בין האור לחושך - בין ידיעות אחרונות לידיעות צהובות.

בין האור לחושך - בין ידיעות אחרונות לידיעות צהובות.

G-O-L-D​(שולט) • 14 בפבר׳ 2007

"עיתונות שישי"
בבוקר שישי, ככה קצת לפני הצהריים, לקראת סיומה של פגישה עסקית אחרונה לשבוע, מתקשרת אלי נרגשת זוגתי כפרה עליה.
"אתה שומע?" היא אומרת לי, "מאסטר אור, הוא מככב, כולו בעיתון פרוש על השער כמו אלחנן טננבאום בחזרה מהשבי".
"הא? מתי?" אני צוחק להשוואה.
"עכשיו!" היא מצחקקת, "כולו תופס מרחב של שמונה עמודים".
"מה??? למה??? מה הוא עשה?"
"מה מה הוא עשה מה? מה יש לשאול?"
"באיזה עיתון?"
"בידיעות אחרונות!"
"וואלה..."
"וואלה וואלה!"
"טוב, אני אסיים את הפגישה ואני אלך לקנות עיתון", אני מחייך.
"תקנה כפרה, תקנה", היא צוחקת ואני מסיים את השיחה איתה משועשע. אחר כך, כשתמה הפגישה וקצת לפני שהיא אספה אותי לארוחת צהריי שישי, קניתי את העיתון והתיישבתי לחכות לה. את האמת, בהתחלה התבלבלתי בין אור לעופר גלזר שכיכב גם הוא על שער של אחד המוספים. אמרו לי בטלפון שהוא קירח, מה אני יודע, מעולם לא ראיתי אותו. אחר כך דפדפתי בצהבהבון הזה בשביל לגנוב הצצה בחזות של "האייקון" הזה.
אני חייב לציין שברגע הראשון שראיתי את הפרצוף שלו כשהוא מביט הצידה עם דרדלה קטנה של סנטר כפול, צחקתי.
"ראבק, איזה נוכל..." חייכתי לעצמי מניד את הראש, לא מבין איך בחורות נפלו לרגלי הפרצוף "קומבינה" הזה. הרי כולו נראה כמו איזה קלסטרון כולבוטק על ניסים או סמי, טיפוסים של קומבינות רשיונות רכב וכאלה. אבל גילי כפרה עליו, או גילגוש', הוא בכלל מאסטר... או למעשה מאסטר בקומבינות וכמו כל נוכל שמנסה לסובב כפר קטן, גם הוא נתפס כי מה לעשות, במדינה של חמישה מילימטר על חמישה מילימטר, צריכים איזה אייטם שיימכור את המוסף של השישי.


*

"אדון החושך"
כשחזרתי הביתה אחרי ארוחת הצהריים, התיישבתי לבהות בקיר בעוד "המלכה אורה" (ספין אוף חדש על שם אור) לקחה לעצמה את זכות הבכורה והתישבה עם העיתון לקרוא את הכתבה.
"הוא מגעיל אותי", היא מביטה בי ומקפלת את העיתון.
"זהו? זה מה שיש לך להגיד אחרי שמונה עמודים?" אני מחייך.
"כן".
"אז כנראה שהכתבה הזו לא משהו".
"לא יודעת, הוא מגעיל אותי".
"למה?"
"כי לא יודעת, כל התיאורים האלה, לא יודעת, סתם, מגעיל".
"מה מגעיל מה? הרי גם אנחנו משם... אל תשכחי איפה הכרנו... תסבירי".
"קשה לי להסביר", היא פסקה, "מגעיל וזהו, אני הולכת לישון אחה"צ".
"תשני אפרוח קטנה שלי, ראש קטן אין דאגות".
"ראש קטן אין דאגות", היא צוחקת, "בדיוק".
"ראש ציפור", אני צוחק, "עפים עפים, מתעייפים נחים".
"ב-ד-י-ו-ק", היא צחקה, "וזה מה שאני הולכת לעשות, לישון".
"אז אני בא איתך", אמרתי ושנינו נכנסו מתחת לשמיכות לשנת אחה"צ שישי הידועה כשינה הקדושה מכולן, זו שמתגעגעים אליה כל אותם אלו שביתם מאכלס ילדים.
במיטה, לפני שנרדמנו היא ליטפה לי את הבטן שתפחה לה בתקופה האחרונה תחת שיטת הבישול הנקראת "זוגיות".
"תגיד", היא המהמה, "למה אתה לא קורא את הכתבה?"
"לא יודע", פיהקתי.
"נו למה?"
"אמרתי לך, לא יודע".
"טוב תזוז", היא אמרה ונצמדה אלי עם התחת, "נו, תביא, חום חום, תביא, חום", היא התחככה בי ואני חייכתי לשינה שעטפה אותי.


