אתה הבית שלי

אתה הבית שלי

הפולניה​(אחרת) • 9 באפר׳ 2009

א. איגור
נולדתי כמשה ברקוביץ ואני שונא את השם הזה, את השם הפרטי ואת שם המשפחה כאחד.
ברקוביץ זה שם משפחתו של אבא שלי שאני לא סובל, זה בסדר, גם הוא לא סובל אותי ולא, לא בגלל שאני הומו, הוא שנא אותי עוד קודם, עוד לפני שיצאתי מהארון.
משה זה בגלל שלשניהם היה סבא בשם משה ולכן הם החליטו פה אחד לקרוא לי משה.
אני חושב שזו הייתה הפעם האחרונה שהם הסכימו על משהו.
אוי, ההורים שלי, ההורים היקרים שלי שהצליחו לגרום לי לשנוא את השם שלי ואת החיים שלי.
אבא ממוצא רומני אימא מרוקאית. הם לא גרושים ולא נשואים, לא פרודים ולא ביחד, הם גם וגם וגם. הם בעיקר מציקים זה לזה ויורדים אחד לחיי השנייה. מאז שאני מכיר אותם, הם עסוקים כל הזמן בעצמם ובצרות שלהם.
הם התחתנו כדי להגשים את חזון קיבוץ הגלויות ומאז ועד היום הם נאבקים בשד העדתי של מדינת ישראל ובעוד כמה שדים פרטיים משלהם.
חבל רק שבדרך הם שכחו אותי ורק כשביום הולדתי השבע עשרה הלכתי ושיניתי את שמי למאור ברק הם נזכרו בי ונורא נעלבו כשאמרתי להם מה אני חושב עליהם, על החוסר יחס שלהם, על החינוך הדפוק שלהם, על הפרידות והחזרות ההתפייסויות והמריבות, הגרושים והנישואים, וכל שאר הסצנות מהגיהינום שהם ריפדו בהן את חיי.
הצורה שלי זה הדבר היחיד שהצליח להורים המופרעים שלי.
איכשהו הגנים שלהם התערבבו בצורה מוצלחת מאוד כשהם יצרו אותי. אני נראה טוב - מטר שמונים וחמש, שער שחור כמו שלו, ועיניים כחולות כמו שלה.
יש לי עור לבן וחלק ופרופיל נהדר כמו שעדיין יש לה, למרות כל שנות המרירות הזעף והרגלי האכילה המופרעים, ויש לי גוף שרירי וזקוף כמו שעדיין יש לו, אפילו אחרי שנים של יותר מידי שתייה ועישון.
למזלי סבתא ביטון, האישה היחידה בעולם שקצת אהבה אותי, השאירה לי את הדירה הקטנטונת שלה ברחוב שמשון הגיבור בקרית ים.
זו דירה קטנה ומצ'וקמקת בבלוק ישן ומתפורר שעומד קרוב מידי לים, אבל היא כולה שלי, והיא הבית היחידי שיש לי בעולם. בזכותה, כשיצאתי בשמחה ובששון מהארון, הם אפילו לא יכלו לזרוק אותי מהבית.
מגיל צעיר דאגתי לעצמי - עזבתי אותם כבר בגיל שש עשרה והתגייסתי כמו כולם בגיל שמונה עשרה - היה לי שירות רגיל בחיל אוויר, וסך הכל הסתדרתי לא רע למרות שהייתי חייל בודד, ואז פגשתי אותו ופתאום היה גם לי מישהו שיטפל בי.
נפגשנו ממש בסוף השירות שלי. עמדתי בטרמפיאדה של צ'ק פוסט וחיכיתי לטרמפ לבסיס. הייתי מחוק מעייפות אחרי שחגגתי כל הלילה. פיהקתי בלי סוף בקושי פתחתי את העיניים ובכל זאת לא יכולתי שלא לשים לב שראשו הבהיר והגזוז הבחור הבלונדי הנמוך והמוצק שעמד באמצע התור נשאר כל הזמן באותו מקום.
לפי התג שהתנוסס על כתפו גם הוא, כמו רוב חיילי חיל האוויר שעמדו בטרמפיאדה, היה מהבסיס שלי, ובכל זאת הוא הצליח לא לעלות לאף רכב שעצר, גם לא לרכבים צבאיים שברור היה שהם בדרך לבסיס שלנו.
התקדמתי לאיטי בתור המתפתל עד שעמדתי לידו ואז ראיתי שהוא לא כל כך נמוך כמו שחשבתי אלא שהוא פשוט אחד מאותם בחורים שבנויים יותר לרוחב מאשר לגובה.
הוא נמוך ממני בראש, בעל פנים רחבים ובהירים, שיער בצבע בלונד מלוכלך גזום בתספורת מברשת, עצמות לחיים סלאביות גבוהות ומעליהן מתלכסנות עיניים סיניות צרות בצבע חום דבש עם כתמים ירקרקים סביב האישון. שמתי לב לצבע עיניו כי ברגע שהגיע תורי לעלות לטנדר של הפז'ו המקרטע הוא נדחק ועלה אחרי, התיישב לצידי למרות שיכול היה לשבת מקדימה, על המושב הנוח שליד הנהג, ולטש אותן בי במבט רציני ומרוכז במשך כל זמן הנסיעה.
"למה אתה לא יושב מקדימה? יש מקום." שאלתי, והוא משך בכתפיו, השפיל את עיניו ושתק.
ברגע שהפניתי את ראשי, או עצמתי את עיני, הוא שב ולטש בי את המבט המרוכז הזה שהזכיר לי את בובי - כלבלב הצעצוע הצמרירי שלי שחלק את מיטתי עד שהייתי בן שבע או שמונה.
בדרך עצר הנהג לעוד טרמפיסטים וברגע שעוד חייל נדחק לטנדר הצפוף שלנו הבלונדיני קפץ ממקומו, פינה לו את מקומו וצנח לצידי, ירכו העטויה דקרון בהיר מתחככת בזו שלי.
רק אז הבנתי למה הוא התעקש לעלות על הטרמפ הזה ולשבת במקום שישב.
תשכח מזה חשבתי לעצמי. אני מעדיף בחורים שנראים בדיוק הפוך ממך – שחומים, דקים, גבוהים ממני, ועם שער שחור וארוך - אין לך סיכוי אצלי, לך חפש מישהו אחר.
השענתי את ראשי על דופן הפז'ו, מנסה לחטוף כמה דקות תנומה לפני שנגיע לשער הבסיס והתעוררתי כשעצרנו בשער, מגלה לתדהמתי שאת רבע השעה האחרונה ביליתי כשאני ישן שנת ישרים, צמוד לגופו המוצק של הסמל הבלונדי, ראשי שעון על כתפו הרחבה.
"סליחה." התנערתי בחיפזון, מחליק על שערי, "אני ממש מצטער, אני מקווה שלא נחרתי."
"זה בסדר." ענה לי באיטיות בקול עבה בעל שמץ מבטא רוסי מתנגן, ושוב לטש בי את העיניים הצלולות והמוזרות הללו, עיני בובי הכלבלב.
הוא ירד לפני וכשכשלתי, מבולבל עדיין מהתנומה החטופה, תמכה בי זרועו החזקה והעבה, מייצבת אותי בקלילות כאילו הייתי ילד קטן ולא בחור מגודל ושרירי.
"בוא, אני אעזור לך עם הצ'ימידאן." לקח מידי את התרמיל הכבד מאוד שלי שהיה מלא בגדים נקיים וכל מיני דברים שהבאתי מהבית ותלה אותו על כתפו. ניסיתי למחות שזה בסדר ואני מסתדר לבד, אבל הוא נשא את הצ'ימידאן בכזו קלילות עד שלא היה טעם למחות.
להפתעתי הוא פנה ישר לכיוון החדר שלי בעוד אני נגרר אחריו, מפשפש בכיסי אחרי המפתחות.
"איך ידעת איפה אני גר?" שאלתי כשהוא שם את הצ'ימידאן על הרצפה ועמד מולי, מביט בי במבט הלטוש ההוא.
"ראיתי אותך נכנס לפה לפני כמה ימים. אתה צריך טרמפ לעבודה?"
"אה, כן, אני ... איך אתה יודע איפה אני עובד?"
בבסיס שלנו המגורים והטייסות נמצאים במקומות נפרדים ורחוקים זה מזה, וכדי להגיע מהחדר למקום העבודה צריך רכב.
