מקום

מקום

RIS • 10 במאי 2008

.
לפעמים השלכת מרחיקה את עדותה עמוק אל תוך החורף. אפשר לראות אותה כסוג של משיכת יתר חסרת סיכוי. אבל אפשר גם להבין שמתוך האין המצהיב ונכמש יוולד בעוד זמן ניצן שיוריק ויפרח.
בתוך המעגלים שחוזרים על עצמם אפשר ללמוד משהו גם על כיוון ועל תוחלת.
שאם לא כך לא תוכל להיוולד שום עשייה.
ואנה אנו באים ללא עשייה.

**********************************************************************************

פעם, מזמן, אמרת לי שאת משתאה נוכח האומץ של גברים שולטים לקחת ככה.
והאמירה הזו היתה כמו אבן קטנטנה שידית לעבר זגוגית החלון שלי.
ובאה ציפור קטנה וחטפה בפיה את האבן והתעופפה לה הרחק .

השנים עוברות להן ולכל כדור יש כתובת וכל מכתב מגיע ליעדו.
הרבה תהיתי וחקרתי את מעיינות הנתינה הזאת. מאוד עניין אותי להבין מהם מקורות נהר האש האדיר הזה שבונה התמסרות וכניעה כאלו שמסוגלות ליצור עוצמות אנרגיה ברמה של ביקוע תרמו-גרעיני.

ואולם, מכיוון שגם אחרון צעדי הריקוד מוליך הביתה גם ההבנה מגיעה לבסוף.

יותר ויותר, בזמן האחרון, אני חושב כמה עוצמה אכן גלומה ביכולת לקחת. כמה בלתי נתפשת היא היכולת להצית, להזין, לפרנס ולבסוף, להכיל את ההיזקקות הזאת -הבלתי-נשלטת – להישלט...

לדעת להכיל את המרחבים המדהימים האלה של ההתמסרות וההתפשקות הוא שווה ערך, פחות או יותר, ליכולת לנשום במים.

נכון, יש מי שמגלים אוצר ישן ומשתגעים נוכח התיבות המתפוצצות מתכשיטים, ושלל זהב ויהלומים. כמו קבצנים מורעבים הם עטים בחמדנות ומתחילים למלא את כנף בגדם באצעדות, טבעות אודם ומטבעות זהב וממהרים לנוס על נפשם מבלי להבין באמת שיגלו, עם שובם משם, שכיסיהם מלאים בקוצים וקליפות ריקות. שהקסם פג.

אבל יש מי שיודעים שזה הכל שלהם. באמת.
והכל עומד לרשותם. לכן אין צורך לחטוף. לכן אין צורך לברוח עם השלל.
יש מי שיודעים לאסוף את כל האוצר הזה אל תוך עצמם.
והוא תמיד נותר שם. עבורם. שלם.

ההבחנה הזו בין החמדנות של כייסי האנרגיה לבין בין מי שהופנם בהם כי המלוכה הזו נועדה להם היא, כמובן, רק הצעד הראשון בדרך ארוכה שבה לומדים לאט לאט כמה הרבה הכלה, נתינה וקבלה גלומות ביכולת להעתר נכון אל ההתמסרות המוצעת ברטט מחשמל שכזה.

והמשוואה, איפוא, בסופו של דבר, פשוטה מאוד. כדי להיות מסוגל להכיל כל כך הרבה וכל כך חזק צריך שיהיה מספיק מקום.

ואין זה סתם ואין זה במקרה שרק מי שיש בו מספיק מקום יש בו היכולת לקבל אל תוכו את כל הצורך הזה לבוא אליו.

(וכמובן, צריך לדעת איך והיכן בדיוק לפתוח את הדלת אל המקום הזה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר).

.

Uranus • 10 במאי 2008

Uranus • 10 במאי 2008

בעידן האינסטנט, האוכל המהיר, הסשן המהיר,
הפלאשים והזרקורים ההמוניים,
הקשר החפוז והאופן הטכני שהיום נוצרים קשרים
במטרה מראש להיפרם כלא היו.

עידן, שאני מניח שאני לא היחיד שלא מצליח למצוא את עצמו בו,

אני קורא את מה שאתה כותב בגעגוע ואף בתחושת פיספוס.




אבל אני עדיין כאן.
אולי עוד יש בי אופטימיות.

RIS • 10 במאי 2008

כל כך פשוט ויפה אתה מסדר את זה.
הגעגוע מצד אחד ותחושת הפיספוס מצד שני הם שני עמודים שעליהן נשענת התיקווה.

אהבתי.

שלגי • 10 במאי 2008

אכן,
מצטרפת לשניכם.

צ ל י ל • 10 במאי 2008

כתמיד מוקסמת מדרך הביטוי שלך . מהנגיעה בתמצית החיים.


געגוע מעוצמת הידיעה

פספוס, מהפחד שהידיעה הזו ,

הזכרון שעוד לא מומש ,הולך ומתפוגג

והביטחון שהמהות הבסיסית לא תתמוסס לעולם .

nerissa​(אחרת) • 10 במאי 2008

אתם עושים אותי עצובה..

electro-z • 10 במאי 2008

respect

אותי אתה דווקא עושה שמח!

Brave Dwarf • 10 במאי 2008

יש מי שנולד מלך ויש מי שנולד שנורר, אבל גם האוצרות נבדלים זה מזה.
אבני חן לעומת קריסטלים שידהו בעוד מספר ימים ויתגלו זכוכיות עכורות בלבד.
אומלל יהיה השנורר שיצטרך לשאת בתוכו אוצר אמיתי, הוא ייקרע מעול מעמסה.

אלו אלו... אני אעמוד עוד קצת פה:
יותר ויותר, בזמן האחרון, אני חושב כמה עוצמה אכן גלומה ביכולת לקחת. כמה בלתי נתפשת היא היכולת להצית, להזין, לפרנס ולבסוף, להכיל את ההיזקקות הזאת -הבלתי-נשלטת – להישלט...

electro-z • 10 במאי 2008

הייתי טוען אפילו - כמה עוצמה יש ביכולת להלקח!