*

"ניילון סנדוויצ'ים"
קול התנפצות שמן הטיגון וריח השניצלים קידמו אותי בהתעוררות איטית.
"מה את עושה? שניצלים?" צרחתי משועשע.
"שתוק אתה!" שמעתי אותה מהמטבח.
"כלבה, בואי הנה", קראתי ושמעתי אותה מצחקקת.
"עבד!"
"כלבה לא מדברת, כלבה עושה מה אומר המאסטר!" המשכתי בעודי מושך את עצמי מהמיטה.
"מה כפרה שלי, מה?" היא חייכה אלי מהמטבח.
"סתם סתם... סתם..." גיחכתי ונשכבתי על הספה שבסלון.
"אתה עייף הא?"
"כן, אני מת".
"תנוח, אני מכינה את האוכל", היא אמרה ברכות, "אולי נצא הלילה לשתות משהו בבינג?"
"אולי..." המהמתי והשקפתי בעיתון שהיה על שולחן הסלון. קשה לי להסביר למה, אבל לא היה לי את הכוח לקחת את העיתון לידיים. כאילו הכובד התלוי בנושא שהכיל הקרין גם על משקל הדפים. בהיתי בטלוויזיה וחיכיתי ל"נהדרת" שהיתה אמורה להתחיל ובמקומה פער אלי את עיניו ארז טל כמו איזה שבי מפרפר נחמד. הייתי שדוד מעייפות ולא היה לי כוח לאכול.
"אני עייף מאמי", אמרתי כשאני מנסה להחזיק את עיני פקוחות.
"וואלה..."
"כן".
"טוב מאמי, אז לך לישון".
"כן..." הנדתי בהסכמה, "אני אלך לישון".
"אני אבוא לכסות אותך", היא חייכה אלי ואני צחקתי.
"את, את תכסי אותי?"
"כן, עם ניילון של סנדוויצ'ים, כמו אור. אבל אני אחורר לך חורים מעל העיניים שהן לא יחנקו..." היא צחקה.
"הא?"
"כלום כלום, תקרא את הכתבה..."
"עוד פעם הכתבה הזו? מה העניין עם הכתבה הזו?"
"אין שום עניין כפרה שלי, שום עניין, קדימה אפרוח, לך לישון, תגדל נוצות וכנפיים", היא אמרה ואני חייכתי וגררתי את עצמי למיטה. שם, מתחת לשמיכה ניסיתי להבין איך עיניים יכולות להיחנק ואם הן נחנקות, אז זה לא אומר שלכל השאר זה כבר מאוחר מידי...


*

"סאדו על הבוקר"
בשבת בבוקר, כשכל השכונה שבה אנחנו מתגוררים עוד היתה מכורבלת חזק חזק בין השמיכות, התעוררתי. כמו מכונה פתחתי ברוטינת ההשכמה שכללה הפעלת הקומקום, מקלחת, קפה, וישיבה עמומה אל מול הקיר לבהייה אייכותית. אחרי שגלגלתי בראשי איך אני משיל את הקילוגרמים העודפים שלי, ואיך אני עושה בשנית את המיליון הראשון, טיילו עיניי אל שולחן הסלון עליו שכב "המואר" ובכבדות מוזרה עד לכדי הכרח משכתי את העיתון אלי ודפדפתי בין דפיו. לגמתי מהקפה, לקחתי נשימה והתחלתי לקרוא.


