G-O-L-D(שולט)
|
לפני 17 שנים •
17 באוק׳ 2006
הוא לא "קול", הוא סתם חתול.
פעם הכלוב היה מקום מעניין. היום הוא סתם רקע שחור.
פעם הכלוב היה ביצה של מניאקים וזונות. היום הוא סתם מקום מפגש לשרמוטות שמשלמות מנוי זהב. פעם כלובי היה אוטוריטה, היום הוא סתם איזו דמות פלואידית שעושה בוחטות מהיי-טק. פעם מאסטר אור היה לקס לותר של עולם הבדס"מ. היום הוא סתם יושן אצל האמא. פעם גאלה היתה שוברת את המסך, היום היא אולי זורקת בו מבט מידי פעם. פעם נריסה היתה מצליחה להביא לי את העצבים ברמות שהייתי מחכה לבוקר שיבוא איזה גל. היום אם יבוא גל, אני כנראה אטבע. פעם דולפינה היתה יוצאת כנגד כל העולם. היום היא מחפשת להיות חלק ממנו. פעם קליבר היה מסוגל להרוג אותי בידיים. היום הוא מקסימום מסוגל ללוש חימר בשיעור קדרות. פעם קיחוטה היה מתקתק את הפורום לדעת. היום הוא מתקתק תסריטים להוליווד. פעם הייתי מזיין כל אחת שניה שהיתה נכנסת לכאן. היום אני: "זקן, מה אתה רוצה?" פעם הייתי יושב ומחשב כמה דפקתי מהאתר הזה. היום אני מחשב מתי דפקתי. פעם היתה כאן לוליטה המלכה המזדיינת שהיתה מטיסה את הפורום על טיל. היום הלוליטה שיש פה מקסימום מסוגלת לאכול איזה טיל או שניים לתחת... פעם שיקי היה אויב. היום הוא כינוי לליטוף. פעם "מאסטר יקיר" היה "ניו בוי" ואני הייתי מכנה אותו חניבעל לקטר. היום אני עדין לא מסוגל להבין את צירוף המילים מאסטר ויקיר. פעם אמלי ומאסטר F היו זוג של אנשים שהעניין שלהם הוא יחסי שליטה. היום הם יעני מותג שמנסה למנף לי מסיבות שאם במקרה הייתי מגיע לאחת מהן הייתי מחפש את הכפתור של סקוטי. "BEAMM ME UP MAN, BEAMM ME UP". פעם היה כאן אחד שהיה מספיק גבר לכנות את עצמו "חצי אדון". היום יש כאן רק חצאי אדונים ולא אף גבר אחד ראוי. פעם היה לי זין וקוביות בבטן. היום יש לי קוביה, והזין, איפשהו... פעם היו כאן סתומות שהיו מאפשרות שיקשרו אותן בפומבי. היום הפומביות הפכה סתומה והקשירות טריוויאליות... פעם היו לי כאן חמש או שש "מנוקבות" שהייתי מתקתק בו זמנית ואף אחת לא ידעה על השניה. היום אני שוכח את הטלפון שלי בכל מיני מקומות ואחר כך מקבל מבטים מאלה שהסקרנות גרמה להם להציץ לי בתיקיית התמונות... פעם כלובי היה יושב איתי לחומוס באלנבי. היום כלובי יושב לסושי בבזל ואני לוויסקי בבאדה בינג. פעם "דפנה" היתה מתקשרת אלי באמצע הלילה לזיין לי את השכל ולפעמים גם היתה באה עם הציצי הענק שלה לחלוק איתי את המיטה. היום היא כנראה אני שבעצם התחזה לדפנה. פעם סופרמן היה בא לבקר אותי בלילות ואני הייתי כותב עליו פה ואף אחד לא היה מאמין לי שהוא באמת שרק לי מחוץ לחלון. היום כל מניאק לובש לי טי שירט של הסמל שלו ורץ לראות את הסרט החדש. פעם הייתי מצליח להביא את עצמי לשפוך על מישהי מליקשייק ואחר כך עוד לכתוב על זה. היום אני בקושי מסוגל להזמין לי אחד בבית קפה. פעם היתה את אולה האפרוחית, היום היא כנראה עוד תרנגולת. פעם היתה את נוי האגדה, היום האגדה הפכה לנוי. פעם היתה את המלכה לירז, היום יש את המלכה כלובי. פעם היה את צביקה החרצוף מסקס סטייל, צביקה החרצוף היצור יש לציין. היום איפה הסטייל, איפה הסקס וגם את החרצופים כבר לא משדרים. פעם... הרבה דברים היו פעם. זה מצחיק, אבל כל הסרחה הזו שמתקיימת פה בין אנשים לא אנשים וכינויים לא כינויים, לפעמים הופכת למשהו שאתה יכול להתגעגע אליו. זה לא ממש געגוע למשהו