הוא משך בכתפיו. "אתה לא הולך להוציא הכל מהתיק? הבגדים יתקמטו לך?" אמר והחל מפשפש בתיקי, שולף משם את הבגדים שהמכבסה קיפלה ועטפה בסרט ניר.
"אתה מכבס הכל במכבסה?" התפלא בעודו מסדר בקפידה את בגדי בארון. חולצות בצד אחד, מכנסים בשני, והלבנים והגרביים במגרה.
"כן." עניתי והזעפתי פנים. לא היה לי חשק לדבר אתו על הנושא הזה. בעצם לא היה לי חשק לדבר אתו על שום דבר.
"יש לנו עוד חצי שעה עד שמונה." אמר, "תנוח קצת, אני אעשה לך קפה." עייף מכדי להתווכח צנחתי על המיטה והבטתי איך הוא משתלט בזריזות על פינת הקפה הצנועה שלי ושל שותפי לחדר.ראשית שם כפית נס ושתי כפיות סוכר במאג שלי ובזמן שהכף החשמלית הרתיחה מים בקנקן הנירוסטה הקטן טפטף טיפת מים לכוס ובחש היטב את האבקה עם הסוכר. כשהגיש לי את הכוס המהבילה הלבינה על פני הקפה שלי שכבת קצף עבה ומעוררת תאבון.
מעולם לא ראיתי מישהו מכין כך קפה וזה מצא חן בעיני מאוד.
לגמתי ואחר כך חייכתי לעברו. "נהדר!" שיבחתי אותו. פניו זהרו באושר ושתי כתמי סומק ענוגים פרחו על לחייו כשהשיב לי בחיוך ביישני.
"אני מאור ברק." הושטתי לו את ידי והוא לחץ אותה בעדינות, כמעט בחרדת קודש.
"אני איגור סורוקה." אמר והסומק על לחייו התפשט על כל פניו.
הוא לא היה ממש יפה. פניו היו רחבות מידי, מצחו נמוך ותסרוקתו הקצוצה לא הלמה אותו, אבל היה לו עור ורדרד בהיר וחיוך נחמד, וכשהביא אותי עם הווספה הצבאית שלו הישר לפתח מעבדת האלקטרוניקה בה עבדתי חשתי כלפיו אסירות תודה אמיתית וחייכתי אליו את חיוכי הטוב ביותר כשהודיתי לו.
בדרך הוא סיפר לי שהוא שייך ליחידת הכלבנים. שהוא גר בחיפה ושעלה לארץ כשהיה ילד קטן.
אני מצידי לא נידבתי שום מידע על עצמי. לא נהגתי לדבר עם איש על משפחתי המופרעת וגם הפעם לא חרגתי ממנהגי זה.
מאז בכל פעם שהבטתי סביבי הוא היה שם - כשהלכתי לאכול צהרים הוא עמד ליד דלת חדר האוכל, אחרי העבודה הוא עלה יחד איתי על ההסעה למגורים, ובבוקר, כשחיכיתי להסעה לעבודה הוא צץ לפתע מאחורי.
ערב אחר כך הוא ישב לצידי במועדון הסמלים, צופה איתי בטלוויזיה, ואחרי החדשות הוא קם וקנה לי פתאום בקבוק קולה ומצופה. כשהודיתי לו משך בכתפיו במין ביטול עצמי ומיהר להסב את תשומת ליבי למתרחש על המסך.
בערב שלמחרת, בעודי ממתין להתחלת הסרט, הוא שב והופיע באולם הקולנוע האפל, הביט כה וכה עד שאיתר אותי וניגש אלי. "שלום ברק." לחש וצנח על המושב לידי.
"שלום איגור." הנחתי יד על ברכו, "תשמע, הסרט ממש חרא ואנחנו צריכים לדבר. צא וחכה לי בחוץ מאחורי הגדר של האולם."
הוא הנהן ויצא. חיכיתי עוד דקה שתיים ואחר כך יצאתי גם כן. איגור חיכה לי בצייתנות מאחורי גדר הבטון המקיפה את הקולנוע, והביט בי במבט המוזר שלו כשהתיישבתי לידו, משעין את גבי על האבן החמימה.
"איגור, אתה עושה את זה בכוונה, נכון?"
"עושה מה?" שאל.
אחזתי בכוח בפרק ידו וניסיתי לעקם אותה. היא הייתה עבה וחזקה מידי בשבילי, אבל איגור עשה כמיטב יכולתו להעמיד פנים שאני חזק דיי כדי להכאיב לו, וכופף אותה בצייתנות. "אתה הולך אחרי לכל מקום." אמרתי בקול מאשים. "אתה עוקב אחרי או מה?"
"אני רק ... אני ...."
"אתה מה?"
"אני משגיח עליך." הדהים אותי.
"משגיח עלי? מה אני, תינוק? אני מסתדר לבד. אתה לא צריך להשגיח עלי." התפרצתי.
איגור השפיל את ראשו ושתק.
הנחתי לידו והחלקתי את כפי על שערו הגזוז. "למה אתה מסתפר כל כך קצר? מתאים לך שער יותר ארוך." אמרתי.
הוא הרים את מבטו, הביט בי במבט כלבי מסור שבלבל אותי ושתק.
"אני מוצא חן בעיניך? נדלקת עלי?" ניסיתי להבהיר את המצב.
שוב משיכת הכתפיים הזו, מלווה בלטישת עיניים שקטה.
"טוב, אם אני כל כך מוצא חן בעיניך אז תמצוץ לי." התרסתי והתחלתי לפתוח את חגורתי.
לא התכוונתי ברצינות כמובן, רציתי רק לזעזע אותו, להפיק ממנו תגובה או משהו. האמת, הייתי בטוח שזה יגרום לו לעוף ממני לכל הרוחות, אבל לא.
הוא לא זז ממקומו ואפילו לא הסמיק כשאמר, "בסדר, אבל אולי כדאי שנלך למקום שקט יותר. הסרט עוד מעט נגמר."
וואלה! חשבתי, נדהם, אבל אם הוא לא מתרגש אז גם אני יכול לקחת את זה בקלות. "אולי נלך לחדר שלי? רונן יחזור מהרגילה רק בשבוע הבא."
הלכנו לחדר שלי וברגע שהתיישבתי על המיטה הוא כרע על ברכיו לפני והתחיל לפתוח לי את החגורה.
ברגע האמת איבדתי את קור רוחי. "מה אתה עושה?"
"אמרת שאני ..." עכשיו הוא נזכר להסמיק.
"אבל איגור, אנחנו בכלל.... אני בכלל לא מכיר אותך... ואתה לא מכיר אותי. אי אפשר ככה סתם ...." מזמן לא הייתי כל כך נבוך.
הוא המשיך לעמוד על ברכיו, מביט בי מלמטה למעלה. "אני כן מכיר אותך." אמר בשלווה. "אתה מאור ברק, אתה גר לבד בקרית ים בלי ההורים שלך כי הם גרושים או משהו, ואתה עובד במעבדת האלקטרוניקה של הטייסת. אתה אוהב בנים ואתה צריך מישהו שיטפל בך."
איך הוא יודע את כל הדברים הללו עלי ומה אני עושה עם הטיפוס המוזר הזה? "אני יכול לטפל בעצמי לבד, תודה רבה לך." התרתחתי.
הוא השפיל את עיניו. "שאני אלך?" שאל בקול מדוכא.
"תעשה לי קפה כמו שעשית אז ותעשה גם לעצמך. בוא נחסל את הוופלות של רונן. אתה אוהב וופלות בטעם לימון או וניל?"
"לימון." אמר בעודו בוחש את הקפה שלי במרץ. בקפה שלו הוא לא השקיע והכין לעצמו סתם קפה פשוט.
שתינו את הקפה וחיסלנו את הוופלות, אני אכלתי את רובן והייתי צריך ממש לדחוף לו אותן בכוח כדי שיסכים לאכול.
בסוף זה כן נגמר במציצה. הוא היה ממש טוב, אבל נשאר במכנסים ואפילו לא נגע בעצמו, זה הטריד אותי. "בוא הנה, תתפשט." פקדתי עליו.
הוא ציית לי מיד והעיף מעליו את המכנסים, מוריד אותם יחד עם התחתונים ואחר כך פשט את החולצה, חושף גוף רחב ומרובע, שרירי מאוד ומכוסה פלומה בלונדית רכה שנראה ממש טוב, אם זה הטיפוס שאתם אוהבים.