*

"עיתונות מודפסת או עיתונות כתובה - טור או בלוג"
כמו כל אחד שקורא כתבה, קודם כל הסתכלתי על התמונות ולמעט החדשנות בתמונותיו של אור, שוב פעם שלפו מאיזה ארכיון את התמונה של הבלונדה ההיא ואת התמונה של שתי המלכות העקומות האלה מהדאנג'ן. אני חייב לציין, שהתמונה בה אור מנסה להושיט יד יעני בהתנגדות הצחיקה אותי. ראבק, כשאח שלי קם בבוקר הוא מציג יותר זעם והתנגדות מהפפראצי העלוב שניסה להציג לציבור כמה אותו "מאסטר חשוך" מסוכן. ניסיתי לחפש את ה"סייקו" שסיפרו לי עליו בטלפון ולא מצאתי. כל שנגלה לי מבין התמונות היה איש טיפש שלא ממש מבין שלנוד יש ריח, ושלא משנה כמה תנסה להסתיר אותו, בסופו של דבר מישהו יצביע עליך ויגיד: מסריח.
כשהגעתי לנקודה שבה היה התיאור על חנק העיניים התחלתי לצחוק כי ניזכרתי באפרוחה "המוארת" שלי שאיימה עלי בניילון סנדוויצ'ים. בכלל, מתחילתה של הכתבה לא עזב אותי איזה גיחוך. זה היה נדמה שכל הכתבה הזו היא איזו הלצה לא הגיונית. וכשאני כותב לא הגיונית אני לא מתכוון לאבסורד שדברים כאלה מתרחשים במחוזותינו, אלא לכך שנכתבת כתבה כזו. כתבה שפרט לנו, אנשי הכלוב ואנשי "הקהילה" אף אחד לא ממש יבין או יעצור מהלך יומו להקשיב. אחרי הכול, מול קצב ורמון, מי בכלל יזרוק מבט על בחורות שביודעין נכנסו למקום שמלכתחילה לא היו צריכות להיכנס אליו. תהרגו אותי, אבל אני ממש לא רואה את עליזה קדמי מראשון לציון, אמא לשלושה ילדים העובדת בקו האריזה של טבע יושבת וקוראת את הכתבה הזו, או קוראת אבל ממשיכה מעבר לכותרות.
קשה היה לי שלא לחשוב כאילו הכתבה נכתבה על ידי יושבי הכלוב עצמם, כאילו לורן ונריסה עצמן הצליחו לשכנע את עורך העיתון לתת להם לכתוב כתבה. לא היה בכתבה הזו דבר שחידש או שהיה ראוי בכדי שתכתב כזו כתבה של שמונה עמודים. סתם, צהובון עלוב שכתוב בשפה רדודה, מתאר תיאורים פלואידים, לא אומר כלום ורק נותן לציבור הצצה ריכילאית לחיים "אפלים" שיש אי שם... אחרי הכול, כל התוכן נכתב כאילו כותב וכותבת הכתבה מכירים את האיש ואת מעלליו ומספרים לי, הקורא תוך יציאה מנוקדת הנחה שגם אני עברתי בעברי סשן מחטים. את האמת, הדימיון היחיד שיכול להיות מובן לציבור היא אותה הקזת דם שציבור המדינה הזו חווה באופן יומיומי על ידי ממשל חשוך, ושהחשכה שאותו ממשל מטיל חשוכה מכל מרתף עינוי שאור יכול להמציא... בשורה התחתונה, כל הכתבה הזו הסריחה כפוסט או בלוג של כל אחד מיושבי הקהילה יכול לכתוב ונכתבה באותה רמה שבה אני כותב את הפוסטים העלובים שלי. בתחתונים, עם שניים שלושה נודים תוך כדי פיהוק.


