שקיות - חלק ראשון

שקיות - חלק ראשון

Grey / Green • 22 בינו׳ 2008

הערות. ארם. יש מצב שהסיפור הזה קצת קשה. אני מזכיר לכולם שלפנטז זה חשוב ואל תנסו את זה בבית.
-------------------------------

ביום הראשון שבו עברתי לגור עם בן ואדי הם לקחו אותי לקניות. הם אמרו שהם מוכנים שאני אגור שם כי הם אוהבים שותפות ככה, כנועות, ואני לא הבנתי מה הם מתכוונים אבל היה נעים איתם. לא היו לי אף פעם שני אחים גדולים, רק אחות אחת קטנה, אבל זה בטח איך שזה היה מרגיש. רק חבל שבינתיים עוד לא היתה מיטה בחדר שהם אמרו שיהיה שלי וגם נראה כאילו הם עוד לא העבירו ממנו את החפצים שהם איכסנו שמה. בינתיים הם אמרו שאני אוכל לישון בסלון, וזה נראה לי בסדר, למרות שהסלון היה פתוח וכל מי שנכנס יכל לראות לשם.
הם היו קצת עצבניים כשהם יצאו ואני קצת פחדתי לידם, כי הם נראו כל כך רציניים ושתקנים פתאום. רציתי שהם יצחקו איתי, אבל בן פתח את הדלת ואדי הסתכל עלי ואמר רק "נו!" אני ניסיתי ללבוש את הנעליים כמה שיותר מהר אבל זה לקח רגע, לפתוח את השרוכים, והם פשוט יצאו וסגרו את הדלת ובזמן שאני כשלתי לכיוון של הדלת, הנעליים שלי עדיין לא שרוכות, שמעתי את הדלתות של המעלית נסגרות. רצתי החוצה והתחלתי לרדת במדרגות.
כשהגעתי עד למטה המכונית כבר יצאה מהחנייה, ואני רצתי אחריה, מנסה לא ליפול בנעליים האלו, וכשהגעתי בן פתח את החלון והסתכל עלי. אמרתי, "לא הספקתי!" אבל הוא נראה כועס. "מה עשית עם הדלת?" הוא שאל. אני שתקתי, לא ידעתי מה להגיד. לא היה לי מפתח.
הוא הסתכל על אדי ולשניהם היה מבט כאילו הם לא מרוצים. אדי חצי התרומם ושלף את המפתחות מתוך הג'ינס שלו. הוא זרק אותם אלי, דרך החלון, והם נפלו על הרצפה. התרוממתי להרים אותם ושמעתי את אדי צוחק. בלי להסתכל אחורה, רצתי מהר -- עליתי במדרגות, כי המעלית כבר עלתה לקומה אחרת -- וגיליתי שלא רק שלא נעלתי את הדלת, אלא גם השארתי אותה פתוחה. בזמן שרצתי למטה במדרגות, השרוכים הפתוחים שלי מתנופפים מאחורי, החלטתי שלא לספר לאדי ולבן על זה, כי מאוד קיוויתי שהם ירשו לי להחזיק מפתחות לבית גם כן, אם אני אוכיח את עצמי, וכבר עכשיו הסיכויים נראו קלושים.
כשהגעתי לחנייה המכונית שלהם נעלמה. הסתובבתי שם דקה, לא יודעת מה לעשות, כשראיתי פתק על הכביש איפה שהמכונית שלהם הייתה. בכתב היד של אדי היה כתוב שם "אנחנו במכולת, בואי אחרינו". התחלתי ללכת כמה שיותר מהר -- המכולת הייתה במעלה הרחוב ודי רחוקה. בדרך עצרתי ליד איזה שיח וסגרתי את השרוכים. נזכרתי כמה הייתי צריכה להשתין, ולרגע חשבתי להסתיר את עצמי מאחורי השיח, להוריד את המכנסיים ולהשתחרר, אבל אז משום מקום עבר לידי איש זקן אחד, שנתן בי מבט לא יפה, ופשוט המשכתי ללכת.
כשהגעתי לשם בן ואדי נראו משועשעים. הם צחקו עם גידי מהמכולת, אבל כשהם ראו אותי הם השתתקו וזה הביך אותי. לא היו עגלות במקום הרגיל של העגלות. העיתונים, שתמיד היו בתוך עגלה אחת, נחו על הדלפק. אדי ובן וגידי ראו שאני מסתכלת על האין עגלות, וגידי אמר "כן, מותק, עגלות בתיקון". בן אמר, "לא נורא. יש לנו עגלה," והם הסתכלו עלי. לא הבנתי מה הם אומרים, אבל הם נכנסו למכולת והתחילו להסתובב בין המעברים הארוכים, אז הלכתי אחריהם.
