| annabelle |
לפני 18 שנים •
15 באוק׳ 2006
אין גבול, מה..
לפני כשבוע תקף את המחשב שלי וירוס שהגיע דרך המסנג'ר. הוא השבית לי את השמחה( דהיינו המחשב) לחצי יום.
כשחזר הסומק ללחיי, נכנסתי בחדווה למסנג'ר. חיכתה לי הודעת אישור מאדם שאיני מכירה, המבקש להתחבר אלי... אישרתי בחרדה...הנה אני עושה זאת שוב, משחקת באש... "שלום" "שלום" כתבתי בחזרה מי אתה? "זה לא משנה כעת מי אני, כל מה שאני מבקש הוא שתפרסמי את הסיפור הבא בפילהרמונית שלך" קובץ נשלח... אני מהססת אם לפתוח ולהסתכן שוב בהשבתת המחשב, אולי הפעם לפרק זמן בלתי מוגבל... "למה שאעשה זאת? "אני מתריסה "עשי זאת! שלושה ימים לאחר שתפרסמי, תחכה בתיבת הדואר שלך מעטפה חומה. אל תפתחי אותה! יש מספר טלפון נייד, השאירי הודעת SMS קצרה: "קבלתי" וחכי להוראות, כתב האלמוני במילים קשות. ה"שיחה" הסתיימה מבלי שיכולתי להשיב באש... רגע, הוא אפילו לא בקש כתובת, או מספר תיבת דואר... הוא מכיר אותי?...עוקב אחרי? ...הוא יודע שאני אוהבת ללכת " על הקצה". מנין לו המידע עלי? הוא הימר שאלך עם זה עד הסוף. הוא צדק! פתחתי את הקובץ, קראתי, והתחבטתי בעניין כמה ימים עד שהחלטתי להביאו אליכם... הנה הסיפור כלשונו וככתבו: תחנה אחת ניסיתי את מזלי. נסעתי אליה ללא תיאום. כעשרים דקות מביתה התקשרתי. הי, אני בסביבה. קניתי חגורה חדשה. תתחדש – ענתה ביובש. רציתי לחנוך אותה עליך – אמרתי. אני.. אני יוצאת בשמונה. לאן? התרסתי לאן? השיבה בפליאה. מה זה עניינך. אני לא חייבת לך דין וחשבון. את כן. אני לא. מה זאת הפטרונות הזאת? אני שייכת לך או משהו? כן. אוקיי.. אולי.. קצת. קולה הפשיר מעט. אני יוצאת להנחייה. עכשיו שש – אמרתי. טוב,.. בא נראה. משחק חפוז? מה התנאים הפעם? נראה כי התרצתה. ארבעים דקות. תחנה אחת. הפתעה. תהיי מוכנה בעוד רבע שעה – עניתי בלקוניות. מיששתי את ברדס הגומי שהבאתי לאירוע. אוקיי.. אין לי אפילו זמן להתווכח על התנאים. חמש מאות? דווקא מוצא חן בעיני להתקשט לפני ההנחייה. אני עומדת כל הזמן. לא אצטרך את הישבן. אהבתי שנקבה במספר. תמיד מספר גבוה מדי בשבילי. חמש מאות הצלפות? הורדתי אותה למאתיים. ההצלפות היו גלולת המרץ שלה. תמיד הופתעתי מחדש מאהבתה להיות מוצלפת. ובעוצמה. פתחתי את הדלת. היא עמדה שם, כרגיל, בלב המבואה. עירומה וחמושה בחוטיני. מביטה היישר לתוך עיני. מבטה חתום. פרקי ידיה נתונים באזיקי מתכת בקדמת גופה. על כפות ידיה, כנותנת תשורה – שמונה מצבטי מתכת קטנים. ארבעים דקות – לחשתי באוזנה. שלפתי את ברדס הגומי. הפתעה – אמרתי. מיהרתי להתקין אותו על ראשה. נאבקתי ברוכסן באחורי הברדס שנסגר בקושי ומתח את הגומי על פניה. הברדס היה אטום לחלוטין למעט צינור רחב שהיה מותקן בו ונתחב אל פיה. היא נהמה בתשוקה. לא לזוז – פקדתי. שלפתי מידיה את המצבטים. היא ביקשה שמונה. שניים התקנתי והידקתי על פטמותיה. ירדתי על ברכי והצמדתי שניים לכל אחת משפתי ערוותה. את