*

"כששני מטומטמים נפגשים, יש מכות"
פשיטא:
אור נוכל מנוול ומתוחכם. יש לו ייצר, והוא מחפש איפה למצות אותו. הוא מקים מערך עם ה"גימפ" שלו, צביקה מעולם הסקס, וביחד הם מטילים רשתות עכביש על פני הרשת ומחכים שאיזה "בוטש" יכנס להם לחנות. כש"בוטש" נכנס צביקה מרים צלצול ל"זד" הידוע כאור, וכעבור כמה זמן אור מופיע על אופנוע עם משפט כמו: "בואי, אני אנקז לך את הרעלים". הצער בכל העניין הוא שעד יום לא נכנסו להם בוטש ומרסלוס כי אז אולי היה עולה המשפט: "zed is dead honey, zed is dead". כי מה לעשות, עם כל הדאוונים של כל הכתבה המטופשת הזו, בשורה התחתונה אור לא עשה שום דבר, אבל שום דבר שיכול להיגמר במשהו שלשמו שווה לפרסם כזו כתבה ואם בקהילה הזו היו באמת "דומים" אז לפני שנים אור כבר היה מקבל את מנת המכות המגיעה לו שהיתה מסבירה לו איפה הוא נמצא. מעבר לכך, שום כלום. וכן, את המכות האלו שאור צריך היה לקבל, רק אחד מהורי אותן הבחורות היה צריך לספק, כי בשורה התחתונה, לאף אחד אחר אין את הרשות. ואני מניח שאם היתה לי בת והבת שלי בתקופה של התבגרות או לא יודע מה, היתה מנתקת איתי קשר, חשה בודדה בעולם ומצאת דרכה אל אותו: "שלום, אני הוא האור", הייתי הולך ומאשפז אותו גם אם הוא היה חמישים מטר גובה ושישה טון שריר כי מול זעם הורה, גם האל מרכין ראש. אבל לבנות הללו אין את ההורה שילך ויכה ואנחנו ידענו את זה, אבל אף אחד לא עשה דבר כי בואו נודה בעוד משהו, פרט להיותן קטינות, כולנו עשינו דבר כזה או אחר הדומה למה שהיה בכתבה. אלא שהן היו קטינות... קטינה... אני לא יודע גם לגבי המילה הזו... אחרי הכול ישנה קטינה וישנה קטינה... ומי שמעורה במהלכי אור יודע על מה אני מדבר. אז ההתחסדות הזו, של קטינה, או מעשים קשים לא היו רואיים להיכלל בכתבה הזו. כי זה בולשיט. זה פשוט סקסי, מוכר, ומציצני. במיוחד אם אתה כתב ירקרק שרוצה לפרוץ...
בשורה התחתונה, אור ייצא גם מזה, וכולנו יודעים את זה, כי אור לא עשה שום דבר שרבים מיושבי האתר לא עשו. ההבדל היחיד בינו לבין השאר הוא שאור טיפש. הוא חזיר, הוא אוכל בעיניים, הוא תאוו ולא יודע שובע. הוא טיפש מספיק בכדי לא להבין שמישהי בסוף תתקע אותו כי המונח "כלבה" בו הוא מכנה את אותן בחורות, נכון לשני הכיוונים, לכלבות יש שיניים.
שלא יצא מדברי משהו לא ברור, אני כבר שנים כותב עליו ותמיד בבוז. הוא מסמל עבורי את שיא העבדות שיש. עבדות של זה השבוי לייצריו והנו יותר עבד מהסאב הכי סאב שיש. אבל אני בא ואומר שכששני מטומטמים נפגשים, יש מכות. וזה נכון לבחורות שהיו לו, וזה נכון לו. שני הצדדים פה עשו טעות, רק שעכשיו צד אחד מסרב להודות בטעותו ומחפש אשמים.
כשאתה נכנס למאורה חשוכה מבלי לדעת לאן אתה נכנס ופוגש נמר, אז גם אם אותו נמר לא טרף אותך מיד, ואולי אפילו הצלחת להתקרב אליו, אתה טיפש גדול אם לא ברחת. חיית טרף היא חיית טרף. וכן, בסוף תצא מצולק אם בכלל תצא... בטענות תבוא רק לעצמך. לבוא לחיית טרף בטענה, זה מטופש וכן, כל אותן הבחורות שהיו לו, והיו איתו, יודעות את זה בתוך תוכן, אבל עכשיו הן מחפשות נקמה על אותה התקופה שבה היו בחברתו והתמכרו לכוחניות הזו שהוא הקרין. כוחניות כזו חזקה, עד שכמה מהן רצו בו לעצמן, להביא לו ילד, או לקבל טבעת על היד שתפסוק בעלות. כשזה לא קרה, עלה הכעס. וכן, אני יכול להבין את הכעס. זה כעס של טמטום, כזה שלא מודה שהוא כזה. אבל זה ככה, פשוט ככה. אור יודע לנצל טמטום, ובגלל זה הוא הטיפש הגדול מכולם. הוא טיפש כי הוא לא מבין, שכששני מטומטמים נפגשים, יש מכות. כל השאר סיפורים. וכן, סיפורים מוכרים בעיתונים לציבור שקם בבוקר לעבודה ולא לציבור שבבוקר הולך לישון...