בן אמר לאדי, "אנחנו צריכים קורנפלקס?" ואדי אמר, "יאללה". בן הושיט יד והפיל שתי קופסאות לרצפה. חשבתי שזה זמן טוב לעזור, אז התכופפתי והרמתי אותן, וכשקמתי אדי, עם הגב אלי, החזיק חבילה גדולה של שניצלים ליד הפנים שלי. לקחתי אותה ושמתי אותה על הקופסאות והסתובבתי אחריהם. הם העמיסו עלי לחם, גרנולה, קמח, כל מיני גבינות -- אני השתמשתי בידיים שלי כמו מגש והם שמו עוד ועוד ועוד.
כשנהיה כבד נורא, אדי הסתכל אחורה וראה אותי קצת רועדת, ואני קיוויתי שהוא יגיד לי ללכת לשים את הדברים ליד הקופה של גידי, אבל במקום הוא אמר לבן, "גבר, אנחנו פאקינג צריכים שקיות". אז בן אמר, "שתביא," ואני אפילו לא חיכיתי שיגידו לי, הלכתי לגידי וביקשתי כמה שקיות. הוא משך כמה שקיות מתוך החבילה ושם על הדלפק, ואולי חיכה שאני אשים את הדברים ליד הקופה, אבל אני החלטתי שעשיתי מספיק צרות היום, התכופפתי ולקחתי את כולן עם הפה.
דידיתי אליהם, ושניהם הסתכלו עלי וחייכו חיוך ענקי, ואני שמחתי כל כך עד שלא שמתי לב ושקית החלב התגלצ'ה מעל השקית של השניצלים ונפלה על הרצפה. כולנו הסתכלנו למטה, שמחים שזה היה מעבר צדדי וגידי לא ראה, אבל כשהרמנו את המבטים בן ואדי כבר לא חייכו. אדי אמר, "יופי נחמה". בן אמר, "קח שים לה את זה איפה שהיא לא תוכל להפיל. אז אדי התקרב אלי ואני פחדתי ופתאום הוא משך את המכנסיים שלי, ואז את התחתונים, ואני הסתכלתי עליו נדהמת אבל לא אמרתי כלום, והוא פשוט דחף את השקית חלב בפנים ורכס לי את המכנסיים יותר חזק והמשיך ללכת. הלכתי אחריהם ונדהמתי. אף פעם הם לא עשו דבר כזה, לא דחפו לי ידיים לתחתונים. השקית הייתה קרה וחלקה ורטובה, והיא הרגישה מלוכלכת ומכבידה בזמן שהלכתי, ואני קיוותי שאני לא אקרע אותה בזמן ההליכה.
בן הניח ידית אחת של שקית ביד שלי ואני החזקתי אותה. הם ערמו עוד כמה דברים על הערימה שסחבתי, ככה שלא ראיתי אותם כל כך, או לאיפה אני הולכת. מדי פעם הם זרקו משהו לשקית והיא נהייתה יותר כבדה. כשכבר היה קשה לסחוב, הרגשתי מגע של ידית של שקית על היד השנייה, והם התחילו להכניס דברים לשקית השנייה. אחרי זה הם סגרו את השקיות והוסיפו עוד שתיים בין האצבעות של הידיים שלי. זה היה סוף שבוע והיה צריך לעשות הרבה קניות, ומהר מאוד הייתה לי שקית כבדה מאוד על כל אצבע, ועוד שתיים לאורך כף היד, על כל יד. רציתי לבקש מהם או בעצם לשאול אותם אם הם יכולים לקנות גם קצת מהדברים שאני אוהבת, כמו קורנפלקס מתוק, לבן וחלב מרוכז, אבל בדיוק אז בן שם לי שקית בין השיניים. אני החזקתי חזק בצייתנות וזה באמת נראה כאילו הוא מתרצה, וזה גרם לי לשמוח מאוד.
כשהגענו לדלפק שמחתי. הם פרקו ממני את כל הדברים ושמו על הדלפק, וגידי העביר הכל דרך הקופה ושם בשקיות גדולות יותר ולבנות, ורציתי להגיד שיש לי גם חלב אבל את השקית מהפה הם הוציאו אחרונה, ובשלב הזה הם היו עסוקים בשיחה על ריאל מדריד ובן ליטף לי את הראש בקצות האצבעות, אז לא אמרתי כלום. בקצה של הדלפק חיכו עשר שקיות גדולות ותפוחות, וכולם הסתכלו עלי עד שהבנתי ואז, נבוכה, הלכתי לסחוב אותן. לא הצלחתי לקחת את כולן עם הידיים, אז לקחתי אחת עם הפה, כמו שהם לימדו אותי.
הגענו למכונית והם פתחו לי את הבגאז' ושמתי הכל בפנים, ולמרות שהיה כבד לי, את השקית עם הפה שמתי אחרונה. גם בן וגם אדי שמחו, ושניהם קצת ליטפו אותי ואולי קצת ניגבו חלק מהזיעה שהצטברה לי על המצח מכל הפעילות הזאת. היה לי חם והתנשפתי, ושמחתי כשבן פתח לי את הדלת כדי להכנס.