המצבטים האחרונים הידקתי אל תוך בתי השחי – תמיד יש פעם ראשונה. אחזתי בה והובלתי אותה למחוז חפצה – עליית הגג. היא הלכה בקושי עם כל הציוד המוברג אל גופה. מאתיים הצלפות? חשבתי. אני גומר עם זה ברבע שעה. החלטתי לתת לה להתבשל קצת על עמוד הקלון. חיברתי אזיקי עור לידיה. בגובה כעשרים ס"מ מהרצפה, התקנתי ע"ג העמוד מדרך עץ נשלף – מידותיו כ- 10/10 ס"מ. העליתי את גופה המגשש על גבי המשטח הזעיר. היא ניסתה להתייצב על קצות אצבעותיה. את אזיקי ידיה חיברתי לעמוד גבוה מעל לראשה. גופה היה מתוח. פניה הסומים פנו לעבר העמוד. סרטי רוק החלו לצנוח מתוך צינור פיה הפעור, הנסתר. שלפתי מעל גופה את החוטיני במשיכה חזקה. היא נעה באי נוחות ע"ג המשטח הקטן. מרימה לסירוגין רגל אחת, מנסה להיטיב את יציבתה. מצבטי גופה התחככו בעמוד לתוספת נוחות. נותרו לנו כשלושים דקות. בהצלחה – לחשתי אל תוך אוזנה הלחוצה בתוך הברדס. היא נהמה כלביאה מיוחמת. עזבתי אותה לנפשה. ירדתי למטה והעברתי זמן מה בבטלה – עיני התמקדו בשדות ובנוף הרחוק שנפרש מחלון הסלון. כמעט ואיבדתי את תחושת הזמן. פתאום דחק לי להשלים את המשימה. עליתי למעלה. השבויה שלי המשיכה בנהמותיה. התקרבתי. תודה שנשארת – אמרתי. מפלי זיעה נחלצו מתוך הברדס המהודק ונחתו על עורפה וחזה. היא הנידה בראשה בחוזקה כמנסה להסיר את הגומי הצמוד. החגורה – לשם כך התכנסנו. ליפפתי אותה סביב כף ידי, התייצבתי במרחק מה והתחלתי לעשות לה מה שהיא אוהבת באמת. חמישים הצלפות ישבן ברצף. היא גנחה מבעד למסיכה. עם כל הצלפה רגליה מעדו מעם המידרך ולשניות הייתה תלויה באויר עד שמצאה שוב את מקומה. להפסיק? – שאלתי. היא הנהנה לשלילה, נוהמת. הזמן דחק. עשר דקות נותרו. המשכתי להצליף. מאה הצלפות באחוריה ומאחוריה. נהניתי מהגוף המתפתל, הרוקד לקצב השוט. הסרתי את המדרך הנשלף. היא נתלתה בכובד גופה. החגורה המשיכה לנחות על עורה. מימין ומשמאל. מאה ושלושים. להפסיק? זעקה כועסת יצאה מצינור פיה. היא הינהנה לשלילה. מאה ושבעים. גופה הזיע. חמש דקות נותרו. סובבתי את גופה אלי. קדמת גופה הייתה נקייה מהצלפות. הצלפתי במתינות יחסית על שדיה וירכיה. מניתי שלושים נוספות. היא התנודדה כשיכורה ע"ג העמוד. הסרתי את המצבטים, התרתי את אסוריה ופתחתי את רוכסן הברדס. צלצול השעון נשמע. המשחק נגמר. קלפתי מעליה את הברדס. פניה אדומים, נוטפים, שערותיה רטובות. שלפתי את הצינורית שהתמקמה היטב בפיה. היא התנשפה בעוצמה. ייצבתי אותה על רגליה וגררתי אותה לרחצה הגונה. ליטפתי אותה כל העת וכמעט שמעתי גרגור של הנאה. היא התייצבה להנחייה בשמונה ורבע. לבושה בקפידה. מחייכת. נינוחה. מתנצלת על האיחור הקל. 'עניינים שבשליטה שאי אפשר היה לדחות...' – אמרה לקהלה. ואתה...אני יודעת שאתה עוקב אחר המהלכים שלי. הנה קיימתי את חלקי בעסקה. אני ממתינה כעת להודעה מבית הדואר. |
|
|
| annabelle |
לפני 18 שנים •
15 באוק׳ 2006
כעבור 72 שעות...
