אבולוציה של פדופיל רשת (חלק ג')

אבולוציה של פדופיל רשת (חלק ג')

רצסיבי​(נשלט) • 8 בינו׳ 2008

האסקלציה התנהלה לאיטה. אין ספק שהרגע המכונן, הרגע בו מנחם הטמין את מחסום הגועל עמוק בבטן והפריח שוב את בלון התקווה (לזיון מהצד), היה באותו אישון-לילה בשירותים, אבל לא היה מדובר במהפך של בין-לילה.

הביטוי הראשון לשינוי היה בחיי המין שלו עם אשתו. אם קודם לכן הם עשו מעט סקס (פעם בחודש בממוצע, היא אף פעם לא יזמה), הרי שמאותו רגע הם הפסיקו להזדיין בכלל. הסיטואציות החמקמקות האלה, בהן מנחם הרגיש את אותה חמימות רגשית-מרוגשת כלפיה, עוד היו שם (בדרך כלל זה היה קורה בשעות אחר הצהריים של יום שבת, אחרי מנוחה הגונה ומקלחת חמה, הוא היה מתעורר ראשון וכשהיא סיימה להתקלח הוא צפה בה יוצאת מהאמבטיה ועשה את המהלך), אבל מנחם דחק אותם הצידה. וזה לא שהגוף המתבגר שלה לא עורר אותו, אלא הידיעה שקיימת הזדמנות אמיתית לסקס אחר בחוץ (יצרי יותר, שונה יותר, הדדי יותר, מרגש יותר - כך לפחות קיווה) גרמה לו לוותר על התענוג (התחליף הזול) הביתי.

מנחם החל קושר קשרים, תמימים למראה, עם צעירות. הוא יצר לעצמו אוסף של קבצים משעשעים כדי שיהיה לו מה לשלוח להן, התעדכן בסלנג הוירטואלי של הצעירים, אפילו שינן שמות של זמרי ראפ עכשוויים ולהקות בנות פופולאריות. יום אחד הוא תפס את עצמו, בעודו ממתין שהמוכר בפיצוציה יתפנה אליו, מעלעל בדפיו של מגזין נוער. מספר הנערות שהיו ברשימת המסנג'ר שלו תפח בהתמדה ועמד על שליש ממספר הרשומים (אם נתעלם מכל החסומים למיניהם. גם כאשר מנחם חסם מישהו, הוא הותיר אותו ברשימה, סוג של מזכרת כנראה).

בתחילה הוא לא ניסה מהלכים כלשהם. אפילו לדבר איתן על מין בכלליות (מבלי לזמום דבר מה) הוא לא הרגיש בנוח. השיחות נעו ברובן סביב מוזיקה, סרטים, בית ספר ובילויים (על ספרים לא היה לו מה להגיד, וגם לא להן). הוא שאל על המשפחה, על חברות, תחביבים (יותר נכון - מה את הכי אוהבת לעשות? - אך התשובה אף פעם לא היתה זו שהוא היה עונה לשאלה), אבל הנושאים האלה כמעט ולא קידמו אותו לשום מקום.

איך מתחילים בכלל לדבר עם ילדה על נושא טעון-מבוגר שכזה, מנחם שאל את עצמו. כשאזר עוז סוף-סוף, הוא הנחית על ילדה אחת - את בתולה? וכשהשיבה לו בכן מגומגם, לא היה לו יותר מה לומר. אבל מנחם היה תלמיד טוב, וככל שהשאלות שלו התחדדו (הוא למד לשחק על התפר שבין שאלה זימתית לשאלה תמימה), כך הפחד שלו מעצם שאילתן פחת. הוא שאל על מסיבות (שבע דקות בגן עדן אתם משחקים? ואמת-או-חובה? ספרי לי מה הדבר הכי מופרע שקרה לך במסיבות כאלה), על ניסיון (יש לך חבר? כבר התנשקתם? התמזמזתם? איפה?), ואפילו על הרגלים מיניים (את מאוננת? כמה פעמים בשבוע?), וכשנענה בשלילה, היתה לו תשובה מפיגת-מתח מוכנה לשליפה.