הסתכלתי עליו, איך שהוא היה יפה, ובכלל לא שמתי לב שאני נתקעת בדלת, אבל נתקעתי בחלק הצר שלה עם האגן. ומייד התחלתי להרגיש זרמים קרים בכל המכנסיים. כולנו הסתכלנו למטה וראינו איך שקית החלב המתרוקנת מכתימה את המכנסיים שלי ברטיבות לבנבנה כזאת. אדי אמר, "איכס". בן סגר את הדלת והלך מסביב לדלת של הנהג. בן אמר "תלכי הביתה ברגל".
הלכתי הביתה. היו לי זרמים בידיים ,שהרגישו לי כבדות, ואולי בכיתי קצת. כשעברתי ליד השיחים שלידם ראיתי את האיש הזקן קודם, משהו מוזר קרה לי ונשברתי. התחלתי להשתין במכנסיים תוך כדי הליכה. חשבתי שאף אחד לא ישים לב, עם המכנסיים הרטובות, מה שגרם לי להרגיש יותר בסדר. אבל הזרם הזה נזל לי במורד הרגל והרטיב לי את הגרביים. קיוויתי שלא יהיה אף אחד ברחוב שיראה, אבל כשעברתי את הרמזור האיש הזקן עדיין היה שם והסתכל עלי.
צילצלתי באינטרקום וחיכיתי בשמש. אתמול בן אמר לי שהם לא אוהבים את הצליל של האינטרקום, אז אם הדלת לא פתוחה יכול להיות שאני אצטרך לחכות עד שיעבור מישהו בחדר מדרגות לפתוח לי. אבל קיוויתי שהפעם יוותרו לי. חיכיתי בשמש המון זמן ולא ידעתי אם לצלצל עוד פעם. קיוויתי שאף אחד לא יעבור בחדר המדרגות ויראה אותי ככה.
אבל הקול של בן עלה פתאום מתוך הרמקול של האינטרקום ונורא שמחתי. רצתי לעבר הדלת ואמרתי "אני כאן!" בקול קצת ספוג מבכי. בן אמר "איך את מריחה," והרחתי, ואמרתי "די רע." אז הוא אמר, "את לא עולה לכאן ככה, תתנקי בחדר זבל." אמרתי לו "אבל אין לי למה להחליף!" והוא אמר, "בואי מתחת לחלון של הסלון, אני אזרוק לך". אז הלכתי לגינה הקטנה מתחת לחלון והסתכלתי למעלה, ואחרי כמה זמן החלון נפתח והראש שלו הציץ משם.
הוא החזיק את אחת השקיות של המכולת, הלבנות, ומשהו היה בתוכה. הוא הפיל את השקית ואני הלכתי להרים אותה. בפנים היה רק קלמר ישן מפלסטיק ואני לא הבנתי מה קורה, עד שראיתי שהם קרעו שני פתחים בתוך השקית מלמטה, פתחים לרגליים. הלכתי לחדר הזבל, עדיין שומעת את הצעקות של הילדים ששיחקו בגן הציבורי לא רחוק, וסגרתי את הדלת למרות שהדבר הכי מפחיד בעיני תמיד היה חדרי זבל והריח הזה שבתוכם.
הורדתי את הנעליים ואז את הגרביים והנחתי אותן על הנעליים. ואז משכתי את המכנסיים שנדבקו כבר לרגליים שלי, ואז את התחתונים, ושמתי אותם בצד. קילפתי מעלי את שקית החלב ונכנסתי לאגן הזה עם הברז בתוכו, והדלקתי את הברז, שירה זרם חזק, צורב, של מים קרים. ניסיתי לשטוף כמה שיותר, שירד הריח. גם התכופפתי והתחת שלי אל הזרם וניסיתי לקרב את הישבן והמפשעה לתוך הזרם, אבל זה כאב מדי. לא היה לי איך להתנגב, כי הדבר היחיד שהיה יבש היה החולצה שלי. ואז חשבתי שהם בטח יכעסו אם אני אעלה כשכל הרגליים שלי נוטפות מים, ואז הורדתי את החולצה באומץ, התחרטתי שלא היה לי זמן ללבוש חזייה וניגבתי את עצמי. לבשתי את השקית וקיוויתי שהיא פחות שקופה ממה שנראה לי, ושמתי את כל הבגדים המלוכלכים ישר בתוך הפח. לבשתי מחדש את הנעליים ויצאתי ככה, ואמרתי בלב תפילה לבורא עולם שלא ישלח אף אחד לפתוח לי את האינטרקום.
ככה הלכתי ולחצתי על הכפתור, ורעדתי קצת מפחד שמישהו ייראה אותי, אבל הם לא ענו, לא ענו, לא ענו. כל כך רעדתי ופחדתי שהחלטתי לעשות מעשה, ולחצתי שוב.