*

"שבת המלכה"
בשעות הבוקר המאוחרות, כשהבובה שלי התעוררה אירגנו את זה שננקה את הבית ונצא לטיול שבת. כשהיא התכופפה לנקות את השטיח חייכתי.
"את יודעת מה הבעיה?"
"מה?"
"את לא בעירום. כלבה צריכה להיות על ארבע ובעירום תמידי!" פסקתי והיא צחקה.
"אני מבינה שקראת את הכתבה".
"כן".
"אה הא..."
"כן כן, ועכשיו כלבה, על ארבע, בעירום".
"מה אתה אומר?"
"כן!"
"אני מבינה שאור הדליק אצלך משהו הא?"
"כן..." חייכתי, "אור הזה..."
"כפרה, לפני שאני מורידה אותך על ארבע פה לנקות את השטיח עם הלשון, אני מציעה לך, לך תעשה סיבוב בחוץ, תן לי לנקות, עוד מעט נתקלח, נצא לטיול, חבל על הפרצןף היפה שלך".
"צודקת", חייכתי ויצאתי לגן שבחוץ.
ישבתי שם מול השמש החמה של השבת הטובה שהיתה וחשבתי על זה שכל הנושא הזה שנקרא בדס"מ, כבר לא ממש בי. כאילו הייצר וה"כאוטיקה" שכל הזמן חיפשתי שקטו, נרגעו, והיום החיבוק הפך להיות מה שבאמת מרגש אותי. החיבוק והגירודים בגב. אותם הגירודים שמזכירים לי תמיד ששמנתי מידי, ושכנראה מנמר, הפכתי לסתם דוב.


*

"rocket man"
אתה לא ממש יודע שאתה אוהב עד שאתה לא יודע את זה ולי זה לקח זמן להבין. זה כאילו שהייתי צריך להשיל מעצמי כמה דברים בכדי להבין את זה. אבל כשזה הופיע, זה הופיע. אהבה. הדבר הזה שעושה לך להתנהג אחרת. אני כבר די הרבה זמן באהבה הזו ומיום ליום היא גדלה. כל החיים שלי אני מחפש את הבום. את המפץ, את הקראש כי שם כל הרגש ופה, בקשר הזה שאני נמצא בו אני מגלה שההפך הוא העניין. כמו לקחת חתיכת בצק קטנה ולשים בתנור, לאט לאט, בנחישות, מתפתחת לה אהבה כמו חלה מתוקה ומלאה. זה הפתיע אותי לגלות שאני כבר לא צריך גלים בגובה שני מטר בשביל להרגיש חי ושלבנות ארמונות בחול, או לשכב אל מול השמש מבלי לזוז זה הרבה יותר נכון לי. כאילו הצורך בלגרד את דפנות הלב כבר מזמן נעלם וההפך, אין צורך לנסות לגרד את דפנותיו בניסיון להרגיש משהו, כי הלב מלא...
בדרך לזיכרון יעקוב, מול השמש הנעימה הזו שהיתה, כשהיא נוהגת ואני משקיף מהחלון, חשבתי על זה שאם אני מניח למישהי לנהוג עבורי ולהוביל, זוהי התבשלותה של השליטה. זו שמניחה לעצמך להתיר. לחיות. או למעשה, שלא לפחד להרגיש. כי הרבה פעמים, לרובנו כאן, הרגש שאנו מתירים לעצמנו הוא ההפך מרגש, הוא סתם תחושה.
אל מול ארובות חדרה עלה לו השיר ROCKET MAN של אלטון ג'ון. חייכתי. לא יכולתי שלא לחשוב על זה שפעם, בימים של טירוף, ניסינו להיכנס לשם ולבקש לצלם קפיצת באנג'י מהמסוע של הפחמים, זה שנע אל תוך הים, איפה שעוגנות האוניות. היום, רק המחשבה על זה עושה סחרחורת.

And i think it's gonna be a long long time"
Till touch down brings me round again to find
I'm not the man they think i am at home
Oh no no no i'm a rocket man
Rocket man burning out his fuse up here alone" שר לו אלטון ואני הבנתי שאת מסעות החלל שלי, אלו שבהן חיפשתי להשקיף מהצד אני כבר לא רוצה לקיים. ושלמעשה אף אחד לא באמת רוצה, לרוב זה נעשה מתוך שיכנוע שזה מה שנכון לך. והשיכנוע הזה, הוא בדיוק מה שאור עושה...
קח לב, לא משנה איזה, תבודד אותו, תן לו לחשוב שהוא לבד, ותראה שהוא כבר ישכנע את עצמו בבדידותו הפסוקה. עכשיו כל מה שאתה צריך בכדי שהוא יהיה שלך זה ללטף אותו ליטוף אחד...
אם יש משהו שאותו אור אשם בו, זה רק זה, כל השאר זו סמנטיקה. לא נותנים למישהו את התחושה שיש לו על מי להישען ואז, כשהוא הכי צריך את זה, מניחים לו לפול.
אם יש משהו שעלה בכל הכתבה הזו זה זה. הטענה הקטנה של אותן הבחורות לבוז, לחוסר המוסריות ולניצול של הלב שלהן. לא של גופן, של הלב שלהן. וזה משהו שלא רק אור עושה, אלא כולנו. אולי מכאן נובעת ההסתכלות שלי על אותה כתבה בבוז. אחרי הכול, שיחה של כל אותן מוכאבות המסדר מול אותו האיש שפגע בהן היתה יכולה להניב תוצאה הרבה יותר רצינית מכל קשקוש קלישאתי וצהבהב. האיש הטיפש והנוכל הזה, שלא שווה יריקה, שהוא עלוב וכלוא בתוך תוכו, היה צריך לשמוע את האמת, לראות את המבט של האמת, ולא מאחת, מכולן. זה אולי היה שולח אותו להתכרבל בחיק אמא, אותה אישה מסכנה שבזקנתה קוראת את מעללי בנה קהה החושים, כי "כתבי עיתונות/בלוגריסטים" רצו למצוא פירצה להתשחל למערכת. אבל הבעיה העיקרית אצל אנשים היא שאנשים לא אומרים את מה שכואב להם, שומרים בבטן, ואז יום אחד, משום מקום, מתפוצצים. והחיים האלה הם שניה וחצי של קיום. לא להגיד את מה שבבטן זה סרטן. זה לחיות כמת מהלך. וזה, זה הדבר הכי נורא שאותן הבחורות יכולות לעשות לעצמן כי מי כמוני יודע, להן, לכל אחת ואחת מהן, הכי מגיע, לחיות על באמת.