עדיין, כל העניין היה מבלבל עבורו. הטרמינולוגיה היתה בעייתית - כוס (גס) או פות (איכס)?, ג'י-ספוט (מה זה?), קרום-בתולים (הוא כבר שכח שיש דבר כזה) והשיחות הפכו רדודות (גם שיחות העבר עם המבוגרות לא היו מעמיקות, אבל אז עוד היו לו פה ושם שיחות זורמות, ועם ילדות הרי אין סיכוי שזה יקרה), אך המטרה קידשה את האמצעים, ואם בתחילה מנחם הקפיד לפנות רק לאלו שנראו לו בוגרות יותר, בהמשך הוא לא בחל גם בגילאים היותר צעירים (הוא שם את הגבול על גיל 12, אך קרה שגילה באמצע השיחה שהוא מדבר עם בת 11 או 10 וזה לא מנע ממנו להמשיך. אה, והיתה ההיא בת ה-9, אבל היא באמת נשמעה בוגרת לגילה).

הסיכויים היו קיימים, אבל גבוהים הם לא היו. לכן מנחם ניהל שיחות עם עשרות בנות במקביל, רק כדי למצוא את האחת (או השתיים, או השלוש) שתסכים. על כל שמונה שפנה אליהן, אחת ענתה לו. על כל שמונה שענו לו, אחת שמרה איתו על קשר. על כל שמונה ששמרו איתו על קשר, אחת היתה מספיק נועזת או סקרנית כדי לנהל איתו שיחה פתוחה שיכולה להוות בסיס לפגישה עתידית. ובכל זאת, בהתחשב בכמות המאמצים שמנחם השקיע (ומספר הבנות שהוא פנה אליהן), הסטטיסטיקה עמדה לצידו.

גם עם אלה שהוא שמר על קשר, השיחות לא נעו סביב הסקס, שכן המטרה היתה פגישה (שתוביל לסקס מציאותי) ולא סקס וירטואלי, ומנחם ניסה להיות מפוקס. עם זאת, מנחם נזקק לתחליף זמני לתקופת הביניים, ולכן מאלו שהתגלו כחסרות עכבות הוא ניסה לקבל חומרים לפורקן (שיחות סקס, סייבר, תמונות, או יותר טוב, מצלמה חיה). את התמונות שקיבל, מנחם לא שמר על המחשב. הוא ידע שזו עבירה להחזיק תמונות של קטינים, ולכן אחסן אותן באתרי-אחסון באינטרנט. כך הן היו נגישות לו גם בבית וגם בעבודה.

מנחם התרגל לאונן אל מול המראה של חזה שטוח או כוס חלק, שני דברים שבעבר (כאשר היה לו מבחר) הוא נמנע מהם (למה להסתפק במועט). כיוון שההיצע לא היה גדול או איכותי (אלה שכבר שלחו לו תמונות, לא הקפידו על עירום חזותי מלא, שלא לדבר על תקריבים או פוזות מגרות למצלמה, לכאלה הוא כבר חדל לקוות), הוא אפילו לימד את עצמו להתגרות ממראה מיני מרומז (חצאית קצרצרה וגופיה, כאלה שלא חושפות ממש כלום אבל משאירות מקום לדמיין).

ואז נכנסה טל אל עולמו.

***

טל היתה בת 11 וחצי, ונראתה כמו ילדה ממוצעת בכיתה ו' (שיער חום חלק ארוך, פנים נאות, גוף רזה וחזה מתפתח). היא גרה בשכונה טובה בצפון העיר, היתה חכמה לגילה, ובשנינותה אפילו הצליחה להצחיק את מנחם פה ושם, בשיחות היומיומיות שלהם (לפעמים הם דברו רק כמה דקות, לפעמים במשך כמה שעות, אך תמיד הקפידו ליצור קשר). היא שלחה למנחם תמונות שלה (ביניהן אחת מחוף הים, שמנחם לא התאפק והדפיס אותה, ואת העותק שמר במגירה הננעלת של שולחן העבודה שלו), והוא העביר לה כמה משלו. כשקיבל את תמונותיה, הוא התלהב ואמר לה זאת. כשהיא לא הגיבה לאחר שקיבלה את תמונותיו, מנחם שאל אותה מה היא חושבת עליו, והיא ענתה - אתה נראה בסדר בשביל זקן - ושניהם צחקו (זו היתה תשובה דיפלומטית, מנחם ידע). מנחם סימן את טל על ההתחלה כאחת מאלה שהוא היה רוצה לעשות אותן.