נזמית לופתת • 23 בינו׳ 2008

לא ענו לא ענו לא ענו

למה אתה מתאר אותה כמו ילדה מפגרת? תהתה חד"פ ומשכה עוד שלוק מהשוקו.

נילי ונילי • 23 בינו׳ 2008

מוצלח. היא כזו אהבלה חמודה.
איפה ההמשך?

נחמד מאוד

Mooooon • 23 בינו׳ 2008

בכוח המוח-אשה • 23 בינו׳ 2008

היא לא אהבלה, היא כנראה פשוט טובה בלהיות היא...: )))

מחכה לעוד מנה!

חלק שני

Grey / Green • 23 בינו׳ 2008

הקול של בן עלה מיד באינטרקום. הוא אמר, "על זה שלחצת עוד פעם -- עוד חצי שעה בחוץ". ורציתי לצעוק או לבכות, אבל פחדתי לעשות רעש, ושמעתי אותו טורק את השפורפרת. חיפשתי מקום להתחבא, ובסוף פשוט שכבתי בגינה מאחורי שני שיחים. חתול אחד בא להסתכל עלי אבל זהו. זה היה מחבוא גרוע. יכלו לראות אותי כל מי שהתקרבו קצת אל הגן. ראיתי אמא עם תינוק, ושני צעירים, ואז בחורה אחת, כולם עולים במדרגות שמובילות לאינטרקום וכולם הסתכלו בדיוק לאיפה שהייתי, ורק במזל הם לא ראו אותי. ניסיתי לספור את השניות בראש אבל התבלבל לי ורק במזל עשיתי מין גיחה כזאת, מפוחדת לאללה, ליד האינטרקום, כשהקול של אדי קרא לי, ואני אמרתי "כאן!" והוא ענה רק עם הרעש הזה שפותח את הדלת, שנשמע כמו מוזיקה מתוקה. כשהדלת נפתחה שמעתי קולות של שני אנשים מאחורי והתחלתי לרוץ פנימה. במראה בלובי ראיתי שהשקית הלבנה אולי מסתירה לי את העור, אבל שיער הערווה שלי ברור לחלוטין דרכה.
הדלת נפתחה ואני פשוט רצתי למעלה במדרגות, את כל העשר קומות, ואז עמדתי מתנשפת מול הדלת שלהם. לא צילצלתי כי ידעתי שזה סתם ירגיז אותם והם יודעים שאני שמה, ובראש עברו לי כל מיני תסריטים מפחידים, למשל, שהם יגידו לי לרדת להביא את הבגדים מתוך פח הזבל, ורק כדי לרצות אותם עוד ירדתי עם הברכיים על השטיח כניסה וחיכיתי ככה למרות שזה כאב.
מבפנים שמעתי קולות, כאילו הם יושבים על הספות ושותים בירה ונהנים, וחשבתי יופי, שיירגעו. עבר זמן ואדי פתח לי את הדלת וחייכתי אליו, כי שמחתי לראות אותו. הוא אמר, "על ארבע", ואני הבנתי, והלכתי פנימה על הידיים והרגליים, ודרך המראה של ההול ראיתי איך הוא מסתכל על הבגד החדש שלי ואיך הוא מחייך. כשהוא סגר את הדלת ראיתי את בן יושב על הספה בחולצה פתוחה והחזה המושלם שלו מציץ דרכה; בתוך המטבח, השקיות היו על הרצפה.
אדי אמר, "יאללה, תסדרי," ואני זחלתי לשם והוא בא והזיז כיסא והתיישב לידי. העזתי לקום והתחלתי לשים דברים במקום: הקולות במקרר, הלחם בקופסא של הלחם. הייתי כל כך רעבה וצמאה והסתכלתי על אדי, ואדי נראה פחות קשוח עכשיו, אז אמרתי, "אני יכולה בבקשה שלוק מהקולה?" הוא אמר, "אולי אחר כך, כשיהיה פה מסודר ונקי". אמרתי "טוב", וחייכתי, והמשכתי לסדר, גם את הדברים הכבדים, והתחלתי להזיע בתוך תחתוני הפלסטיק שלי. אבל בשקית