*

"כיבוי אורות"
בשורה התחתונה, לאור לא יקרה כלום, לקהילה יצא שם מסריח ולבנות המסדר צפויה עוד אכזבה. אבל זה שלא יקרה לאור כלום, זה בסדר, כי את האמת, אני לא חושב שמגיע לו כלא. מגיע לו הסתכלות, טיפול ואולי אישפוז תקופתי, אבל לא כלא. ולא משנה כמה ירקעו ברגליים בנות המסדר בתוך תוכן הן יודעות שבאשמה אותה הן מטיחים בפניו, יש גם להן חלק. כי ככה זה, אין עשן בלי שמישהו יצית להבה.
אני חושב שמה שהכי הרגיז אותי בכתבה המטופשת הזו היא העובדה שעכשיו, ממש ברגע זה, ישנן כמה בחורות אי שם בארץ שהמערה החשוכה של אור רק גרמה להן לרצות לבדוק האם הן יצליחו לעבור את אותו "שביל אומץ".
ולא, את זה אף אחד לא יכול לעצור. אף אחד, רק הוא.

FrozenLips • 14 בפבר׳ 2007

סיכמת בפירוט את מה שהרגשתי כשקראתי.
צהובון.

זה צהוב להגיד ש"קצב כמעט תקע לעצמו כדור בראש" (אתמול בכותרות של YNET)
זה צהוב לתאר כל פיפס שנינט עושה וכל גרעפס שכוכבי השמיניה או השישיה מוציאים על שער העיתון.
וזה צהוב לעשות מהבדסמ פריק שואו תקשרתי על גבו של מקרה הזוי אך לא מיצג.

פתאום שמתי לב שהעיתונים שלנו נראים כמו הצהובונים בבריטניה, זעקניים, גסים ועם אצבע קלה על ההדק. דווקא עיתונים אמיתיים כמו ה Jerusalem Post או ה Herald Tribune, עם כותרות סולידיות וטורים קצרים ותמציתיים, בלי סימני קריאה ובלי רקעים אדומים, אי אפשר למצוא בעברית. חבל.

האמת, שאני לא מכים איתך

fox in socks • 14 בפבר׳ 2007

יש בחלק מהסיפורים מצבים לא פשוטים שגובלים בהתנהגות פלילית וחסר רחריות.
אבל.......

איזה כתיבה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כבר המון זמן שלא קראתי יצירה כל כך מושקעת. ים שלי כישרון.
תסלח לי אם בנושא כל כך חשוב אני מוצא לנכון דוקא לשבח את הוקטור, אבל כזה וקטור לא ראיתי מזמן.

pagosh​(שולט) • 14 בפבר׳ 2007

הביקורת נכונה אך לא במקומה.
אתה אדם מוכשר מאוד ומסוגל לכתוב (זקוק לעריכה מדי פעם - יש טיפה יותר מדי משפטים באוויר וססמאות שאפשר לוותר עלייהן).