טל היתה מתחברת למחשב כל אחר צהריים, אחרי שסיימה להכין שיעורים. מנחם היה חוקר אותה על מה שעבר עליה מאז יום אתמול, וטל היתה חולקת איתו את חוויותיה, שהורכבו בעיקר מאירועים טריוויאליים (מה קרה בלימודים, עם החברות, מי עצבן אותה [אימא], מה עשה אותה שמחה). טל היתה דברנית לא קטנה, ומנחם שיער שהיא רואה בו עוד חבר וירטואלי (היו לה לא מעט ידידי רשת מבני גילה, בנים ובנות), אם כי לאור זאת שהיא נועצה דווקא בו בכמה מקרים מסוימים (בייחוד במה שנגע למערכת היחסים עם אימה - היא אמרה לו שהיא לא דברה על כך עם אף אחד חוץ ממנו), הוא קיווה שהוא מעבר לכך עבורה (אולי תחליף לאביה שגר בארה"ב, ייחל מנחם לעצמו, זה יעזור לי בשעת הכושר).

מנחם אף פעם לא גלגל את השיחות ביניהם לכיוון הזימתי. הוא כמובן תחקר את טל בתחילה על כל מה שנוגע לתחום, כדי לוודא שהיא לא תמימה באופן מוחלט, אבל משהו מנע ממנו לנסות לסייבר איתה, לשדל אותה לאונן בנוכחותו (הוירטואלית) או אפילו לשאול אותה מעת לעת איך היא מתקדמת בתחום. זה לא היה גילה הצעיר (על כך יעידו השיחות עם הילדות האחרות), וגם לא חיבה או כבוד מיוחדים שהוא רחש לה בשל מי שהיא (מנחם לא ראה בניהול שיחות סקס משום פחיתות כבוד, וממילא הוא אונן על תמונתה ששמר במגירה לפחות פעם בשבוע באמצע העבודה [נועל את דלת חדרו ומוציא את התמונה ואת הזין ממחבואם], וזאת מבלי להחשיב את הפעמים שאונן על תמונותיה האחרות ששמר באתר ברשת), אלא היתה זו הזהירות שגרמה לו לכך. זהירות השמורה לטיפול בחפץ שביר שעדיין לא הוצא מאריזתו.

באחד הימים טל התחברה לרשת מוקדם מהרגיל (זמן לא רב לאחר שהגיעה מבית הספר). הסתבר שהיא ואימה רבו ריב מכוער, והיא בילתה חלק מהלילה מחוץ לבית, עד שקפאה מקור ונאלצה לשוב. כשחזרה, אימה שלחה אותה היישר למיטה (מרוב דאגה היא בטח לא העיזה לכעוס על הילדה, חשב מנחם לעצמו, כשהוא נזכר באירוע דומה שחווה עם ביתו רונית), אך משטל שבה מבית הספר, אימה התנפלה עליה בצעקות, ואיימה לקרקע אותה עד שתסיים את התיכון.

קל היה להבחין שטל היסטרית. היא חזרה על משפטים שונים, לא היתה מרוכזת, ובין תשובותיה היו הפסקות גדולות. את בוכה? שאל מנחם, והיא הודתה שכן. מנחם ידע שזו ההזדמנות לה ייחל. בואי ניפגש, הוא הציע, נדבר על זה. זה לא כל כך נורא כמו שזה נראה לך עכשיו, ניפגש ואני ארגיע אותך. יש לידך גלידרייה טובה, לא? נלך לשם, נאכל גלידה ונדבר. טל לא סירבה. בהתחלה היא לא הגיבה, ובסוף פלטה אוקי מהוסס. הם קבעו להיפגש בגלידרייה למחרת היום, בשעה שטל חוזרת מבית הספר.