האחרונה קצת נשברתי והתכופפתי לידו ושמתי את היד על הברך וביקשתי ממנו, אמרתי, "בבקשה... אני נורא צמאה..." ואז, כשהוא לא נשבר, אני לא יודעת איך חשבתי על זה, מאיפה הבאתי את זה, אבל ירדתי על ארבע והורדתי את הפנים לעבר נעל הספורט שלו, ונתתי כמה נשיקות. אחרי כמה זמן -- השפתיים שלי היו יבשות על הבד של הנעל -- הוא אמר, "על ארבע, פה גדול, עיניים עצומות". וחשבתי שאם הוא... הסמקתי כשחשבתי ככה... שאם הוא במקרה יוריד את המכנסיים וישים את הזין שלו בפה שלי, והזין הזה יריח כמו זין של גבר ובטח גם יהיה גדול כזה, שאני... שזה יהיה מחיר ראוי לאיזה שלוק של קולה. אבל הוא רק שאל "מתוק?" ואני הנהנתי בעיניים עצומות, קצת מאוכזבת שזה כזה קל, והוא שאל, "כמה שלוקים?" ואני אמרתי "עשרים!" והוא אמר בסדר, ושמעתי קליק, ופתאום הרגשתי משהו מתמוסס לי על הלשון, והבנתי שזאת סוכרזית, וזה היה מגעיל, וניסיתי לירוק אותה, אבל הוא רק צחק והחזיק לי את הפה, ואמר, "עשרים, הא?" ודחף לי עוד אחת. ככה הוא חיכה עם כל סוכרזית שהיא תתמוסס קצת, והפה היבש שלי הרגיש מגעיל כל כך. אחרי עשר הוא ויתר לי וליטף את הראש, ואני המשכתי לסדר וניסיתי לבלוע את כל שארית הסוכרזית מהפה.
בסוף רציתי לשים את כל השקיות בפח, אבל אדי אמר לי לתת לו אותן, ואני אמרתי עוד פעם כמה שאני צמאה. בן נכנס, ואמר, "היא עשתה ספונג'ה?" ואדי אמר לו לא. אז בן אמר, "על הברכיים, פה גדול, עיניים עצומות", ואני הכנתי את עצמי עוד פעם לסוכרזית, אבל אז שמעתי בבירור צליל של ריצ'רץ' נפתח, וניסיתי להוציא קצת רוק, שיהיה לו נעים, אבל אז הזרם פגע באף ובלחי שלי, ובעיניים עצומות ניסיתי שזה יכנס לי לפה. שתיתי קצת, אבל הוא זז כל הזמן עם הזרם ורוב השתן נפל על השיער שלי ובמורד הגוף. שמעתי את בן סוגר את המכנסיים אבל לא פתחתי את העיניים, כי הן היו מכוסות בשתן, ואז אדי אמר, "רגע, גם לי יש." וגם הוא פתח את המכנסיים והרטיב אותי, אבל הוא נתן לי לשתות יותר. אף פעם לא שתיתי שתן אבל גם אף פעם לא הייתי שמחה יותר לשתות משהו, וכשהוא גמר, אמרתי בשמחה "זה יותר טוב מקולה!" ופתחתי את העיניים ומצמצתי עם השתן בעיניים, ושניהם צחקו.
אדי זרק עלי סמרטוט, הצביע על האקונומיקה, ואמר "תנקי את הטינופת". השתמשתי בסמרטוט כדי לנקות את עצמי, ופשטתי את השקית כדי לנקות את השתן שנקווה בתוכה. אחרי זה עשיתי ספונג'ה, וכיוון שהם לא נתנו לי מגב ניקיתי על הידייים והברכיים וקיוויתי שהם ייכנסו ויראו את זה וישמחו.
אחרי זה ניסיתי לנגב את עצמי מהאקונומיקה ויצאתי מהמטבח, ובן ישב על כיסא עם משענת ישרה ואדי אמר לי לבוא. הרגשתי מאוד משונה, לא רק בגלל כל הדברים שקרו, אלא בגלל שזאת הפעם הראשונה שהם ראו אותי עירומה. הלכתי ליד בן והוא תפס אותי והשכיב אותי על הברכיים שלו, ככה שהתחת שלי היה ממש מול אדי. בן אמר, "היית די מחורבנת היום," ונתן לי מכה חזקה בטוסיק. אף פעם לא הרביצו לי בטוסיק. הרגשתי מופתעת ומושפלת, והתחלתי לבכות כי הבנתי שמגיע לי.