אני מודה, נהניתי לראות את הבחור החזק הזה מציית לי בזריזות כזו. "איך זה שאתה עושה כל מה שאומרים לך?" התפלאתי כשעמד לפני ערום לגמרי.
"לא כל מה שאומרים לי, רק מה שאתה אומר." תיקן אותי.
"אז בוא, תשכב לידי." הוא נשכב לצידי על המיטה הצבאית הצרה ורעד כשהעברתי יד על הפרווה הבהירה שלו.
דבר ראשון בדקתי את הזין שלו - עבה וורוד ומוצק, בדיוק כמוהו. לא ארוך כמו שלי, אבל ממש עבה.
"תלטף אותי קצת, אני רוצה לזיין." פקדתי עליו.
הוא ציית בלי שום ויכוחים והמשיך לציית גם כשהפכתי אותו בתנוחת ששים ותשע ופקדתי עליו למצוץ לי שוב. בזמן שהוא מצץ ליטפתי לו את הזין וכשהתחלתי לגמור אמרתי לו לגמור יחד איתי. הוא ביצע את דברי בדייקנות, מתיז זרע על אצבעותיי ובטני. מיד אחר כך זינק והביא מגבת צבאית לחה שהרטיב וסחט בכיור כדי לנגב אותי.
לא יודע מאיפה זה בא לי הרעיון הזה, אולי מסרט כחול שראיתי פעם, אבל חטפתי ממנו את המגבת והפלקתי לו על הגב. "לא עם מגבת, תנקה אותי עם הלשון." אמרתי, וכבר לא התפלאתי להיווכח שהוא נשמע בלי היסוס לפקודתי, ליקק את ידי והמשיך ללקק את בטני עד שהייתי נקי לגמרי.
אחר כך התהפכתי ופקדתי עליו ללקק לי את התחת ולהכניס את הלשון פנימה, לתוך פי הטבעת. זה היה מטריף, הוא הטיב לענג אותי והזין שלי נעמד שוב, וכשהצצתי ראיתי ששלו גם.
"ועכשיו תוציא את הלשון ותכניס את הזין שלך." פקדתי עליו.
הפעם הוא היסס קצת ושוב חטף פליק עם המגבת הלחה - ממש לא חזק, אני נשבע – ומיד הפסיק להסס, נשכב מעלי ודחף לתוכי בזהירות עצומה את הזין שלו, מתנהג בעדינות כאילו אני בתולה שברירית שעלולה להתפרק בעוד רגע.
זה היה נהדר, מעולם לא נהניתי ככה מזיון.
אחרי שגמרתי ראיתי שהוא עדיין לא גמר. הגשתי לו את המגבת ואמרתי לו לגמור בתוכה הכי מהר שהוא יכול. הוא ביצע את פקודתי בזריזות ואחר כך קם מהמיטה ונעמד מולי, ממולל את המגבת הלחה בידיו הגדולות ומביט בי במבט הלטוש הזה.
"כשהייתי ילד היה לי כלב צעצוע צהוב מפרווה עם עיניים בדיוק כמו שלך." גיליתי לו, "אהבתי אותו מאוד, אבל בגיל שמונה בערך החלטתי שאני גדול מידי לישון עם צעצוע והעפתי אותו."
זו הייתה רק חצי אמת. אהבתי מאוד את בובי הכלב ונפרדתי ממנו בעל כורחי רק אחרי שאימא זרקה לי אותו לפח באחד מהתקפי הניקיון שלה.
הוא שתק והמשיך להביט בי. "נו, תחליט איגור, אתה נשאר פה או הולך?"
"מה שתגיד ברק."
זזתי מעט ופיניתי לו מקום והוא נשכב בזהירות לידי, מתוח מאוד, כמעט לא נושם.
"בוא כפיות, אתה תחבק אותי." הודעתי לו, "ותעיר אותי מוקדם בבוקר לפני שרונן יחזור."
"כן ברק. בסדר." אמר איגור, התשובה הרגילה שלו לכל בקשותי.
נרדמנו כשהוא שוכב מאחורי, מחבק אותי, נשימתו החמימה מלטפת את עורפי. שנים לא ישנתי כל כך טוב.

FrozenLips • 9 באפר׳ 2009

מעולה כתמיד.
*מחרמן*

יש!!!

פרלין​(נשלטת){ש} • 9 באפר׳ 2009

איזה כיף שחזרת

המשך בבקשה.