הפגישה השנייה של מנחם עם חברת-אינטרנט היתה שונה לחלוטין מהראשונה. בראשונה, בבית הקפה עם הבחורה ההיא, הוא היה הצלע החלשה והמסתתרת, ועכשיו, בעודו מחכה לטל בגלידרייה, הוא הרגיש בטוח בעצמו ולא טרח להצניע את נוכחותו. הוא לא חשש מכך שמישהו המכיר את טל יבחין בהם. קרובי משפחתה לא גרים בסביבה, ואחרים יכולים לחשוב שהוא קרוב משפחה בעצמו.

מנחם זיהה את טל ממרחק. ילדה קטנה עם תיק בית ספר גדול, הולכת באיטיות כשראשה שמוט, וניכר עליה שהיא מעורערת. כשהגיעה, הם ניגשו יחד לדלפק כדי לבחור גלידה, ומלבד שלום הדדי לא החליפו ביניהם מילה. לאחר ששילם, מנחם הציע שילכו לגינה הציבורית הסמוכה (שקט שם יותר, ונחמד יהיה לשבת על ספסל ולדבר בלי שיפריעו), וטל משכה בכתפיה והתקדמה לצידו. מנחם בחר להם ספסל מוצל ומוצנע, והם התיישבו עליו זה לצד זו.

- איך הגלידה? שאל.
- בסדר, ענתה טל.
- אין לך מצב רוח, אה?
- לא ממש.
- זה בסדר, ככה זה אחרי ריב רציני. בואי ספרי לי איך הכל התחיל.

בזמן שטל סיפרה את סיפורה, מנחם היה עסוק בשלושה דברים. הוא ניסה להאזין לדבריה (היה לו חשוב לתת לה עצות מועילות), לאזור אומץ כדי לעשות את המהלך הראשון (ברגע שהיא תתחיל לבכות הוא יחבק אותה, חיבוק אבהי), ולהדחיק את הרחמים שהרגיש כלפי הילדה (חיי המשפחה שלה באמת לא היו מוצלחים והמצוקה שלה גררה הזדהות מצידו, אך כשמרגישים אמפתיה כלפי מישהו קשה לזמום דברים מאחורי גבו). הוא הצליח בשניים מהשלושה (עצות טובות ממילא לא היו לו אף פעם).

כשטל פרצה בבכי, מנחם מיהר לנחם אותה. הוא גרף אותה אליו בידו הגדולה, והיא שקעה אל תוך חיבוקו, מנמיכה את ראשה אל הזווית שנוצרה בין שיפולי כרסו לבין שוקיו. טל הליטה את פניה בעזרת גופו, ומזווית הראייה העליונה של מנחם ניתן היה לראות רק את גבה המתקמר לעברו ואת שיער ראשה הרועד מבכי. מנחם ליטף את גבה ואת ראשה עד שהרעידות הקצובות נחלשו והתחלפו בפרצי רעד חלושים. בתחילה מנחם חשש שטל תרגיש בזין הזקור שלו (עמד לו בערך מהשנייה בה הם התיישבו על הספסל), אך טל היתה עסוקה בשלה, ולמרות שממש נשענה עליו בזמן שבכתה, היא כנראה לא שמה לב לכך. מנחם הרים את ראשה בעדינות ונשק למצחה. כשראה שהיא לא נרתעת, נישק את עיניה האדומות ואת לחייה, ואז הצמיד אותה לגופו בחיבוק חזק.

טל הפרה את הדממה ולחשה - אני צריכה ללכת הביתה.
- למה? לא נעים לך איתי פה?, מנחם שיחרר אותה מאחיזתו והביט אל עיניה.
- לא, זה לא זה. אימא שוב תכעס עלי אם אני אאחר, בייחוד אחרי הריב של שלשום.
- אוקי, חבל, עוד לא הספקנו לדבר על הכל.
- מצטערת.
- זה בסדר. יודעת מה, יש לי רעיון. את יכולה לצאת שעה קודם מחר מבית הספר? אני אחכה לך שם ונלך אלי הביתה, וככה יהיה לנו קצת יותר זמן מהיום.
- מחר יש לי שיעור חברה בסוף היום, אני חושבת שאני יכולה להבריז.
- אוקי, אז קבענו.

