איימי_(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
בקשה לסיפור/ השראה
דמיוני שוב משועמם. צריכה השראה
מבקשת, ממי שבא לו- לתאר או לכתוב סיפור שהוא הכי "על הקצה" מבחינתו. מה שנחשב להכי קיצוני בפנטזיה שלו. לקחת את זה עד הסוף 
|
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
מה לא עושים בשביל עלמה במצוקה
"מתי נגיע?"
בשפל קול היא אומרת זאת, כמו לא בטוחה אם מותר לה לדבר, אך השאלה בוערת בה ופורצת מתוכה בכל זאת. "שקט!" הוא מהסה אותה בקולו העמוק, ושבריר שניה לאחר מכן גם בידו הכבדה הסוטרת על לחיה. היא נוהגת לקטלג את סטירותיו. יש כואבות, יש מעליבות. זו היתה סטירה משתיקה. אז היא שותקת, מניחה לו להוביל אותה, כסוית עיניים, לאלוהים-יודע-לאן. היא עירומה וקר לה, אבל חמימות מאירה אותה מבפנים. חמימות של ריגוש, של פחד, ומעל הכל - סקרנות. כי היום, כך הבטיח לה, הם עומדים לחקור. היא עומדת לחקור, ולגלות, כלשונו, משהו שרבים תהו לגביו אך איש אינו יודע. איש לא הגיע לשם. איש לא מיפה את המים האלה. והיא, היום, הולכת למפות. כמובן, היא רגילה לחקור. הרי זה מה שהיא עושה כל היום, דוקטורנטית לביולוגיה שכמותה. אבל המחקר של היום, כך אומר לה לבה, יהיה יותר מהסוג שסקסולוג היה עשוי לערוך. או אולי פסיכולוג. או פסיכיאטר? שרעפיה נקטעים כאשר היא מועדת על מדרגה. כמעט היא נופלת, אך משיכה חזקה ברצועתה מייצבת אותה. סומאת היא כושלת לתוך חדר, זר ועם זאת כזה שמעורר תחושה... היא לא יכולה להסביר. כאילו היתה כאן כבר. עוד בטרם הוא חדל לגרור אותה היא יודעת שכאן, בחדר הזה, עם התחושה, יקרה הדבר. "הושיטי את ידך", הוא אומר בשקט. היא מצייתת, והוא נוטל את כפה המושטת ומדריך אותה. בעדינות הוא מוריד את ידה לעבר... מה? היא מקמטת גבות מאחורי כיסוי העיניים. אצבעותיה ממששות דבר מה אשר היא אינה מצליחה לזהות. מרקם חלק ועם זאת מקומט, תחושה חלולה במקצת, וצורה של... משולש? היא מבולבלת לגמרי עכשיו. "האם את יודעת מה זה?" הוא שואל. היא רוצה לדעת. היא מרגישה שהיא צריכה לדעת. כל כך היא רוצה להשביע את רצונו, להיות מסוגלת לענות על שאלותיו. אך מוחה כמו נסתם, ואפילו לנחש היא לא מצליחה. בקול חנוק היא מסננת "לא, אדוני". "גם אני לא", ובתנועה חדה מוסר מעליה כיסוי העיניים. היא ממצמצת. מוזר. עיניה הן ששבו לראות, אבל דווקא אפה הוא שקולט ראשון את הריח המוכר, עוד לפני שהיא מבחינה בתפאורה היומיומית של המעבדה שלה. הכל כאן מוכר וידוע, למעט האיש הכבול על הרצפה, גאג עצום ואימתני עם שלושה מנעולים מונע ממנו להוציא הגה וראשו מוצמד למשטח משופע באופן שאינו מאפשר לו כל תזוזה. "היום את עומדת לחקור", ממשיך אדונה, "משהו שאיש לא חקר עוד ורבים תהו לגביו. בסוף היום את תגידי לי, בפירוט ובודאות מוחלטת, מה זה לעזאזל". ובאומרו זאת הוא מצביע. עיניה העוקבות אחר אצבעו המורה מתמגנטות אל אוזנו של האיש הכבול. אוזן אנושית, לכאורה, אך עם מין... בליטה מוזרה, משולשת, חייזרית משהו בצדה האחורי. "תכירו", אומר אדונה, "לימור, זה הראל סקעת. הראל סקעת, זו לימור". לימור ממלמלת "נעים מאד". סקעת מנסה לשיר, אך הגאג המאובטח היטב מונע זאת ממנו. היא מביטה בייאוש אל האוזן המשונה. אני רק דוקטורנטית, היא רוצה לומר, להתחנן בעצם. זה מעבר לכוחותיי. אך אדונה כבר נעלם וכל שנותר ממנו הן מילותיו המהדהדות בחדר: "עד סוף היום... אל תאכזבי אותי". באנחה מרירה היא שולפת אזמל חד, מוציאה את המיקרוסקופ מהארון, לוחצת play ברדיודיסק, וכאשר "שימי נר על החלון" מגיע לפזמון היא כבר שקועה כולה במלאכה. לא כי היא רוצה. כי הוא רוצה. |
|
|
|
מיתוסית(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
זאלו!