הודעה על דבר דואר חיכתה לי בתיבה. מאחר ובישוב קטן כמו שלנו, שעות הפתיחה מצומצמות ובנוסף חו"ל המועד... אלך מחר לאסוף את החבילה. הזוי? עוד נראה... נערך לאחרונה על-ידי * בתאריך ראשון אוק' 15, 2006 10:53 am, סך-הכל נערך פעם אחת |
|
|
| annabelle |
לפני 18 שנים •
15 באוק׳ 2006
משכתי עוד רגע לפני שהגשתי את הפתקית לנערת הדואר שלנו, כשפתחתי את התיבה שלנו
והוצאתי ערימת ניירות, דואר זבל שמוצא דרכו בד"כ אל הפח הסמוך, המאיים לעלות על גדותיו תכיפות. מיון קצר העלה שני דברי דואר בעלי ערך. המעניין מביניהם היה מעטפה צבעונית וחגיגית, שנשלחה מסיטונאי התיירות איתו אני עובדת, ודרכו אף הוזמנה חבילת נופש...נישואים אזרחיים. הרי הטרודוס...קפריסין...מקום קסום... גלגלתי בראשי את ההליך: טיסה קצרה, בית העיריה, ניירת, חתימות, נשיקת נצח, 4X4 נסיעה בחורש טבעי, נופי בראשית, שלג במדרונות, כפרים קטנים, מקומיים מסבירי פנים, זיקנה חרושת קמטים בפתחי בתי אבן עתיקים, הזמנה ע"ש אנאבל וא' בח"ל. מלון כפרי קטן, נחל זורם, מסעדת דגים טובה, חדר חמים, מיטת אפריון מפנקת...רומנטיקה לעילא ולעילא כמעט עשור חלף, הרהרתי לעצמי, מאז שהייתי שם עם מי שעתיד היה אז להיות בעלי...התרפקתי רק לרגע על זיכרון בית הקפה ההוא, אשר בפלאטרס, שסחרר את חושי בארומה מכושפת של עשרות סוגי קפה. "אפשר לעזור?" העירה אותי האישה הצעירה מחלום מריר בהקיץ. "כן" חייכתי ומסרתי את הפתקית לידה. היא פשפשה בין דברי הדואר הרבים שבארגז... "זו צריכה להיות מעטפה חומה" אמרתי, תוך שאני מגביהה מבט בנסיון לאתר את שמי... "מנין לך?" שאלה בפליאה "אני יודעת" חייכתי במבוכה. "הנה, יש!" נופפה בפני מעטפה חומה כמובטח. מיהרתי לחתום, להודות ולצאת מה"בודקה" שלה. מעטפה חומה, פשוטה, בגודל של A4 עליה נכתב בעט נובע כנראה, בדייקנות ובסדר מופתי: לכבוד אנאבל ----- רחוב ------ ישוב ------ מיקוד אני משחקת את המשחק שלך, נכנסת לאוטו ושולחת את הSMS למספר המצויין: "קבלתי" . מחייכת לעצמי, אם שמת ידך על מקום מגורי, אתה ודאי גם יודע את מספר הטלפון שלי. מיששתי את המעטפה. ערימת דפים. מה המיסתורין הזה? לאיזה סיחרור אני נכנסת? מי הוא בכלל, שאעשה כל מה שהוא מורה לי, חשבתי, בעודי ממששת באגודלי את השוליים הדביקים של המעטפה, המאיימים להפתח, כשלפתע צפצוף מהנייד, הודעה חדשה: "אמרתי לחכות להוראות, לא?" נבהלתי, רדופה הבטתי לכל עבר בנסיון לאתר את התצפיתן... הנחתי את המעטפה במושב לידי , הצבע נזל מפניי, הנעתי וגלשתי בנסיעה איטית. תוך דקות ספורות מצאתי עצמי בבית, בעלטה גמורה, ישובה על הרצפה, התיק עדיין על כתפי, הטלפון קפוץ בידי, כשהמסך הפך שוב לכחול, התקבלה הודעה: "ילדה טובה, כמו שאני אוהב" ההוראות לא אחרו להגיע... |
|
|
|
איימי_(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
15 באוק׳ 2006
מחכה להמשך עם לשון בחוץ...
|
|
|
לא סתם אישה(נשלטת){octopus}
|
לפני 18 שנים •
15 באוק׳ 2006
פשוט כתוב מעולה!