מנחם צפה בה כשעזבה. עכשיו טל מיהרה, הילוכה היה גמיש וראשה לא נטה מטה, למרות עיניה האדומות. אולי באמת עזרתי לה, הרהר מנחם, בעודו מעסה את הבליטה שזה זמן התפיחה את חלקם העליון של מכנסיו. אז מחר הוא היום הגדול, חשב לעצמו והתקדם לכיוון הרכב, חיוך נסוך על פניו וידיו מסתירות (בטבעיות, כך קיווה) את הבליטה שבמעלה המכנסיים.

***

המשך יבוא...

לא מקובל בכלל

Afroditi • 8 בינו׳ 2008

האם אתה נותן לגיטימציה לפדופיליה???

Re: לא מקובל בכלל

רצסיבי​(נשלט) • 8 בינו׳ 2008

את הערת לי הערה דומה בפרק השני של הסיפור.
עניתי לך שם, אבל אני לא בטוח שיצא לך לקרוא את התשובה, ולכן אני אביא את ההערה שלך ואת התשובה שלי עוד פעם, ואח"כ אוסיף.

זה מה שכתבת אז:
ירדן* כתב/ה:
ככה מתחילים עם גילויי עריות .
מזעזע. ועוד בניסיון לתת לזה הצדקה (הזקפה שלו התעוררה וכו.)

וזה מה שעניתי לך אז:
אכן, הכוונה היתה שזה יזעזע, אבל אני לא בטוח שהבנתי את החלק האחרון של התגובה שלך.
אם התכוונת להצדקה מצידי - אז ההיפך, כל המסמך הזה הוא כתב אישום נגד העניין.
ואם התכוונת להצדקה מצד מנחם - אני לא מצאתי אצלו ניסיון להצדקה ממשית, הוא פשוט רצה לגמור, ולא חיפש הצדקה לכך.

והנה עוד כמה דברים נוספים שאולי יבהירו את ההתנהלות של הסיפור:

1. קשה לי עם הערות לא ברורות. איפה בסיפור ראית לגיטימציה מצידי? אני לא הבחנתי בה.

2. אולי את בעצם מצפה לסיפור שיוקיע תוך כדי העלילה את הפדופיל, ומכיוון שאין הוקעה מפורשת שכזו את מפרשת את זה (בטעות) כלגיטימציה. למשל, אולי חשבת שאני אתאר אונס של ילדה ואגיד נו-נו-נו (הוא שוכב עם ילדה, הוא נכנס לכלא, סוף הסיפור). אבל בשביל זה יש כתבות בעיתון, וזו לא דרכו של סיפור.
בסיפור ראוי (זו דעתי האישית), לא מגנים את הגיבור במילים זועקות וברורות, אלא נותנים לסיפור לצייר את המציאות העגומה, כשהביקורת באה בעקיפין, בתיאור של החולניות, והקורא (השפוי) יחוש זעם וגועל בעצמו, בלי שאני אכתוב את המילים "זעם" ו"גועל".

