lori{ע_מ}
|
לפני 16 שנים •
1 בינו׳ 2008
חורף 2007
3 וחצי בלילה, שנינו עוד יושבים יחד על השולחן הארוך השקוף כל אחד עסוק בענייניו.
אני בקושי מצליחה להחזיק את העיניים שלי פקוחות אבל מחליטה שלא ללכת לישון בינתיים ואז הוא שולח אותי לנקות את עצמי ולהתארגן. "עד ארבע. בארבע את פה על השטיח בסלון" התבכיינות שלי עולה לי ב10 דקות בהן יכולתי להספיק להתארגן. נראה לי שהוא אפילו ידע מראש שחצי שעה לא מספיקה גם להתנקות וגם להתקלח.. ארבע ורבע, הסלון שלי קפוא, את המזגן הוא לא הדליק, הוא לבוש בכמה שכבות של בגדים הוא מנגן במומחיות על העצבים. כל הדברים שיכולים לעצבן אותי הוא עושה מדבר חזק מדי, ואז חלש מדי, דוחף לי את הראש בכוח לרצפה ואז מרים אותו בכוח מהשיער. ולשתוק. או כי הוא אמר או כי דחף לי גרביים לתוך הפה. וכל הזמן הוא הולך ממקום למקום. מהסלון למטבח, מהמטבח לפינת אוכל, מפינת האוכל שוב למטבח.. בגלל השעה והעייפות אני לא תמיד מצליחה לזהות באיזה מרחק הוא נמצא ממני כל צעד שלו מקפיץ אותי גם הוא נשמע מרחוק יחסית. אני אפילו מנקרת כמה פעמים אז הוא דוחף עם הנעל שלו את הראש שלי לכיוון הנעל השניה. להריח כמו כלבה. וכל כך קר! קפוא בשעות האלה, גם בתוך הבית. הוא מתיישב על הכורסא הכתומה מאחוריי ומצליף עם הקיין לפי מנגינה חדשה שהוא מלמד אותי זו שיש לו כשאני מתקשרת זו מנגינה א-ר-ו-כ-ה. ואז "תזמזמי איתי!" הבכי שלי לא מאפשר לי להוציא את הזמזומים שהוא דורש והוא דורש את זה שוב ושוב, וכל פעם מזמזם שוב את המנגינה הזאת בסוג של גאוה תוך כדי שהוא מצליף לפי הקצב.. התחושה המגוחכת הזאת שהיתה לי כשניסיתי לרגע לזמזם.. רק כדי להפסיק.. באיזשהו שלב אני ממלמלת בקשה- שידליק את המזגן והוא מדליק. כשאני מתחילה להשתחרר והכאב יותר נסבל הוא שוב מכבה את המזגן ושוב הקור הזה שלא מאפשר לי להתנתק לגמרי. אדוני, אתה כובש אותי כל פעם מחדש אוהבת אותך ברמות שלא ניתן לתאר אפילו. }{ |
|
|
סיגריה(אחרת)
|
לפני 16 שנים •
1 בינו׳ 2008
נו...
טוב... |
|
|
Devil's Angel
|
לפני 16 שנים •
1 בינו׳ 2008
אויש כמה שהתגעגעתי
היחידה שמתארת את החוויות שלה בצורה כלכך אמיתית.
שמוותרת על הפואטיקה לטובת הת'כלס, הבדסמ הקר, הקשה, הכואב והמשפיל. פשוט מ-ע-ו-ל-ה. שנה טובה והמשך חוויות מרטיטות לכם! |
|
|
Lakshmi(נשלטת)
|
לפני 16 שנים •
2 בינו׳ 2008
חחחח
לנגן על העצבים זה דבר...יפה^_^ |
|
|
Josephin(לא בעסק)
|
לפני 16 שנים •
2 בינו׳ 2008
|
|
|
SPENKY{שייכת}
|
לפני 16 שנים •
2 בינו׳ 2008
ריגשת אותי לורי
תהנו בהצלחה מתה על שניכם }{ |
|
|
נוריתE
|
לפני 16 שנים •
2 בינו׳ 2008
למה בכית?
|
|
|
| ערגה |
לפני 16 שנים •
2 בינו׳ 2008
לורי חמודה
את יודעת שמאז ומתמיד אני אוהבת מאוד את הכתיבה שלך, ובכל זאת לפעמים אני תוהה למה לעזאזל....
בעיני בדס"מ לא חייב להיות קר ומנוכר, ולא צריך להיות ברמת סבל שכזה. אני ראיתי שם סבל וחוסר הקשבה ולא כניעה לרצון והרחבת גבולות. ראיתי התמסרות אין קץ שלך, ואני מעירכה ומוקירה אותה עד מאוד. לא מבינה עד כמה רחוק הוא ידרוש ממך על חשבון היותך. את מכירה אותי מספיק טוב (במהלך השנים) כדי לדעת שאני מסוגלת רחוק, מאוד, וחושבת שזה כן נכון. אבל יש מקומות דברים או דרכים.... מה אומר לך? הפעם לא, בעיני. היו פעמים אחרות שהצלחתי לראות למרות הקושי שלך את היחד שלכם, או את הרצון שלו לקדם אותך או להוציא ממך משהו אחר. פה? לא רואה. סורי. לא מבינה את הסיומת שלך שהייתה כה מנוגדת בעיני למה שכתבת קודם לכן. מקווה שאת באמת מאושרת וזה באמת עושה לך טוב ולא איזו הילה רומנטית של "להחזיק ולא להישבר כי ככה זה הכי שווה", ושזה תואם את התחושות הפנימיות שלך. אפילו אל תעני לי
רק תהיי בטוחה עם עצמך. }{ |
|
|
| קוואבנגה(אחר) |
לפני 16 שנים •
2 בינו׳ 2008
Buttercupe כתב/ה: למה בכית?
למה לא לבכות? בכי משחרר. דמעות הן הפרשות מלאות הורמונים, לכן אנחנו בוכים במצבים של רגש קיצוני
|
|
|
| רודפת מרדף לא ידוע |
לפני 16 שנים •
3 בינו׳ 2008
לולא קראתי את לורי (גם בניק הקודם) הייתי מקבלת רושם אחר. אני מכירה את סגנון הכתיבה והתאור נראה הבזק חלקי מתוך מערכת היחסים שלמה.
אני שמחה שחזרת ואת כותבת גם ב 2008. הכתיבה שלך מיוחדת ויפה. שנת 2008 טובה לך ולו. |
|
|