harper lee • 9 באפר׳ 2009

נוגע ללב

ב. משועבד

הפולניה​(אחרת) • 9 באפר׳ 2009

בבוקר התעוררתי וראיתי שהוא עומד ערום ומכין לי קפה. האור בחדר היה עדיין עמום מעט, אבל ראיתי היטב את הצלקות על גבו וישבנו. הן היו דקות וארוכות, חורצות שבילים לבנבנים בפלומה הזהובה שכיסתה את עורו.
"מה זה איגור? מי הכה אותך?"
"ההם." ענה בחוסר רצון והסב ממני את פניו כשהגיש לי את הקפה.
"איזה הם?"
"ההם של האימא." ענה איגור לאיטו והתחיל להתלבש.
היה ברור שהוא לא מעוניין לדבר על עצמו. גם אני כזה ולכן, למרות שהייתי סקרן, הבנתי אותו והנחתי לו.
"אתה כבר הולך? לא שתית קפה." שיניתי נושא.
"אין מספיק גם בשבילי. בערב אני אביא עוד קפה."
"אז בוא תשתה חצי מהכוס שלי איגור, אני לא רוצה שתלך צמא."
הוא לגם בזהירות, ממש טיפה, והחזיר לי את הכוס. לא ויתרתי והתעקשתי שנחלוק את הקפה ואת שני הוופלות שנשארו, וגם הפעם הוא נכנע לרצוני. התחלתי לחבב את הרעיון שהוא מציית לי ונכנע לי תמיד.
"אני חייב ללכת." אמר לבסוף, "המשמרת שלי מתחילה בעוד חמש דקות."
הבטנו זה בזה בשתיקה. "ניפגש בארוחת צהרים?" שאלתי, הוא הנהן ויצא מהחדר בדיוק כשרונן נכנס, עמוס תיקים ומזוודות שהביא מהבית.
"מי הבחור הזה שיצא מכאן?" שאל רונן ופער עלי זוג עיניים נדהמות.
"איגור. הוא מהכלבייה."
"בחור בריא. הוא החדש שלך?"
"לא יודע, זה לא ממש ברור, אולי."
"חשבתי שאתה מעדיף אותם חלקים גבוהים ושחומים."
משכתי בכתפי. "צריך לגוון מידי פעם, לא?"

בערב הוא הגיע עם קופסת נס קפה, לא סתם קפה עלית רגיל אלא קפה מגורען, סוכר, וופלים בטעם לימון לרונן, וגם עוגה וקולה.
אפשר היה לראות שהוא ממש השקיע, אבל למרבה הצער בדיוק עמדתי לצאת לפגישה עם אחד שכבר מזמן רדפתי אחריו, והיום הוא הסכים סוף סוף ללכת איתי לסרט.
"אני צריך לצאת איגור." הייתי נבוך לרגע, "אולי ..."
באמת לא יודע מה רציתי להגיד, אבל למזלי רונן, הוא בחור עם הרבה טקט שראה מיד שאני בצרות ונחפז להציל אותי. רונן אמנם סטרייט - שפוט מסכן של בנות - אבל בחור טוב סך הכל. יש לי מזל שהוא השותף שלי לחדר.
הוא מיהר להציג את עצמו ברוב נימוס לפני איגור שפניו נותרו נטולי כל ארשת לשמע הבשורה שאני הולך, לחץ את ידו בידידות, חייך אליו בחמימות כאילו המתין לבואו כל ימי חייו ומיד הציע לו לשחק אתו שח.
רונן פשוט משוגע על שח. כל מי שבא אלינו לחדר חייב לשחק אתו. גם כשמישהו מנסה לחמוק מהגזרה בטענה שהוא לא משחק שח רונן מתעקש ללמד אותו, כי אולי יש לו כשרון נסתר לשח שהוא עוד לא גילה?
כשחזרתי מהפגישה המאכזבת מאוד - הבחור היה סתם קשקשן, אמנם יפה תואר, אבל טיפש שחצן וחרא של זיון - מצאתי את השניים רוכנים זה מול זה מעל לוח שח ונראים מרוצים מאוד מהחיים.
איגור היה מוכן להפסיק את המשחק באמצע כדי להכין לי קפה – דבר שנחשב בעיני רונן כחילול קודש נוראי – אבל אני סימנתי לו בידי שהכל בסדר, שימשיך לשחק, והלכתי להתקלח.
שתי דקות אחר כך הוא כבר היה במקלחת עם המגבת שלי ששכחתי בחדר.
"גמרתם כבר לשחק?" שאלתי בפליאה.
"הפסדתי בכוונה ובקשתי מרונן שילך לטייל קצת." אמר איגור, מביט בי בריכוז, "אתה רוצה שאני אלך?"
"תישאר. תסבן לי את הגב." נתתי לו את הסבון.
הוא סיבן את כתפי וגבי במסירות, ונחפז לציית לי כשאמרתי לו להתפשט ולחפוף לי את הראש.
עד שגמרתי לשטוף מעלי את הסבון כבר עמד לשנינו. למרות שהמקלחות היו נטושות בשעה כל כך מאוחרת בכל זאת נקטתי אמצעי זהירות ודחפתי את הכסא מתחת לידית הדלת לפני שזיינתי אותו בעמידה, מנצל את הקונדומים שנותרו בכיסי מהפגישה הלא מוצלחת ההיא.
כמו ביום הקודם הוא היה שקט, חזק וצייתן, וביצע בדייקנות את הוראותיי ולהפתעתי זה היה ממש טוב. נכון, איגור לא נראה כלל כמו מי שדמיינתי לי כגבר חלומותיי, אבל בכל זאת הסקס אתו היה תמיד טוב.

אחרי המקלחת ההיא, הראשונה שלנו יחד, אבל בהחלט לא האחרונה, שכבתי בזרועותיו מתענג על המגע הפרוותי של גופו מחליק על גופי והמתנתי לרונן.
האור היה כבוי ורק אור חלש מהמנורה הקטנה בחוץ האיר קלושות את הקיר מעל ראשנו.
"כשרונן יבוא תצטרך ללכת." אמרתי לו.
"כן ברק. בסדר."
"לרונן לא אכפת שאני ישן עם מישהו, אבל לא נעים לי ממנו, אתה מבין?"
"כן ברק. זה בסדר."
התיישבתי והבטתי בו בזעף. "לא, זה לא בסדר, לא בסדר שהלכתי לפגישה והשארתי אותך, ולא בסדר שאני מעיף אותך באמצע הלילה מהמיטה אחרי שזיינתי אותך. זה לא בסדר, למה אתה כל הזמן אומר בסדר?" נהמתי עליו בקוצר רוח.
הוא הביט בי במבט בשלווה ושתק.
"תענה לי." התעקשתי, "זה בסדר או לא?"
"כל מה שאתה רוצה לעשות זה בסדר." לחש ועצם את עיניו במין השלמה עייפה שמילאה אותי חמה.
לרגע כמעט שסטרתי לו, אבל זיכרון הצלקות הללו והעייפות העצובה שנחה על פניו הבהירים עצרו בעדי. "תשמע איגור..." התחלתי להגיד, ואז צלצל הנייד שלי ורונן הודיע לי בלחש מלא ניצחון שהוא לא יבוא הלילה לישון בחדר, ושהוא יספר לי הכל מחר, ומיד סגר.
איגור פקח את עיניו הביט בי בשאלה, מצפה להוראותיי.
"רונן לא יחזור הלילה ואתה ישן פה." בישרתי לו, משתומם על שביעות הרצון שחשתי.
הסתובבתי וכרעתי על ברכי מעל פניו, מניח את לחיי אל הסבך הרך והמתולתל של ערוותו. אהבתי את הריח של עורו ואת המגע של התלתלים הקטנים והרכים על פני.
"תפנק אותי עם הלשון שלך." דרשתי, "בא לי לגמור עוד פעם אחת לפני השינה."
אחר כך אמר רונן שרק בזכות איגור הוא פגש את לימור, ושאם הוא לא היה נעתר לבקשתו ומסתלק באותו יום לטיול לילי קצר היא הייתה עלולה לפגוש מישהו אחר והוא היה מחמיץ את אהבת חייו.
אני אומר לכם - הרעיונות הרומנטיים המטופשים שיש לסטרייטים – מה פלא שהם מתים מהתקפי לב כמו זבובים.