3. לא סתם קראתי לסיפור אבולוציה. לא לקחתי פה סוטה מלידה שהוא נטע זר בקהילה, חולה רוח מדופלם שמרגע הולדתו היה צריך לאשפזו. כאלה תמיד היו, זו לא תופעה חדשה. לקחתי פה אדם שהתחיל כנורמלי ונשאב פנימה, בעזרתה האדיבה של רשת האינטרנט שמספקת היצע וכלים. זה הדבר שהסיפור הזה בא להזהיר מפניו, לא מפני מופרעים מלידה אלא מפני כאלה שהמציאות המודרנית של האינטרנט גורמת להם להדרדר, כמו אלה שנחשפו בכתבה שהיתה בטלוויזיה, כאלה שנראים נורמטיביים כלפי חוץ, אבל בפנים פנימה הם התקלקלו.
לכן, כשאני מתאר אדם שכזה, אני לא יכול להציגו באורח שלילי מההתחלה, ואם הקורא לא יפתח סימפתיה כלשהי (מינימלית) לגיבור, הוא לא יוכל לצעוד יחד עם הסיפור, פנימה יותר ויותר, חולני יותר ויותר, והסיפור לא ייעשה את שלו. אנחנו לא מזדעזעים מ"סתם עוד" מוות ואונס בעולם הגדול, אנחנו מזדעזעים ממוות ואונס כשהם מגיעים במקומות שלא ציפינו להם (בני טובים, השכן ממול וכו'). וכדי שהתהליך הזה יתפתח אצל הקורא, צריכים סבלנות, עקב בצד אגודל, וצריכים אינטימיות של הקורא עם המתרחש, וזה - אין מה לעשות - אפשר להשיג רק בתיאור כמו זה שהבאתי פה, של השגרה היומיומית והאסקלטיבית של פדופיל עלום.

אני מקווה שזה עזר לך להבין למה הסיפור כתוב כמות שהוא, אבל זכותך לחשוב מה שאת רוצה, כמובן.

שיר כאב​(שולטת){סוליקר} • 8 בינו׳ 2008

"לכן, כשאני מתאר אדם שכזה, אני לא יכול להציגו באורח שלילי מההתחלה, ואם הקורא לא יפתח סימפתיה כלשהי (מינימלית) לגיבור, הוא לא יוכל לצעוד יחד עם הסיפור, פנימה יותר ויותר, חולני יותר ויותר, והסיפור לא ייעשה את שלו."
איך הגעת למסקנה הזאת?
רצסיבי, אני לא מוכנה לפתח סימפטיה לפדופיל שאתה מתאר, גם אם לטענתך זה הכרחי "לטובת הסיפור".
מקומם ומבחיל, ומדגיש את הפער בין רמת הכתיבה הגבוהה לנושא הלא ראוי (בעיני!).

המשך יבוא... אני מקווה שלא

Mooooon • 8 בינו׳ 2008

על אף שהסיפור כתוב בשפה רהוטה ועלילתו זורמת, חסר בו מרכיב אחד קריטי.
חסרה בו, כמראה הרקע הניבט בין השורות, את ביטוי סלידתו המוחלטת של המחבר מהמעשים של "גיבורו". וזה בדיוק הקו הדק המפריד בין אהבת פדופיליה לסלידה ממנה.
אל תבין אותי לא נכון, אני לא מאשים אותך בפדופיליה, עדיין לא. אבל ברושם שמשאיר סיפורך לדעתי עברת את הקו האדום, ואני לא בטוח במה הצלחתה יותר - לזעזע את הקוראים או להעמיד את זין לפדופיל מצוי.

רצסיבי​(נשלט) • 8 בינו׳ 2008

זו לא מסקנה שלי, כמו שזה א-ב' של כתיבה ספרותית. ואגב, אני לא מדבר על סימפתיה במובן של אהדה, ובטח שלא במובן של הסכמה עם המעשים. גם רחמים על דמות אומללה (ומאמללת) הם סוג של סימפתיה. זה אחד ההבדלים החשובים בין סיפור חרמני שמישהו כותב על סשן מעולה שהיה לו אתמול בלילה, לבין סיפור של ממש.

לגבי המקומם ומבחיל, יופי, אני שמח שזה מה שהרגשת. זו היתה המטרה. מה עדיף? משעמם וצפוי? בעיני זו מחמאה ולא כשל.
וגן, כתיבה לא נמדדת (רק) בגובה המילים, אלא (בין היתר) ביכולת שלה להוציא מהקורא משהו, גם אם זה גועל.