אני מוחה! זה לא SSC 
אגב, אפשר לגנוב אותך מלוטוס? הסיפור הזה עשה לי את זה... רק תסדר לי בשלישיה את סקעת 
|
|
|
מUחדת
|
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
מה לא עושים, מה? זאלופון כתב/ה: "מתי נגיע?"
בשפל קול היא אומרת זאת, כמו לא בטוחה אם מותר לה לדבר, אך השאלה בוערת בה ופורצת מתוכה בכל זאת. "שקט!" הוא מהסה אותה בקולו העמוק, ושבריר שניה לאחר מכן גם בידו הכבדה הסוטרת על לחיה. היא נוהגת לקטלג את סטירותיו. יש כואבות, יש מעליבות. זו היתה סטירה משתיקה. אז היא שותקת, מניחה לו להוביל אותה, כסוית עיניים, לאלוהים-יודע-לאן. היא עירומה וקר לה, אבל חמימות מאירה אותה מבפנים. חמימות של ריגוש, של פחד, ומעל הכל - סקרנות. כי היום, כך הבטיח לה, הם עומדים לחקור. היא עומדת לחקור, ולגלות, כלשונו, משהו שרבים תהו לגביו אך איש אינו יודע. איש לא הגיע לשם. איש לא מיפה את המים האלה. והיא, היום, הולכת למפות. כמובן, היא רגילה לחקור. הרי זה מה שהיא עושה כל היום, דוקטורנטית לביולוגיה שכמותה. אבל המחקר של היום, כך אומר לה לבה, יהיה יותר מהסוג שסקסולוג היה עשוי לערוך. או אולי פסיכולוג. או פסיכיאטר? שרעפיה נקטעים כאשר היא מועדת על מדרגה. כמעט היא נופלת, אך משיכה חזקה ברצועתה מייצבת אותה. סומאת היא כושלת לתוך חדר, זר ועם זאת כזה שמעורר תחושה... היא לא יכולה להסביר. כאילו היתה כאן כבר. עוד בטרם הוא חדל לגרור אותה היא יודעת שכאן, בחדר הזה, עם התחושה, יקרה הדבר. "הושיטי את ידך", הוא אומר בשקט. היא מצייתת, והוא נוטל את כפה המושטת ומדריך אותה. בעדינות הוא מוריד את ידה לעבר... מה? היא מקמטת גבות מאחורי כיסוי העיניים. אצבעותיה ממששות דבר מה אשר היא אינה מצליחה לזהות. מרקם חלק ועם זאת מקומט, תחושה חלולה במקצת, וצורה של... משולש? היא מבולבלת לגמרי עכשיו. "האם את יודעת מה זה?" הוא שואל. היא רוצה לדעת. היא מרגישה שהיא צריכה לדעת. כל כך היא רוצה להשביע את רצונו, להיות מסוגלת לענות על שאלותיו. אך מוחה כמו נסתם, ואפילו לנחש היא לא מצליחה. בקול חנוק היא מסננת "לא, אדוני". "גם אני לא", ובתנועה חדה מוסר מעליה כיסוי העיניים. היא ממצמצת. מוזר. עיניה הן ששבו לראות, אבל דווקא אפה הוא שקולט ראשון את הריח המוכר, עוד לפני שהיא מבחינה בתפאורה היומיומית של המעבדה שלה. הכל כאן מוכר וידוע, למעט האיש הכבול על הרצפה, גאג עצום ואימתני עם שלושה מנעולים מונע ממנו להוציא הגה וראשו מוצמד למשטח משופע באופן שאינו מאפשר לו כל תזוזה. "היום את עומדת לחקור", ממשיך אדונה, "משהו שאיש לא חקר עוד ורבים תהו לגביו. בסוף היום את תגידי לי, בפירוט ובודאות מוחלטת, מה זה לעזאזל". ובאומרו זאת הוא מצביע. עיניה העוקבות אחר אצבעו המורה מתמגנטות אל