מחכה להמשך... |
|
|
|
מיתוסית(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
15 באוק׳ 2006
אני אניח שזו פנטזיה אבל העליית גג, עמוד הקלון ודרך ההתנהלות בסיפור של אלמנט ההפתעה לשפחה הזכירה לי פה סגנון מסוים של אדון מסוים מאוד...
אני תוהה אם יש קשר... 
|
|
|
|
נהגתי להזקיר בעברי
|
לפני 18 שנים •
15 באוק׳ 2006
נוווווווווווווווווו
מוצאת את עצמי לא יכוה להמתין להמשך.
|
|
|
| annabelle |
לפני 18 שנים •
15 באוק׳ 2006
תאורת הסלולאר כבתה במהירות...
אני, שהסתכלתי למוות בעיניים פעמיים לפחות, גיששתי כעת את דרכי אל פינת הסלון ונצמדתי לקיר בבעתה. עצמתי עיניים וניסיתי לשחזר את התנהלותי בעולם השליטה, בתקופה האחרונה. המסקנה היתה ברורה: האיש... הנייד נשמט מידי ברגע שצילצול קולני וצורם נשמע בתוך השקט והחושך המקפיא. עניתי לשיחה ללא מילים. "בוגדת..." "בשבילך, קראי!" ניתוק התעשתתי במהירות וחייגתי למספר שהופיע על הצג: "המנוי אינו זמין כעת, אנא נסה במועד מאוחר יותר" סיננתי חרישית תיסכולי בזעם. אחסוך מכם את הגידופים, אך כל הזמן הדהדה בראשי השאלה: מה שם המשחק...מהו שם המשחק... ? בפינת העבודה פתחתי בזהירות את המעטפה. שלפתי החוצה ערימה של דפים מנייר ממוחזר, בגוון של שמנת, מהודקים באמצעות סיכת שיער מוזהבת כמו זו שאבדה לי אז, בבית המלון ההוא בהרים... הדפים נשמטו מידי והתפזרו בחלל החדר. מיהרתי לאספם, הם לא היו ממוספרים, אך קריאתי רבת השנים היתה לי לעזר. לאורו של צג המחשב על הדף הראשון התנוססה בדיו יוקרתית המילה: "בגידה " עיניי נקרעו לרווחה ככל שחלפו על פני הכתוב. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, כמו משהו שבחלום הכי פרוע שלכם לא תוכלו לדמיין שיקרה לכם, הרי לפניכם החלק הראשון : בגידה היא בגדה בי. פשוט בגדה. חיפשה מדריך אחר. תמיד אמרה לי כמה שאני מקורי. כמה שאני מתחדש. כמה שאני ורק אני. היא נהנתה מפגישותינו. חזרה שוב ושוב. אבל יום אחד החליטה. שעמום? פשוט רצתה לחצות גבול נוסף. רצתה לבקר את הפחד. להביט בו בעיניים. אצלי הכול כבר היה מוכר. כואב אבל מוכר. אז היא התקשרה. פשוט ענתה למודעה. כמעט אנונימית, (המליצו לה, למען האמת, חברים שכבר לא תרצה לשמוע מהם). יום אחד, אחרי שכול זה נגמר, התדפקה על דלתי. פניה נפולים. נראתה חיוורת. כמו חתול נעזב שמצא שוב את ביתו. "בגדתי," אמרה לי והתחילה לייבב. בתחילה לא הבנתי. הכנסתי אותה לדירה מתוך דאגה כנה. היא לא נתנה לי שהות לדובב אותה. פשוט התחילה לספר. שעה ועוד שעה. דיברה בשקט, הייתה חלשה. הייתי קשוב. מהופנט. איזה אומץ יש לילדה הזאת. רותקתי לסיפור ודחיתי את העלבון והכעס על הצעד שעשתה. לא הפגנתי אכזבה, גם לא כעס. היא הייתה זקוקה לתמיכה. נראה שפשוט רצתה לחזור למקומה הישן והטוב בחיק אסורי. "תעשה בי מה שאתה רוצה. תקרע אותי לגזרים. תממש כל מה שחלמת ולא העזת. תשאיר אותי קשורה לתמיד. תן לי לחזור." היא