אבל חשוב מכל, אני לא מסכים איתך שיש נושא לא ראוי לכתיבה. ממש לא.
אין נושא לא ראוי לכתיבה.
ושוב, אין - נושא - לא - ראוי - לכתיבה.
גם על השואה אפשר לכתוב, גם על רצח עם, גם על רוצחים סדרתיים, וכך גם על כל דבר אחר. כולל פדופיליה, מן הסתם. ההיפך, נושאים טעונים ראויים שיכתבו עליהם, להבדיל, למשל, מסיפור של 100 עמ' על ארוחת בוקר.

Re: המשך יבוא... אני מקווה שלא

רצסיבי​(נשלט) • 8 בינו׳ 2008

זו תגובה מחוצפת.

1. לא מובנת לי התקווה שלך שלא יבוא המשך לסיפור, אתה הרי חופשי שלא לקרוא את ההמשך, גם אם הוא יבוא. למי אתה דואג, לאחרים? (יש לי בעיה קשה עם פטרנליזם, סורי).

2. אודה לך אם לא להבא לא תטרח להודיע לי אם אתה מאשים אותי בפדופילה או שעדיין לא. אני לא אשם בכך שהאבחנה / אינטיליגנציה שלך לא מספיק דקה / גבוהה כדי להבין את הביקורת שנטעתי בסיפור כנגד הגיבור. זה לא פשע מצידך, כמובן, שלא להבחין בכך, אבל מכאן ועד להערה מהסוג הזה הדרך ארוכה, ולדעתי דווקא התגובה שלך היא שחוצה קו אדום ודורשת התנצלות.

3. ורק תחשוב על זה - אין סתירה בין טקסט שמזעזע את א' (השפוי) ומעמיד את הזין ל-ב' (הסוטה), טקסט יכול לגרום לשני הדברים גם יחד.
סוטה יכול לקרוא כתבה בעיתון על אונס אכזרי, ולהתגרות מזה. האם זו סיבה שלא לפרסם את הכתבה? לדעתי התשובה שלילית, ולכן טענתך כי פדופיל עלול להתגרות מהטקסט שכתבתי היא לא רלוונטית בעיני לעצם פרסום הטקסט פה באתר.

רדו ממנו, בחייכם

נילי ונילי • 8 בינו׳ 2008

אין חולק שהתפקיד של אמנות הוא (גם) לשקף את המציאות וגם להעביר עליה ביקורת, כשהדבר נדרש, אבל אין מקום לשפוט את הכותב על הצורה שבה הוא בוחר לעשות את זה.
ככותב, רצסיבי עושה את הדבר האחראי לעשות וכן טורח ומבהיר שוב ושוב (גם כשבאופן די ברור, אנשים לא טורחים לקרוא את הודעות ההסבר שלו) שהוא מתנגד לפדופיליה ולמעשים של הדמות שלו. ככותב, הוא כותב הודעות הסבר לכל המזועזעים ושב ומדגיש את הביקורת שלו על הדמות, אבל הביקורת היא חיצונית ליצירה עצמה ולא נמצאת בתוכה.


רצסיבי בוחר לשקף את הדמות שלו בצורה שמעוררת הזדהות איתו ועם מניעיו ועל ידי כך לזעזע את הקורא שלו. זה לגיטימי. את הביקורת הוא משאיר מחוץ ליצירה, אבל לא שוכח להציב אותה בצמוד אליה.
וזה בטח יותר ממה שכותבים אחרים פה עושים. חלקם מציבים מסרים בעיתיים ולא טורחים להבהיר שלא מסובר בחומרים מציאותיים, או להבהיר את ההתנגדות שלהם.

מציעה שקורא שלא מסוגל לקרוא חומר טעון שמייצר מערכת הזדהויות מורכבת, אולי לא כדאי שיטרח לקרוא את הסיפור הזה.

"מערכת הזדהות"???

Afroditi • 8 בינו׳ 2008

האם יש מקום בכלל להזדהות עם פדופיל???

השלב הזא, גם תצדיקו אותו.

אין מקום בכלל לכך ואני עדיין רואה בכתיבה זו נסייון לתת לפדופיליה לגיטימציה.

" בשלב הבא"

Afroditi • 8 בינו׳ 2008

בשלב הבא, גם תצדיקו אותו.