו מסתורי ולא ממופה אפילו עבורנו. אני מאמינה שהמון דברים בתת- מודע שלנו משפיעים על תפיסותינו ומעשינו.
כך למשל, אני יכולה לראות כיצד אישה הנמשכת לכניעה, אך עברה חוויות של אונס או התעללות בעברה, תסבול מדיסוננס והתנגשות רגשית בין המשיכה שלה ללהיות שפחה, לבין הצורך שלה לשמור על שליטתה בחייה. על מנת שיתאפשר לה לבדוק עד כמה באמת היא נמשכת לכניעה, היא תצטרך קודם להתמודד עם השדים בעברה. ייתכן שהיא תצטרך קודם להגיע למקום בו היא חשה חזקה ובשליטה, לפני שתוכל להיות שלמה עם וויתור על שליטה.

Re: ללא ספק

איימי_​(נשלטת) • 1 ביולי 2006

מה זה "להיות שלם עם עצמך", וכיצד יכול אדם לדעת אם הוא "שם"?
מדוע אתה נמנע מלהשתמש בהערצה? מה לדעתך ההבדל בין הערצה לאהבה? אפשר לאהוב אדם, אבל לא להעריץ אותו, לא חושבת שאפשר להקביל את שתי התחושות.

איימי_​(נשלטת) • 1 ביולי 2006

לא ברורה לי תשובתך. השאלה היא לא האם אנחנו מכבדים את הכללים או לא, אלא עד כמה משפיעה תפיסת זהותנו העצמית על רגשותינו, ועד כמה זה נכון להכניס את עצמנו למצבים רגשיים/ תודעתיים מסויימים.

איימי_​(נשלטת) • 1 ביולי 2006

לא הבנתי