בן אמר "אני *מאוכזב* ממך" ונתן לי עוד מכה עם המאוכזב. בכיתי והוא המשיך לתת לי מכות, מכה אחרי מכה, כל אחת יותר כואבת. אדי הדליק סיגריה. בן נתן עוד מכה, עוד אחת, עוד אחת, דוחף אותי יותר ויותר עמוק לתוך הברך שלו. אחרי כמה רגעים הוא הפסיק ואדי אמר, "טוב, תורי", ואני פשוט קמתי והלכתי מהר ונשכבתי על הברך שלו, כי רציתי לגמור עם זה כמה שיותר מהר אבל גם כי הייתי סקרנית לגבי ההבדל בין המכות שלהם.
אבל אדי שלף את החגורה שלו והתחיל להצליף באמת, ועכשיו באמת בכיתי, ואז בן התיישב לידו, מול הפנים שלי, שם על הכתף של אדי יד אחת, ועם השנייה הוא התחיל לתת לי סטירות -- בלי לשים לב אלי כמעט, סטירה בימין סטירה בשמאל. כשכבר בכיתי ממש חזק אדי הפך אותי ובן נתן לי עוד סטירה רצינית ישר על הפה. אדי אמר "תפשקי," ואני עשיתי לא עם הראש, אז שניהם נתנו לי סטירות ישר בחזה, כאילו שמעיפות את הפטמה כמעט מהמקום, ואני פיסקתי לאט, ואדי, ממש בזמן שפיסקתי, התחיל לתת לי מכות בירכיים. כאב לי והחלפתי צבעים וקפצתי עם כל מכה, ובזמן שהראש שלי היה לכוד מתחת לבטן החשופה של בן הוא רכן והתחיל להכות את החזה שלי, שקפץ וקפץ. אדי התקרב למפשעה שלי עם המכות שלו ואני בכיתי כמו משוגעת, ואני לא יודעת למה, אבל כל פעם שאחד מהם נתן מכה חזקה מאוד נתתי לבטן של בן נשיקה.
המכות נרגעו ובהדרגה הפסקתי לבכות ורק נישקתי את הבן של בן, ואדי עם האצבע שלו התחיל לשחק לי בכוס. הייתי כל כך רטובה ועל סף פיצוץ, שכל נגיעה שלו העבירה בי רעד כזה שהתחלחלתי. הוא שם לב והמשיך לשחק איתי ככה, בנגיעות עדינות, ואני רועדת עם כל נגיעה; בן שם אצבע בתוך הפה שלי והכריח אותי למצוץ, דחף אותה עד הסוף, עד שהייתה לי בחילה, אבל זה היה גם נעים ואדי בדיוק מצא את הדגדגן שלי .אבל אז, בדיוק כשהתחיל להיות ממש ממש נעים -- התחלתי למצוץ את האצבע של בן ממש חזק ואולי אפילו נשכתי קצת -- אדי נזכר במשהו. הוא הפסיק בפתאומיות, ואני ניסיתי להרים את הראש ולהסתכל עליו, למרות שהאצבע של בן הייתה תחובה לי בפה. אדי אמר בקול מאוד שקט, "תגידי..." ופתאום היה שקט מפחיד. הפסקתי למצוץ, אבל האצבע של בן לא יצאה מהפה שלי. "איפה המפתחות שלי?"
לא אמרתי כלום. המכנסיים. הם היו במכנסיים שזרקתי לפח. אדי חפן את הכוס שלי ביד אחת ומעך. "איפה, כלבה?"
"בבא אבאאוו", אמרתי עם האצבע בפה. בפח זבל.
רגע אחר כך מצאתי את עצמי בחדר מדרגות, בלי בגדים, רטובה, חבולה ומתקשה לעמוד. במראה של הקומה ראיתי שכולי אדומה ממכות -- הפנים, השדיים, התחת.