אמרה, מייבבת כמו ילדה. "ספרי מה עבר עליך. אל תחסירי פרט. אחר כך כבר נראה." את רגשותיי דחיתי. הסיפור המובא כאן הם דבריה כפי שסיפרה לי בערב ההוא. היא חקרה מעט לפני שהקישה על לחצני החיוג. קיבלה המלצה מחברה, קראה חומר, נבהלה, נלחצה, אבל החליטה. קול לקוני, מתכתי, באנגלית מעט רצוצה, הנחית עליה הוראות. "את לא צריכה שום הכנה, פשוט תבואי. תביאי איתך גוף חזק, סיבולת אינסופית והרבה נכונות לכאוב." כך סיכמו את השיחה מן העבר השני של הקו. מספר מילות הסבר על איך ומתי להגיע, וניתוק. נשמע טוב, לא? היא הכירה את עצמה. לא היה גבול ליצר החקר שלה. היא ידעה לסבול. הסכימה מיד. קנתה כרטיס טיסה ליום המחרת. התייצבה בשדה בשעה היעודה. "את בטוחה שאין עליך אפילו מטען יד?" שאלה אותה דיילת הקרקע בהפתעה. "לא, לא, זה בסדר. לא אצטרך כלום במקום אליו אני טסה, יספקו לי הכול," ענתה בחיוך מבויש. "נשמע מעניין, ספרי לי על כך," הדיילת ניסתה להתיידד. ואכן, החופשה עמדה להיות יותר ממעניינת. לאחר טיסה של כמחצית השעה, נחת המטוס בקפריסין. היא המשיכה נסיעתה בשלושה אוטובוסים, כפי שהונחתה. נוף ים תיכוני טיפוסי, 'כמו בבית.' האחרון שבהם היה כמעט ריק. טיפס והתנשף במעלה כביש צר, מתפתל ושם פעמיו לכוון ההרים הגבוהים במרחק, שכיפותיהם כוסו בשלג. מספר אנשים מכונסים בעצמם, חבילות, שקיות עטופות בידיהם. היא הביטה בסקרנות מבעד לחלון הגדול. חלפו על פני בתי אבן קטנים שנשארו מאחור, בתי איכרים, חצרות מגודרות בגדרות של עץ ואבן מקומית, חמורים משוטטים, ותרנגולות שנמלטו בקרקורים מזעם גלגלי האוטובוס המתנשף. לאחר נסיעה מייגעת ביקשה מהנהג שיעצור בחווה, שאת שמה התקשתה לשנן. "בהצלחה," זרק אחריה באנגלית לאחר שירדה, וקרץ. האם ידע? האם כך עושות כאן כולן? באות להתענות בחווה? זה כתוב באיזה מדריך טיולים? שביל עפר הוביל אותה למספר מבני עץ ואבן ארעיים. היא הגיעה, מעט מאובקת. דלת עץ חרקה בפתחו של מבנה האבן. גבר חסון, מיוזע, חשוף פלג גופו העליון, יצא אליה. "כאן, בעוד דקה, נגמרים חייך הקודמים. תשכחי מהכול. את חפץ. גוף. כלי עבודה. מכונה. משחק. אסור לדבר. אסור לכרוע. ובעיקר – אסור. ועוד פעם אסור. מזון ומים לפי החלטה שלנו. צרכים – בעמידה ורק לפי הוראה. אסור לבקש. עונשים קשים על כל הפרה." הוא ירה את נאומו הקצר בלי כל הקדמה. פתיחה. היכרות. משהו! הם סיכמו על סידרה של שבוע. הוא לא הזכיר את זה. לא הייתה לה כוונה לבלות כאן את שארית חייה. פחדה לשאול. הוא נראה מאיים, החלטי. היא הביטה אל השביל ממנו הגיעה. סימנים קטנים של חרטה צבטו בה. האם תיסוג? מסתבר שהמציאות החליטה עבורה. שני גברים נוספים יצאו מהפתח. חסונים. צרובי שמש. חתומי מבט. הם ניגשו אליה והפשיטו אותה תוך שניות, כאילו הייתה רכושם מאז ומתמיד. היא עמדה מולם, עירומה, חוששת לזוז. לדבר. לנשום! |
|
|
Top of the World(שולט)
|
לפני 18 שנים •
15 באוק׳ 2006
עד כאן..