צהובון? כן... אני מניח שהכותבים יודעים שהם עובדים בצהובון. 7 ימים. מה זה אם לא צהובון? אבל איזו מין ביקורת זו ועל מי? על הכתבים? אתה כותב פוסט כל כך ארוך ותוקף את אלו שכתבו כתבה על אור ועולם הבדסמ? זה ככה... ככה-ככה. לא חזק. זה בדיוק כמו להגיד "שבע ימים הוא צהובון" שזה בעצם להתפרץ לדלת פתוחה.

הלאה, על אור דובר ועוד ידובר. אני מאמין, בניגוד לדעתך, שהוא כן יסתבך בחרא ושזה לא סוף פסוק. כעת למשטרה יש עסק עם דעת קהל רחבה - ומה יותר רחב מכתבה ענקית בגדלה בשבע ימים? אז הם חייבים לשלוח את החומר לפרקליטות. ושם חייבים לשלוח את החומר למחוזי (כי מדובר במקרה אונס - ואונס זה מחוזי, כך אמרו לי). אם כן, אני לא חושב שזה עוד ברווז תקשורתי שיעלם ובזאת נסתיימה לה עוד התקפה על ממלכת האור. נראה לי שהפעם מישהו בשם גיל אריאלי הולך לשבת.

מגיע לו או לא? אני חייב לציין (שוב) שאני לא בטוח שהבנאדם באמת הוא האשם היחידי. כמו שאתה אמרת והייטבת להגיד זאת - לטנגו צריך 2. גם בעניין הקטינות נגעת ואני מסכים עם כל מילה שלך שם. זה בעייתי - אין ספק. מבחינה מוסרית, ז"א, זה בעייתי. ברמת החוק - זה כבר הרבה יותר פשוט. החוק במקרה הזה הוא די ברור - קטינות לא, בגירות כן. אין יותר מדי מה לדבר על זה כשזה מגיע לשאלה של החוק כאן. אני לא איש חוקים ולא מבין בהם כלום. אבל ככה אומרים לי יודעי דבר, שהחוק החוק החוק... נראה שהפעם החוק יהפוך לו לחוקן וישלשל אותו היישר אל מאחורי הסורגים.

דבר אחד מאוד מאוד הפריע לי הפוסט היפיפה שלך, שבאמת אני מזדהה עם רובו (למרות ששוב אני אומר: הביקורת אולי נכונה אבל היא לא במקומה). מה שהפריע לי זו הדריסה הקלילה שלך את הקורבנות. מדובר בשלוש בחורות (אולי היו יותר) שכמו שאתה אומר - כועסות על אור. הביקורת שלך נכונה במובן מסויים שהכעס הוא כלפי עצמן ושלמעשה הרבה מהביקורת הזו צריכה להיות מופנת דווקא אלייהן (אבל גם אליו). טנגו רוקדים ב-2 ועוד קלישאות שאומרות בגדול שמה שאור עשה להן זה בדיוק מה שהן עשו לו בחזרה ושלכל אקשן יש רי-אקשן.
אבל אתה מתעלם כאן מעניין אחד - הקורבן. מדובר בסופו של דבר בשלוש בנות (או יותר) שיצאו ממערכת שליטה עם אדם אותו אהבו אהבת נפש ולו אפילו סגדו בהערצה עוורת. הן נפגעו כתוצאה מחוסר רגישותו. האם מגיע לו להענש על כך? אני גם לא לחלוטין בטוח, בדיוק כמוך. אבל אין ספק שחוסר הרגישות היה של אור. שהן בעצם כאן הקורבן.

להודות בפני עצמנו שאנחנו קורבן זה אחד הדברים הכי קשים שיש, נראה לי. את התובנה הזו, אני חייב לציין, קיבלתי משושו. להודות שהיינו קורבן משמעו להודות שהצליחו לעבוד עלנו. שנפלנו בפח של מי שהערים לנו והיה חכם מאיתנו... זה קשה מאוד. זה להודות שאנחנו היינו החוליה החלשה. כעת, עם כל הקושי שבדבר - כאשר זה כבר נעשה, יש לשבת ולבחון את הדברים ביסודיות. הקורבן עבר חוויה קשה (ניצול, אונס, בגידה או מה שזה לא יהיה) והודה בפני עצמו ובפני החברה שהוא היה החוליה החלשה. כעת החברה צריכה לבחור (בעזרת השופטים שלה) מה הלאה ומה דינו של כל צד בעניין.