אמיתי. קיומי. זה געגוע למי שאתה היית באותו הזמן. פעם הכלוב היה מקום מעניין, היום הוא סתם רקע שחור אבל ראבק, שחור זה מרזה... * החורף עומד לי בחלון, נוקש עצבני ומחכה לפרוץ פנימה ואני יודע ששניה וחצי והנה הוא מתרסק עלי. זה מוזר, אבל משום מה תחילת החורף זו תקופה שתמיד נזכרים בה. תחילת החורף שעבר... מה היה אז... מה היה בחורף לפני שנתיים... זה תמיד "בחורף ההוא היינו" וזה אף פעם לא בקיץ כי בקיץ אין זמן לזכור כי אין זמן. בקיץ חווים מהיר ולא זוכרים מה חווינו. זיכרונות הן סוג של התכנסות פנימית והתכנסות פנימית זה משהו שהחורף גורם לך לעשות. יא אללה, איך בא לי קיץ... * אני יושב בבאדה בינג, בר חדש שפתח חבר שלי שבחר לכנות אותו על שם הבר של טוני סופראנו. אני יושב על הבר, שותה בירה ורואה את החבר שלי הזה מגיש צלוחית עלי גפן וחומוס למישהי שיושבת בצידו השני של הבר. זה עשה לי להפסיק לשתות, לסמן לו לחשבון ולצאת החוצה. ראבק, בבאדה בינג ניו-ג'רזי מסתובבות פצצות עירומות ומתוקות על עמודים כמו סוכר סבא על מקל ופה, בבאדה בינג בן יהודה, הסיבוב היחיד שהן עושות הוא תנועת הניגוב שהן מבצעות למנת הצלוליטיס שהוגשה להן בצלחת. אם פעם אני אפתח בר, רמת הפאשיזם שתשלוט בו תצליח לצמרמר גם את שרידיו האחרונים של הרייך השלישי. * פעם המושג דום היה מושג. היתה לו ייראה, כבוד, עוצמה. היום, המושג דום, נחשב לאיזה סתום שלא מבין מה הוא רוצה מעצמו אז הוא מרגיש שהוא צריך לכנות את עצמו מאסטר... פעם, לפני הרבה זמן, דום היה משהו "קול". היום אני שומע משפטים כמו: "סאב" זה "הדום" החדש. "תן לה לשלוט" הם אומרים לי ואני מרגיש את הבחילה מטפסת לי בגרון. הניו אייג' הזה של גברים לועסי שפתיים תחתונות עושה לי לרצות להוציא מהארון את המדים, לצחצח את המגפיים, לקחת את המגפון, לכחכח בגרון ולצרוח: "איי צוואי דראיי..." * פעם, המושג דום היא משהו קול, היום הוא סתם חתול. |
|
|
איימי_(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
17 באוק׳ 2006
זה נדמה לי, או שאני לא מוזכרת כאן???
|
|
|
aka BODYGUARD
|
לפני 17 שנים •
17 באוק׳ 2006
ענק כהרגלך, גולד....
ואכן , לדינוזאורים בחבורה קשה לאכול "נובו-סושי".... אתה רק מביע זאת טוב מכולנו... המשך. |
|
|
|
nerissa(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
17 באוק׳ 2006
כן.
אולי הגיע הזמן של"חבר זהב" תהייה משמעות אחרת.. כלובי לא מתחשב בפנסיונרים כאן.. |
|
|
פסיכו לוג(שולט)
|
לפני 17 שנים •
17 באוק׳ 2006
הכלוב שייך לצעירים P:
|
|
|
| טינק |
לפני 17 שנים •
17 באוק׳ 2006
אתה כותב מדהים
אבל למה יש לי הרגשה שמה שממנף אותך זה המכנה המשותף של כולנו?
פעם אופיום להמונים היה "אין". היום כבר לא. |
|
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
17 באוק׳ 2006
פסיכולוג בספת עור כתב/ה: הכלוב שייך לצעירים P:
נכון. הכי נכון שיש. ( מה שמשאיר לזקני הקהילה זמן להתרפק על הנוסטלגיה. ) |
|
|
ענתית
|
לפני 17 שנים •
17 באוק׳ 2006
פעם הייתי קוראת את הפוסטים שלך וצוחקת
והיום אני קוראת הפוסט שלך וצוחקת אז יש דברים שלא משתנים 
|
|
|
|
nerissa(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
17 באוק׳ 2006
נגה, את כותבת נורא.. קטן
את יודעת.. הראייה שלנו זה לא מה שהיה פעם 
|
|
|
עינבר
|
לפני 17 שנים •
17 באוק׳ 2006
זה לא הכלוב, זה רק אתם
 .
|
|
|