Needles And Pins​(לא בעסק) • 23 בינו׳ 2008

מטריד מאוד - ומרושע מאוד. אבל כתוב טוב, ואני אוהבת.

המשך בבקשה !

Grey / Green • 24 בינו׳ 2008

כן. זה רק מחמיר בחלק האחרון, חוששתני.

נעולה​(לא בעסק) • 24 בינו׳ 2008

מפריע לי מאד שהיא בכלל לא ידעה מה זאת אומרת כנועה (כתוב במשפטים הראשונים של הסיפור ורואים מעוד ניסוחים כמו המכה שהם נתנו לה שהיתה הראשונה אי פעם וכו') וכל מה שהם עושים לה הוא לא מרצון, לדעתי זה סיפור על התעללות בחלשה שמחפשת מקום ולא תיאור של בניית קשר בדסמי. הסיפור כתוב יפה מבחינה טכנית, לא מנסה לטעון שאסור לפרסם דברים כאלה, רק שלדעתי זה לא בדסם.

מדינת משטרה

lOli • 24 בינו׳ 2008

הנה הטאליבן של הכלוב התעורר.
מה זה משנה אם היא יודעת מה זה כנועה או לא,
אם זה בדס"מ או לא,
ומי שמך לשופטת?
למה ישר לצעוק התעללות?

מדובר בפיקציה,
יצירה ספרותית פרי הדמיון,
וככזו, ההחלטות האלו (אהבלה לא אהבלה)
הן בחירות ספרותיות.

באמנות, כמו באמנות, מותר הכל.

ל. -
שכבר נואשה מלצפות לתגובות לגופו החבול של עניין.