מאז אותו יום רונן כמעט לא בא לישון בחדר ואיגור החליף אותו באופן לא רשמי כשותף שלי בחדר.
הוא היה בא אחרי ארוחת הערב שנהגנו לאכול בחדר האוכל יחד וממתין לי בחדר עד שהייתי חוזר מבילוי ובינתיים היה מעסיק את עצמו בכל מיני עבודות רס"ר - מנקה, מסדר, שוטף כלים, מנגב את הרצפה וכשהכל היה נקי היה מרים משקולות שהרשיתי לו לשמור מתחת למיטה שלי.
הוא הקדיש רק כשעה ביום לשמירה על הכושר שלו ובכל זאת, למרות קומתו הקטנה יחסית, הוא אחד הגברים החזקים ביותר שאני מכיר.
מאז שידעתי שהוא ממתין לי בחדר הפסקתי לישון אצל אחרים. לא משנה מה עשיתי ועם מי, תמיד הייתי חוזר אליו, ודבר ראשון הולך להתקלח.
בכוונה הקפדתי לא לקחת איתי את המגבת למקלחת, ותמיד נהניתי מחדש להיווכח שהוא שם לב לכך ומתמיד להביא לי אותה במסירות גם בלי שאבקש.
עם הזמן הוא השיג בדרך עלומה מפתח של המקלחת, ויותר לא היינו צריכים לתקוע את הכסא מתחת לידית, אבל מצאנו לכסא שימוש אחר.
הייתי מושיב אותו על הכסא גבו נסמך לקיר ומתיישב על הזין הזקוף שלו, מורה לו לחבק את מותני ולנשק את עורפי בעודי נע לאט לאט על אברו העבה, נשען על החזה השעיר והמוצק שלו ונהנה מכל רגע.

אחרי כמה שבועות כאלו של מקלחת ושינה אתו איבדתי את החשק לרדוף אחרי אחרים.
אף אחד שהכרתי לא היה סבלני וקשוב כמותו לכל משאלותיי. אף אחד לא טיפל בי במסירות חסרת אנוכיות כמותו, ואיש לא היה כל כך אסיר תודה על כל חיוך וליטוף שלי.
למה לרדוף אחרי אחרים כשמישהו כל כך טוב, נעים ונוח ממתין לי במיטה?
השמחה שהאירה את פניו כשהייתי מבשר לו שהיום אני לא יוצא ואנחנו נבלה יחד כל הערב חיממה את ליבי, וכששאלתי אותו אם ירצה לצאת יחד איתי לאפטר ולישון איתי בדירה שלי נצצו עיניו כאילו בישרתי לו שהוא זכה בפרס הגדול בפיס.
מה פלא שאחרי כמה שבועות החלו כל מכרי להתייחס אליו כאל החבר שלי וראו בנו זוג?

בפעם הראשונה שנכנסנו יחד לדירה שלי איגור העביר מבט חטוף סביבו ומיד התחיל לנקות כמו עקרת בית מוכת אמוק פסח וקרצף כל משטח שרק הצליח להניח עליו את ידו.
מובן שמיד הוא שם לב שאין די חומרי ניקוי בבית ועוד לפני שגמרתי עם סבב הטלפונים בין חברי באזרחות, להודיע להם שאני פה, נכון ומוכן לפעולה, הוא כבר רץ לעשות קניות וחזר עמוס סלים מלאי אוכל ובקבוקים של כל חומרי ניקוי - הכל על חשבונו.
"עזוב," ניסיתי לרפות את ידיו, "מה אכפת לך שיש קצת אבק וקורי עכביש?"
הוא הביט בי במבט אטום והמשיך לנקות במרץ.
"איגור בוא נלך לנוח. נו, עזוב את הניקיון הזה." הפצרתי וקבלתי שוב את אותו מבט אטום. "נו, בוא כבר." משכתי אותו בזרועו לעבר חדר השינה.
טעות! הוא התנפל על כלי המיטה המאובקים ועד שהם לא היו בתוך מכונת הכביסה עם שאר הבגדים המלוכלכים שלי הוא לא נרגע.
אחר כך התעקש להציע את המיטה בסדין נקי ורק אז יכולתי להטיל את גופי המותש על המזרון המזמין ופשטתי לעברו את זרועותיי, "נו, בוא לידי." פקדתי למרות שלפני שיצאנו מהבסיס עוד הספקנו לעשות חפוז זריז אחד בחדרי.
"אתה רוצה עוד פעם?" שאל, מביט בי בפקפוק.
"לא. סתם בא לי שתשכב לידי. נו, בוא כבר, תעשה לי מסג' ברגלים." פיתיתי אותו, יודע שלא יעמוד בפני ההזמנה שלי. התאווה שלו לכפות רגלי לא חדלה לשעשע אותי, ולהפתעתי זה היה נעים מאוד, כלל לא מדגדג, ולמעשה די מחרמן.
הוא נשכב לצידי, ראשו מול כפות רגלי, ליטף אותן בחמדנות, מצץ את בהונותי ואחר כך, מתנשף ומיוחם, החל מעביר את לשונו ביסודיות בין אצבעות רגלי. עוד לפני שסיים שוב עמד לי. מספיק היה ברמז קל שרמזתי לעבר חלצי והוא כבר כרע מעלי, אברי בפיו.
דרשתי ממנו להתפשט והוא עשה זאת מיד, כרע על ברכיו לצידי, מניח לי גישה נוחה. נגעתי בו, מלטף ומועך חליפות את אשכיו, דוחף את אצבעותיי לחור שלו, מעסה את בלוטת הערמונית שלו עד שהזין שלו נעמד, זקוף ורוטט, וטיפות שקופות החלו נוטפות ממנו.
"בוא, שב עלי." התיישבתי על המיטה, נסמך בגבי אל הקיר.
איגור שיפד את עצמו במיומנות על הזין הזקוף שלי והחל לנוע עליו בקלילות.
ישבתי שעון בנוחיות לאחור, רגלי פשוקות וידי נשענות על כתפיו, מניח לו להזיע ולהתאמץ כדי לענג אותי.
נהניתי להביט בשרירי גבו וירכיו כשהתפתל מעלי, מתאמץ לא להכביד על גופי. כרגיל הוא המתין עד שגמרתי ואז הביט בי במבט שואל.
הנחתי את ידי האחת על אשכיו ולחצתי עליהם בעדינות ואת השנייה שמתי על הכיפה החלקלקה של אברו. "עכשיו." פקדתי, מתענג על הזעזוע שחלף בגופו כשהזרע נפלט החוצה לתוך ידי הממתינה.
אחר כך בא הקטע שתמיד הדהים אותי בסיפוק הרב שגרם לי - הוא כרע על ברכיו, עיניו עצומות ועל פניו נסוכה הבעת התעלות וליקק את הזרע מכף ידי.
כשגמר המשיך לכרוע מולי, ממתין להוראותיי. ליטפתי את שערו ועורפו, חש את שריריו רוטטים למגעי ואמרתי לו לקום.
זה היה מעין טקס שחזר על עצמו כל פעם, ובמשך הזמן התרגלתי אליו וציפיתי לו בעונג.
כרגיל הייתי מנומנם אחרי הזיון. "בוא, תישן קצת לידי." טפחתי בכפי על המיטה. התרגלתי לישון צמוד אליו, ראשי נשען בנוחות על כתפו המוצקה.
"אבל אנחנו יוצאים עוד מעט, ואני לא אספיק לנקות."
אחזתי את סנטרו שחריץ עדין עבר במרכזו והבטתי בעיניו הדבש החומות זהבהבות שלו. "איגור, אני יוצא לבד הערב. אני מצטער, אבל אתה לא יכול לבוא איתי."
האם נפגע? האם התעצב? אין לי מושג. פניו נאטמו ועיניו הושפלו כאילו הגיף את תריסי נשמתו בפני.
בפעם הראשונה שלנו בדירה הוא שכב לידי, משגיח על שנתי, וכשיצאתי באותו ערב בלעדיו הוא היה עסוק בקרצוף האסלה.
ביליתי עד השעות הקטנות של הבוקר עם חברי - צחקתי ושתיתי, והתבדחתי, וכל אותו הזמן היה חלק קטן במוחי עסוק בו. מה הוא עושה לבד? במה הוא מעסיק את עצמו? האם הוא כועס עלי? למה הוא לא מוחה על היחס המשפיל שלי?
רקדנו באיזה מועדון חשוך ורועש. כל הזמן גברים זרים ניסו לגעת בי, להתחכך בי. פעם הייתי בוחר אחד או שניים ומבלה אתם, אבל כיום המחשבה שמישהו שהוא לא איגור יגע בי הרתיעה אותי ושמחתי כשהגיע הזמן ללכת.
החברים ניסו לפתות אותי להמשיך לאפטר פרטי במקום אחר, אבל לי היה די. התנצלתי שאני עייף אחרי שבוע מתיש בצבא ועליתי לדירתי בזריזות, מדלג על המדרגות שתיים שתים מרוב חיפזון להגיע אליו.
מצאתי אותו ישן על המרבד המרופט למרגלות המיטה. הוא היה ערום, מקופל כעובר וידיו לופתות גופיה ישנה שנהגתי לישון בה.
"איגור." הערתי אותו ומשכתי אותו למיטה, נדחק אל גופו החמים. "למה ישנת על הרצפה? מה אתה עושה עם הגופייה שלי? היא מסריחה." העפתי אותה מידיו.
"תחבק אותי." פקדתי עליו.
הוא נכרך סביבי ונרעד כשנישקתי את פיו בחזקה. "היה לי חרא בלעדיך." אמרתי, "אל תעזוב אותי יותר לבד."
"אני לא אעזוב אותך יותר לבד ברק." חזר בכובד ראש על דברי.
"אתה בחור משונה איגור, אבל התרגלתי אליך." הצהרתי ברגשנות שנבעה כנראה מעודף שתייה. "טוב לי אתך למרות שאתה בכלל לא הטיפוס שלי. טוב לך איתי?"
"כן. טוב לי מאוד ברק." אמר איגור בקולו השליו.
"יופי." אז בוא נישן."