לסיכום: הפוסט המעולה הזה והציורי והנעים למקרא הוא פוסט אישי שמביע דעה אישית שקולעת בהרבה מאוד מובנים גם לדעתי, כפי שנכתבה בשרשור "הצצה לעיתון של מחר". יחד עם זאת הדעות שמובעות כאן הן מעט נוקשות לדעתי ולא רואות מספיק רחוק על מנת לאפשר הזדהות עם הקורבן.
באשר לכתבה - היא יצרה שיח ושיג ונתנה דיון ציבורי שיוצא מעבר לתחומי הקהילה. נכון, לא ראומה קלדרון מראשון עם שלושת הילדים שלה תדבר עלינו. אבל שופטי המחוזי והפרקליטות ידונו בנושא עד שיפול דבר. זה חלק מהשיח הציבורי. זה לא תמיד משנה מה אומרת עקרת בית זו או אחרת.

פג

כתיבה נפלאה

The Shield​(שולט) • 14 בפבר׳ 2007

גולד תענוג לקרוא אותך. את הכתבה בשבע הימים לא קראתי זה פשוט לא נראה לי מעניין. כמו כתבה על אונס ורצח אני תמיד מדלג על הכתבות האלו. ידיעות אחרונות צהוב? רק עכשיו גיליתם את זה? וערוץ 2 ו10 לא צהובים? העיתונים צהובים כי זה מה שאנשים אוהבים. נראה לך שמישהוא יקרא את שבע הימים אם הוא יכתוב על עמוס עוז? היום אנשים חיים על ריגושים שטחיים וכל שתי דקות התרגלנו לקבל ריגוש חדש.
במקומך גולד הייתי שולח את מה שאתה כותב לשבע הימים. במחשבה שנייה לא כדאי לך. הרמה שלך גבוהה מידי לעיתון הזה.

דניאל_דר​(נשלטת) • 14 בפבר׳ 2007

בקריאה ראשונית אני נוטה להסכים עם מה שכתבת, לגבי חלקן באשמה של הבנות.
כמו שאני תמיד חושבת לגבי כול אחת מבנות הכלוב ששיחקה באש -ונכוותה.
אח"כ אני חושבת שאני מאשימה אותן, את הקורבן, מתוך המקום שאני באתי ממנו -הקורבן שמאשים את עצמו.
הנשים הצעירות, ובייחוד הקטינות הללו (ואני יודעת שיש קטינות ויש "קטינות"- אחרי הכל, אני הייתי אחת מאותן "קטינות") מתוחכמות ובוגרות ככל שתהיינה, עדיין נוצלו, מינית ונפשית בידי אדם בעל כוח מנטלי, שהשתמש ביכולותיו בצורה בלתי ראויה. לא שוברים מישהו "כדי לבנות מחדש".
אני גם מרחמת עליו, כי אלו הם חייו, ויש בזה משהו כל כך מסכן ועלוב.
אני מניחה שכל אלו הן הסיבות שנגעלתי מלקרוא את הכתבה, וכן זה היה צהוב ביותר.

ואתה, אהוב ליבי, אהבת חיי, רציתי גם לומר שבין אם אני מסכימה עם דבריך ובין אם לאו, הכתיבה שלך יפיפייה כתמיד.

GOLD

godisafemale​(שולטת) • 14 בפבר׳ 2007

GOLD חכם.

Re: בין האור לחושך - בין ידיעות אחרונות לידיעות צהובות.

walking dead • 14 בפבר׳ 2007

ההשתלחות הזו מאוד לא במקום. סתם הופכת את כל ההשתפכות המתקתקה שלך לצהובה לא פחות מהעיתון בו אתה כל כך מזלזל.

ליידי מפונקת​(שולטת) • 14 בפבר׳ 2007

כתיבה משובחת

לא קשורה • 14 בפבר׳ 2007

כל מילה זהב.

וכן. מבחינת בדסמ אין שם דבר שאין במקומות אחרים.

נוכל ציני, קטינות, סקס ללא הגנה, ניצול, מניפולציות והתעללויות רגשיות, אלו רעות חולות בלי שום קשר לבדסמ.

מבלי להפחית לרגע מחומרת הפגיעה שעברו הקורבנות, הבדסמ היה הדבש שאולי משך אל המלכודת.
הפגיעה, הניצול, השקר וההתעללות הרגשית היו יכולים להתרחש ככה או אחרת.

אלמלא הבדסמ, זו פשוט הייתה ידיעה בעמוד הפנימי של החדשות המקומיות, בגללו, זו כתבת צבע של ארבע כפולות.
בעצם, זו הסיבה שהרבה מאיתנו כאן, הריגוש.
ואהבה, כשהיא טובה, היא אכן הריגוש האולטימטיבי. שמחה בשבילך.