אוזנו של האיש הכבול. אוזן אנושית, לכאורה, אך עם מין... בליטה מוזרה, משולשת, חייזרית משהו בצדה האחורי. "תכירו", אומר אדונה, "לימור, זה הראל סקעת. הראל סקעת, זו לימור". לימור ממלמלת "נעים מאד". סקעת מנסה לשיר, אך הגאג המאובטח היטב מונע זאת ממנו. היא מביטה בייאוש אל האוזן המשונה. אני רק דוקטורנטית, היא רוצה לומר, להתחנן בעצם. זה מעבר לכוחותיי. אך אדונה כבר נעלם וכל שנותר ממנו הן מילותיו המהדהדות בחדר: "עד סוף היום... אל תאכזבי אותי". באנחה מרירה היא שולפת אזמל חד, מוציאה את המיקרוסקופ מהארון, לוחצת play ברדיודיסק, וכאשר "שימי נר על החלון" מגיע לפזמון היא כבר שקועה כולה במלאכה. לא כי היא רוצה. כי הוא רוצה. זאלו. תודה לך. ריגשת. איזו התמסרות, רגש מזוקק פועם. מניחה שאני מדברת ממבואות הסאב-טקסט. עוצמתי איש. שלא לומר אויש, לגמרי. |
|
|
| walking dead |
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
Re: מה לא עושים בשביל עלמה במצוקה זאלופון כתב/ה: "מתי נגיע?"
בשפל קול היא אומרת זאת, כמו לא בטוחה אם מותר לה לדבר, אך השאלה בוערת בה ופורצת מתוכה בכל זאת. "שקט!" הוא מהסה אותה בקולו העמוק, ושבריר שניה לאחר מכן גם בידו הכבדה הסוטרת על לחיה. היא נוהגת לקטלג את סטירותיו. יש כואבות, יש מעליבות. זו היתה סטירה משתיקה. אז היא שותקת, מניחה לו להוביל אותה, כסוית עיניים, לאלוהים-יודע-לאן. היא עירומה וקר לה, אבל חמימות מאירה אותה מבפנים. חמימות של ריגוש, של פחד, ומעל הכל - סקרנות. כי היום, כך הבטיח לה, הם עומדים לחקור. היא עומדת לחקור, ולגלות, כלשונו, משהו שרבים תהו לגביו אך איש אינו יודע. איש לא הגיע לשם. איש לא מיפה את המים האלה. והיא, היום, הולכת למפות. כמובן, היא רגילה לחקור. הרי זה מה שהיא עושה כל היום, דוקטורנטית לביולוגיה שכמותה. אבל המחקר של היום, כך אומר לה לבה, יהיה יותר מהסוג שסקסולוג היה עשוי לערוך. או אולי פסיכולוג. או פסיכיאטר? שרעפיה נקטעים כאשר היא מועדת על מדרגה. כמעט היא נופלת, אך משיכה חזקה ברצועתה מייצבת אותה. סומאת היא כושלת לתוך חדר, זר ועם זאת כזה שמעורר תחושה... היא לא יכולה להסביר. כאילו היתה כאן כבר. עוד בטרם הוא חדל לגרור אותה היא יודעת שכאן, בחדר הזה, עם התחושה, יקרה הדבר. "הושיטי את ידך", הוא אומר בשקט. היא מצייתת, והוא נוטל את כפה המושטת ומדריך אותה. בעדינות הוא מוריד את ידה לעבר... מה? היא מקמטת גבות מאחורי כיסוי העיניים. אצבעותיה ממששות דבר מה אשר היא אינה מצליחה לזהות. מרקם חלק ועם זאת מקומט, תחושה חלולה במקצת, וצורה של... משולש? היא מבולבלת לגמרי עכשיו. "האם את יודעת מה זה?" הוא שואל. היא רוצה לדעת. היא מרגישה שהיא צריכה לדעת. כל כך היא רוצה להשביע את רצונו, להיות