מאז המסיבה ההיא הפסקתי להשאיר אותו לבד. הוא הלך איתי לכל מקום והצגתי אותו לפני כל מכרי כחבר שלי.
כולם הכירו אותו כבחור שתקן, רציני, אולי אפילו כבד קצת, אבל כשהיינו לבד, רק אני והוא, הוא היה עושה דברים שהדהימו אותי כל פעם מחדש.
בלי שהעליתי בדעתי לבקש זאת ממנו הוא נהג ללקק את כפות רגלי, למצוץ את בהונותי, לשרת אותי, לנקות אחרי ולטפל בי ובחפצי כמו משרת או עבד.
אני מודה, די מהר התרגלתי לזה והתחלתי לחשוב שזו זכותי לקבל את השירות הזה ממנו ועם הזמן זנחתי את שאר חברי.
נכון, פה ושם עוד הייתי עדיין מזיין מהצד, אבל זה כבר לא היה זה.
אף אחד לא מצץ טוב כמוהו, אף אחד לא פינק אותי כמותו, הוא שיעבד אותי בכניעות שלו ובהתמסרות הלהוטה שלו לכל רצונותיי, או שאולי אני זה שהתמכר אליו והשתעבד לשעבוד שלו אלי?
אני יודע, לכאורה הוא שפוט שלי, נתון לחלוטין למרותי, מרוכז לגמרי בי, בגופי, בצרכיי, ברצונותיי, אבל מתחת לפני השטח הדברים סבוכים הרבה יותר, ולא פעם אני תוהה מי פה שייך למי - אני לו, או הוא לי?