עד כאן - את פשוט משהו - עולה על כולם!!!
|
|
|
| annabelle |
לפני 18 שנים •
19 באוק׳ 2006
סיימתי לשתות את הקפה.
"בואי!" אוחז בצוארי ומוביל אותי אל המכונית. נסיעה קצרה אל היער, כשתיק ההפתעות נשלף מתא המטען. אני אחריו, בשמלה קלילה ובסנדלים, מהדסת צעדי בין האבנים הזרדים ומחטי האורן הפזורים על הארץ. הוא נושק לשפתיי בתאווה, מחליק ידיו על כתפיי, אצבעותיו גולשות אל מחשוף השמלה הנדיב,מפתות אותי. זו היתה אמורה להיות פגישת הכרות על כוס קפה, עם גבר בשנות הארבעים לחייו, באריזה שמורה. שרירי, מבט חצוף ותובעני וחיוך כובש. "התפשטי!" "לא!" אני מתריסה. סטירה נוחתת בהפתעה על לחיי מותירה אותי המומה לכמה שניות. השמלה כבר בתיק... תחושה חמימה התפשטה בגופים כשאזיקי עור כיסו את פרקי ידיי וחוברו יחדיו. הוא כרע ברך ואזק את רגליי. המראה מבויישת ומרוגשת ניסיתי להגן על גופי מעיניי העצים והאבנים... כמה מגוחך חשבתי לעצמי, שהרי אין כאן כלב מלבדנו. מזמזמת לעצמי: "רוב הזמן מתביישים בגופנו...אנחנו זן נדיר....ציפור משונה..." "על הברכיים!" הוא מחזיר אותי משיוט מוקדם מדי. ברכיי נחבלו והכאב היה קשה אף יותר מן ההצלפות המדוייקות שלא אחרו להגיע. הרגשתי כיצד הרטיבות מזדחלת לאיטה במדרונות ירכיי... נאנחתי בשקט "כואב?" הוא עצר לבדוק "הברכיים...." עניתי בלחש. עזר לי לעמוד חזרה ליד העץ הצעיר. הפניתי גופי אליו, מבויישת, לחינם מקווה שגזע העץ הדקיק יצליח להסתיר אותי. "חכי!" הוא שלף שתי חולצות כחולות מתא המטען ופרס אותן על האדמה. סימן לי לתפוס שוב את מקומי מעליהן. כרעתי שוב והישרתי מבט. הוא תלש את תחתוני החוטיני מעלי, ואת חזית התחרה השחורה. מצבטים שחורים המחוברים זה לזה בשרשרת מוכספת הודקו לפטמותי והגבירו את זרימת הדם למוחי ולאזורים "אסטרטגיים" אחרים... הוא משך את השרשרת כלפי מעלה והורה להחזיקה בפי לבל תשמט. הפטמות נמתחו ופני התעוותו מכאב. השרשרת צנחה. סטירה נוספת נחתה שוב בחוזקה. "אמרתי לא להפיל אותה, נכון?!" "כן" עניתי בחשש. "כן, מה?" "כן אדוני" לחשתי השרשרת נמתחה שוב והשפלתי מבטי. עיניי כמעט ויצאו מחוריהן, השרשרת נשמטה שוב כשקראתי את המודפס על גבי החולצה: XXX XXXX סוכן הנסיעות שלך 052-665655... קוראים יקרים, אני נאלצת לקטוע את סיפורי, כעת, מאחר ועל צג המחשב מתנוססת הודעת מסנג'ר: "פרסמי כעת את חלק ב'" ( צירוף מקרים, או שמא...?) בגידה חלק שני: הם נכנסו לתוך המבנה. לא החליפו מילה. לא נתנו הנחיות. אפילו לא צעקו. היא חששה לזוז. עמדה חשופה, מבוהלת. כמעט מיואשת מהצעד שעשתה. אחד הסוהרים שלה יצא אליה שוב, עם סט שלם של אמצעי כבילה ממתכת. הוא הצמיד לקרסוליה ולפרקי