מסוגלת לענות על שאלותיו. אך מוחה כמו נסתם, ואפילו לנחש היא לא מצליחה. בקול חנוק היא מסננת "לא, אדוני". "גם אני לא", ובתנועה חדה מוסר מעליה כיסוי העיניים. היא ממצמצת. מוזר. עיניה הן ששבו לראות, אבל דווקא אפה הוא שקולט ראשון את הריח המוכר, עוד לפני שהיא מבחינה בתפאורה היומיומית של המעבדה שלה. הכל כאן מוכר וידוע, למעט האיש הכבול על הרצפה, גאג עצום ואימתני עם שלושה מנעולים מונע ממנו להוציא הגה וראשו מוצמד למשטח משופע באופן שאינו מאפשר לו כל תזוזה. "היום את עומדת לחקור", ממשיך אדונה, "משהו שאיש לא חקר עוד ורבים תהו לגביו. בסוף היום את תגידי לי, בפירוט ובודאות מוחלטת, מה זה לעזאזל". ובאומרו זאת הוא מצביע. עיניה העוקבות אחר אצבעו המורה מתמגנטות אל אוזנו של האיש הכבול. אוזן אנושית, לכאורה, אך עם מין... בליטה מוזרה, משולשת, חייזרית משהו בצדה האחורי. "תכירו", אומר אדונה, "לימור, זה הראל סקעת. הראל סקעת, זו לימור". לימור ממלמלת "נעים מאד". סקעת מנסה לשיר, אך הגאג המאובטח היטב מונע זאת ממנו. היא מביטה בייאוש אל האוזן המשונה. אני רק דוקטורנטית, היא רוצה לומר, להתחנן בעצם. זה מעבר לכוחותיי. אך אדונה כבר נעלם וכל שנותר ממנו הן מילותיו המהדהדות בחדר: "עד סוף היום... אל תאכזבי אותי". באנחה מרירה היא שולפת אזמל חד, מוציאה את המיקרוסקופ מהארון, לוחצת play ברדיודיסק, וכאשר "שימי נר על החלון" מגיע לפזמון היא כבר שקועה כולה במלאכה. לא כי היא רוצה. כי הוא רוצה. אכן, מלך מנטאלי אמיתי 
|
|
|
| ורגיליוס |
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
שליטה מנטלית עוצמתית ומעוררת השראה.
|
|
|
|
Nymphaea(נשלטת){זיעויה}
|
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
זאלופון
מי שמצליח להביא את שפחתו להתמסרות שכזו ראוי בהחלט להערצה.
 
|
|
|
הוא(שולט)
|
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
יש
עכשו אני מבין למה קוראים לזה SCAT
|
|
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
תודות לכם מברכים יקרים, מוקירים ומנטליים שכמוכם, אבל אני חייב לציין שמדובר בפנטזיה שלעולם לא הייתי מעז לממש במציאות משום שזה אקסטרימי מדי עבורי (זה בלי קשר להיותי מלך מנטלי, תואר שמופיע בכרטיס הביקור שלי, רשום על השלט בדלת ומצורף כאקרוסטיכון מתוחכם לכל מה שאני כותב).
נ.ב. כחולית, כשאת אומרת "תסדר לי בשלישיה את סקעת"... המממ, היה לי משהו לומר על זה, אבל המשפט הזה הוא כל כך מזעזע שתוך כדי כתיבתו המוח שלי חווה טראומה קשה ועשה ריסט. |
|
|
|
איימי_(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
זאלו היקר מכל אדם,
הסיפור שלך הרטיב אותי קשות, עד הקטע של הראל סקעת. אז התייבשתי פלאים. תודה בכל זאת
|
|
|