ג. האביר שלי

הפולניה​(אחרת) • 9 באפר׳ 2009

הטעם הקלוקל של הורי היה אחד מהדברים המעטים מאוד ששניהם הסכימו עליו. שניהם אהבו תכשיטים מזהב וככל שהם היו גדולים, כבדים וצעקניים יותר ככה הם היו מרוצים יותר. לכבוד ליום הולדתי העשרים ואחת הם התאחדו וקנו לי מין גורמט מזהב לבן, עבה מאוד עם חוליות כבדות.
לדעתי הוא נראה כמו קולר של דוברמן עצבני במיוחד ולא כמו תכשיט וגם אם הוא היה עדין יותר לא הייתי מתלהב. אני לא חובב של תכשיטים, בטח שלא לגברים, והדבר הנוראי הזה שהם קנו בכסף רב לא רק שהיה סר טעם ועבה מידי אלא גם נשא עליו מדליון זהב ששמי היה חרוט עליו באותיות מסולסלות.
אל תשאלו אותי בשביל מה לדעתם זה היה נחוץ לי. אולי הם פחדו שאני אלך לאיבוד ואשכח את השם שלי?
כבר היה לי צמיד מגעיל וכבד שהם קנו לי ליום הולדתי השמונה עשרה, ולמרות שמעולם לא ענדתי את הזוועה ההיא הם לא קלטו את הרמז ושלוש שנים אחר כך קנו לי את השרשרת הנתעבת ההיא.
איגור גילה את התכשיטים הללו טמונים במגרת הגרביים שלי כשעשה ניקיון - הוא כל הזמן ניקה את הדירה - ומיד בא לשאול אותי של מי זה.
"ההורים הפסיכים שלי קנו לי את זה מתנה. הנה, אתה רואה?" הראיתי לו את התווית עם שמי.
"גועל נפש! חבל שאני לא יכול למכור את זה, אבל מי יקנה זוועה כזו?"
"אני. רוצה למכור לי אותם?" אמר מיד ומשהו מוזר ריצד בפניו הרגועות בדרך כלל.
הייתי בטוח שהוא לא מתכוון ברצינות והתחלתי לצחוק. "איגור, אני יודע שאתה בקבע ואתה עשיר יחסית אלי, אבל ..." השתתקתי למראה הלהיטות שעל פניו.
"אתה באמת רוצה את הגורמטים המגעילים הללו?"
הוא הניד את ראשו לאות הן, ונשך את שפתיו, סימן להתרגשות. עיניו נצצו כאילו עמדו בהן דמעות. "בבקשה ברק." לחש, "אני ממש רוצה אותם."
"אני בכלל לא בטוח שזה ייסגר עליך. בוא ננסה." הוא נעמד לפני והרכין את ראשו, כמעט קד בפני כדי שאוכל לענוד את השרשרת על צווארו העבה.
החוליות העבות הסתדרו יפה סביב בסיס צווארו וצבע המתכת הבהירה השתלב יפה בצבע עורו.
"רוצה גם את הצמיד?" שאלתי.
בלי מילים הוא הגיש לי את פרק ידו, הבעת התחינה על פניו הייתה נוגעת ללב.
ענדתי את הצמיד הגס על זרועו. הוא התהדק עליו כאזיק, אבל איגור היה שבע רצון. "הנה, קח אותם, מתנה ממני. אני לא אוהב אותם, אבל עליך זה דווקא נראה די טוב."
"אני רוצה לשלם לך עליהם." אמר בעקשנות הזו שלו שכבר הייתה מוכרת לי היטב.
"איגור, שוב פעם אנחנו הולכים לריב על כסף? נתת לי כבר המון כסף ופינוקים. מספיק עם זה." ניסיתי לדבר בקשיחות, אבל זה קשה כשעומד לך.
היה לנו קטע שלם עם כסף – הוא היה בקבע והרוויח די טוב יחסית אלי וכל הזמן היה מנסה לדחוף לי כסף לארנק, לשלם עלי, ודברים כאלו.
נכון, הייתי תפרן כמו כל החיילים. אבא ואימא היו דוחפים לי כמה שטרות מידי פעם, אבל רוב הזמן הייתי תלוי במשכורת הצבאית הדלה, ובכל זאת זה נראה לי משפיל לנצל אותו כספית. הוא פינק אותי מספיק ובשום פנים ואופן לא רציתי ממנו כסף.
בהתחלה כל פעם שגיליתי יותר מידי כסף בארנק שלי הייתי כועס ומיד החזרתי לו אותו.
הוא היה מבקש סליחה, מתנצל, וכמה דקות אחר כך שב ושם לי אותו בארנק.
כעסתי וצעקתי ורבתי אתו עד כמה שאפשר לריב עם בן אדם שמבקש סליחה ומתנצל בשפלות רוח, אבל שנייה אחר כך חוזר לסורו.
בסוף כל כך התעצבנתי עד שהכנסתי לו מכות - שטות מוחלטת כמובן, הוא הרבה יותר חזק ממני והיה יכול לרסק לי את העצמות אם היה מתחשק לו.
למזלי הוא מעולם לא ניצל את כוחו ופעם כשבטעות הכניס לי מרפק לצלעות בילה ערב שלם בבקשת סליחה ממני.
פעם, אחרי ששוב הוא דחף לי כסף לארנק, התעצבנתי וסטרתי לו. במקום לפרק אותי לגורמים הוא נפל על ברכיו, התנצל והודה שהוא לא היה בסדר, ואז נתן לי את חגורת מכנסיו וביקש שאעניש אותו.
נשארתי פעור פה ובטח הייתי דוחה את הבקשה מיד, אבל במקביל הזין שלי נעמד בטירוף רק מהרעיון המדהים הזה.
איגור הציץ בעיני, ראה מיד מה אני מרגיש ושנייה אחר כך היה מוטל לפני, ישבנו החשוף מתחנן לעונש. אני מניח שלולא הצלקות הדקות ההן על גבו ואחוריו הייתי באמת מכה אותו בחגורה, אבל למראה הפסים הדקים הללו החרוצים בעורו פשוט לא יכולתי לעשות את זה עם החגורה.
הסתפקתי בכמה חבטות סמליות בכף ידי על עור עכוזו הוורדרד כשאני חוזר ומבהיר בצורה תקיפה ביותר שאסור לו לתת לי כסף בלי רשותי.
במשך הזמן כבר למדתי להכיר אותו כל כך טוב עד שכיום אני יודע שעלי לחפש בארנקי כשהוא מביט בי במין השתוקקות כזו, ויודע שאני עתיד לגלות שם כסף, רמז לכך שהוא רוצה לשכב עם ישבן חשוף לפני ולהניח לי להאדים את עורו בחבטות.

כמה ימים אחרי שנתתי לו את הגורמט והצמיד הורי איחדו כוחות ובאו יחד לבדוק מי הבחור הזה שפתאום גר איתי בדירה של סבתא ז"ל, ונדהמו לראות את המתנות היקרות שלהם עליו.
ברגע שהוא יצא מהדירה כדי להניח לי לדבר אתם בפרטיות - אני לא רציתי שהוא ילך, אבל הוא הסתלק בתירוץ שהוא הולך לקנות כיבוד לאורחים - הם התנפלו עלי בכעס מפני שהוא עונד את התכשיטים שלי.
"אני נתתי לו אותם. עכשיו הם שלו ואם זה לא מוצא חן בעיניכם קחו אותם, אני אקנה לו חדשים." אמרתי בזעם.
"ומה יפריע לו פשוט לקחת אותם ולהסתלק?" שאלה אימא שבהתחלה ממש לא התלהבה מאיגור. אחר כך זה עבר לה והיא הייתה מעירה לי שאני צריך לקחת דוגמא ממנו איך להתנהג עם מבוגרים.
"אני בטוח שאם הוא יסתלק הוא ישאיר אותם מאחוריו." אמרתי, ולא ידעתי שאני מנבא את העתיד, כי כמה שבועות אחר כך כשאמרתי לו שהוא יכול לשכב עם אחרים הוא עשה בדיוק את זה - השאיר לי את הגורמטים והלך בלעדיהם.
לי היה ברור מההתחלה שהערך הכספי שלהם היה בעיניו כקליפת השום, מבחינתו הם היו יכולים להיות מברזל זול. חשיבותם של התכשיטים נבעה רק מכך שאני נתתי לו אותם, הם סימלו בשבילו את הקשר שלו אלי ובלעדי לא הייתה להם שום חשיבות, אבל להורי אי אפשר להסביר דבר כזה, ועד היום אבא לוטש מבטים ממורמרים באיגור שתמיד נוהג בו בסבר פנים יפות ובנימוס מופלג שרק מבלבל אותו עוד יותר.
"מה אתה אוהב אותם כל כך?" התפרצתי עליו פעם כשהוא בזבז עליהם יום שלם - עזר לאבא עם איזה שידה כבדה שהיה צריך להזיז מפה לשם, ואחר כך הסיע את אימא לקופת חולים והמתין לה שם שעות, ובסוף גם החזיר אותה הביתה כאילו שהוא הנהג שלה - "אתה לא רואה כמה שהם איומים ומרגיזים? הם שונאים הומואים ורוסים, אפילו כלבים הם לא אוהבים!" השמצתי את הורי – אחד העיסוקים החביבים עלי בזמנו
איגור שישב לצידי כדרכו על הפוף שלו הרים אלי את מבטו החום הרך וחשב הרבה לפני שענה על התפרצותי.
"אבל הם ההורים שלך, לכן אני מכבד אותם, והם לא שונאים אף אחד, אולי את עצמם. מהומואים ומרוסים ומכלבים הם בעיקר מפחדים." אמר בכובד ראש ובחן בזהירות את פני לראות איך דבריו משפיעים עלי.
כשהוא אמר את זה סתם משכתי כתפיים והנחתי את רגלי היחפות בחיקו כדי שיפנק אותן, אבל המשכתי לחשוב על דבריו ועם הזמן הדברים שלו חלחלו.
כיום אני עדין לא אוהב את הורי, אבל אני פחות כועס עליהם, אפילו קצת מרחם עליהם.
בקשר לכבוד כלפיהם? טוב, בוא לא ניסחף, את זה אני משאיר לאיגור. אני עוד עובד על זה.