ידיה אזיקי ברזל כבדים וכרך סביב צוארה קולר ברזל מגושם. כל אזיק היה מחובר למשנהו בשרשרת ברזל מעיקה, אותה, כך הבינה, תצטרך לסחוב על עצמה מעתה ועד עולם. הוא הוביל אותה אזוקה בקילוגרמים של ברזל, למתקן שעיקרו צינור אופקי שהיה מחובר בגובה הבטן. כיוון אותה אל הצינור. דחף את פלג גופה העליון. היא התכופפה. חיבר כל קרסול לפרק כף יד ועזב. כך השאיר אותה, כפופה, מושפלת, כל חוריה חשופים לרווחה. ישבנה בולט אל על. היא התחילה לבכות. זה היה המוצא היחיד. חמש דקות שהיא במקום המוזר הזה וכבר נכבלה למיתקן. התחלה מעודדת. לפתע שמעה תכונה. מעמדתה במהופך, הבחינה ברגלי שלושת הגברים המתקרבים לעברה. התייצבו מאחוריה בחצי גורן. מביטים בעירומה המשפיל. היא חשה את האוויר נקרע. שריקה מאיימת, ואז נחיתתו של השוט. היא חשבה שהם קורעים את גופה. זה היה שוט סוסים ארוך, קלוע. עוצמה כזאת של הצלפה עוד לא קיבלה עד לאותו הרגע הנוראי. ושוב. ושוב. היא חשבה שהיא מתנפצת. אבל פחדה לצעוק. לבסוף שחררה את רסן לשונה. היא צרחה עם כל חיתוך של השוט. ניסתה להבליג. להחניק צרחה, אבל לא הייתה מסוגלת. ואז השוט פסק. הם עלו עליה מאחור. כל אחד בתורו. חדרו לתוכה. גהרו. תפסו במותניה וקדחו. דפקו ודפקו עד שגמרו את כל תכולתם. שפכו על גבה הכפוף בקולות נאקה חייתיים. נעלמו. והיא שם כבולה, מושפלת, נוטפת, בוכה, כואבת, כבויה. מטעני הנוזל הצמיג זחלו אט אט ממבואות ישבנה לאורך גבה ההפוך, על עורפה, דרך קולר הברזל, והגיעו ללחייה. סימנו את כוונם הלח כמו חלזונות ביום גשם. משם טפטפו על פני האדמה המאובקת. היא הריחה את הריח החריף והבינה שריח זה ילווה אותה כעת לאורך זמן. 'למה התקשרתי, למה? מה היה רע לי עד היום?' חשבה לעצמה בתוך כאבה. סופת אבק קטנה עברה כנחשול אש וכיסתה אותה לרגע. כלבים הסתובבו במתחם, התקרבו, הריחו את הרכש החדש שהיה כפות למולם. הרימו רגליהם על ראשה המונמך, סימנו טריטוריה. האור הבוהק נדחק. צללי בין ערביים, ארוכים, מהתלים, ירדו על המקום. שכחו אותה. אולי לא. אחד הגברים התיר אותה, ייצב אותה לעמידה והידק אזיקיה מאחורי גבה. הצמיד בקבוק לפיה וכפה עליה לשתות את כל תכולתו. הידק בגסות לפטמותיה מצבטים שחוברו ביחד לשרשרת ברזל ארוכה. הוא החל בהליכה מהירה. מוליך אותה בפטמותיה. היא דידתה אחריו עם כל מטען הברזל שעליה. אם פיגרה, נמשכו השדיים בכאב נוראי. כך הוא הוליך אותה דקות ארוכות לעבר הגבעות שבאופק. לפתע עצר. קרב אותה אליו. הוא רכן לעבר סבכת ברזל על הקרקע. פתח אותה לרווחה. ניגלה לעיניה בור שאת קצהו התאמצה לגלות. כבר הבינה מה צופן לה הלילה. הוא שיחרר את הפטמות ודחף אותה לתוך הבור. |
|
|