לפעמים אני מרגיש צורך לנוח, לקחת הפסקה מלהיות מרכז עולמו, להיות עם סתם אחד שלא רוצה ממני כלום חוץ מהגוף שלי ואז אני לוקח הפסקה ממנו, מזיין מהצד ומיד חוזר אליו, מתגעגע למה שרק הוא יכול לתת לי.
הוא יודע, אבל תמיד שותק, אף פעם לא מתלונן או מראה קנאה, מניח כמובן מאליו שזו זכותי.
בהתחלה, כשעוד לא הבנתי לגמרי את טיב היחסים שלנו חשתי אשמה והצעתי לו שגם הוא יעשה את זה, שילך מידי פעם לאחרים. "יש מועדונים, יש גנים, יש צ'אטים. יש כל מיני פתרונות לגברים כמונו," אמרתי לו. "לפעמים בא לי לגוון, אתה יודע את זה אז למה שגם אתה לא תעשה אותו דבר?"
אני לא אשכח אף פעם איך הפנים שלו נאטמו לשמע הצעתי - הרגשתי כאילו הוא סגר בפני איזה תריס - ואז הוא התחיל להתעסק עם הסגר של הגורמט ותוך כדי כך אמר שהוא יודע שאני הולך לאחרים לפעמים וזה בסדר מבחינתו, אבל ההצעה שגם הוא .... הקול שלו נחנק לרגע ואז הוא התאושש והמשיך, "כנראה שאתה לא צריך אותי כמו שחשבתי ברק." אמר בקול שטוח, מחוספס מכאב, הניח את הגורמט על השולחן ואחריו גם את הצמיד, קם והלך לחדר השינה וחזר אחרי כמה דקות עם המזוודה שלו, אמר שלום והלך.

למה הבטתי בו בלי להגיב ונתתי לו ללכת? עד היום אין לי תשובה. אני חושב שהייתי כל כך המום עד שפשוט לא יכולתי לזוז מרוב תדהמה, או שאולי רציתי לראות אם הוא באמת רציני?
בשעות הראשונות אחרי שהוא הלך אמרתי לעצמי שהוא סתם עושה הצגות ואסרתי על עצמי להתרגש. גם ביום הבא המשכתי להעמיד פנים שאני שם זין ואמרתי לעצמי שאני אביא אחרים לדירה ואזיין כל מי שבא לי ושאני שמח להיפטר ממנו ושכבר נמאס לי והוא הרי לא הטיפוס שלי בכלל.
הלכתי למכללה ללמוד ופתאום שמתי לב שאני כותב שוב ושוב את השם שלו ואין לי מושג באיזה שיעור אני. רק אז הבנתי שאני לא מסוגל להירגע כשאני לא יודע איפה הוא. עזבתי את המכללה והלכתי הביתה והוא לא היה בבית. צלצלתי לכלבייה ושם הם אמרו לי בחוסר רצון שהוא חולה ולא בא לעבודה כבר יומיים. התעקשתי לדבר עם המפקד שלו ואחרי שהתחנפתי אליו ואל הקולגות שלו - הם חבר'ה נורא מוזרים שם בכלביה – וסיפרתי שאני חבר ותיק ושאני צריך להגיד לו משהו חשוב הוצאתי מהם די בקושי את הכתובת של אימא שלו.
מיד לקחתי את הגורמט ורצתי לשם. היא גרה באזור עלוב, ממש סלמס. כולם שם היו עולים חדשים - או אתיופים או רוסים. המון ילדים, לכלוך ועוני, ממש עולם שלישי.
'האימא' כמו שהוא קרא לה התגלתה כאישה זקנה ושמנה עם שער צבוע פלטינה מסודר בתסרוקת מזעזעת והמון איפור. מין בובולינה מזדקנת ומפחידה בחלוק ניילון וכפכפים.
אותו גיליתי יושב במטבח המטונף, עדיין לבוש בבגדים שבהם יצא מהבית, לא מגולח לא מסורק, בוהה באוויר בפנים אטומות ושותה וודקה זולה.
זו הייתה הפעם ראשונה והאחרונה שראיתי אותו שותה אלכוהול. ברגע שמצאתי אותו נתקפתי כעס נורא בגללו, בגלל הצורה שבה הוא הלך ממני ובגלל הצורך שלי שהוא יחזור.
נתתי לאימא שטר של חמישים ₪ ודחפתי אותה החוצה ואז הרבצתי לו ישר בפנים עם הגורמט. עדיף שהייתי מדבר, אבל הוא ישב אדיש ליד השולחן המשומן ההוא ובהה בחלל האפלולי של המטבח המסריח ואני, במקום לדבר, הנפתי עליו את ידי, משאיר סימן אדום על לחיו.
הוא צעק צעקה נדהמת, הפיל את הכוס מהיד ולטש בי את המבט הזה של בובי הכלבלב. נורא כעסתי עליו ברגע הזה. אני חושב שאם הוא היה מתנגד הייתי שובר לו את הבקבוק על הראש. "קח מיד את הדברים שלך ובוא הביתה עכשיו." פקדתי עליו בקול קר.
למזלנו הוא לא התנגד. לקח את המזוודה שלו, שאפילו לא פירק, והלך איתי לאוטו.
בבית אני אעניש אותו כהוגן חשבתי לעצמי, אני אקח חגורה ו... בסוף לא עשיתי כלום כמובן, אין לי אופי מתאים לקטע הזה של חגורות וכל זה.
"אם משהו מפריע לך תדבר איתי כמו בן אדם, אל תברח." אמרתי לו בקרירות אחרי שנכנסנו הביתה, "אני לא מחזיק אותך כאן בכוח, אבל מצד שני .... "
לא זוכר כבר מה רציתי להגיד ואיזה צד שני היה לי בראש באותו רגע, אבל ברגע שהוא התיישב על הפוף - ככה הוא אוהב לשבת, נמוך יותר ממני - ושם את הראש הפרוע שלו בין הברכיים, נראה מדוכא ועלוב וחסר אונים, המילים נתקעו לי בגרון.
"מגיע לי עונש." הוא אמר והוריד את הראש כמעט עד לרצפה מרוב עצב.
איזה מזל שהוא לא ראה איך אני מסתכל עליו בחוסר אונים דומה מאוד לזה שלו. "בסדר. תקבל עונש." אמרתי והתיישבתי מולו על הכורסא. "תסתכל עלי איגור." אמרתי, שואל את עצמי מה אני הולך לעשות עכשיו. לא היה לי מושג איך להגיב, ידעתי רק שאני נורא מאושר לראות אותו שוב בבית.
הוא הרים אלי את פניו הלא מגולחות ואני ליטפתי באצבע שלי את הסימן האדום שעשיתי לו עם השרשרת והתאפקתי לא לבקש סליחה. "אני רוצה שתספר לי עליך, על מה שאתה מרגיש, על איך החלטת שאני ואתה ... שתסביר לי את הכל."
"זה העונש שלי?" הוא שאל.
"כן, זה העונש שלך. אחרי שאני אבין הכל תוכל לקבל חזרה את השרשרת שלך." אלתרתי תוך כדי דיבור.
מסתבר שלחצתי על הכפתור הנכון כי פניו אורו. "ואת הצמיד?" שאל.
"ואת הצמיד." אישרתי.
"ואני אוכל להישאר אתך כמו קודם, למרות מה שעשיתי?" הוא שאל והביט בי כמו ילד מודאג.
הייתי צריך להתאפק לא לחייך. "נראה, קודם תדבר."
ואז הוא נפתח סוף סוף ודיבר, סיפר לי על הילדות הדפוקה והמסכנה שלו, עם אימא אלכוהוליסטית שהביאה גברים אלימים שהתעללו בו ובה, ועל החלום שלו להיות אביר שמגן על החלשים והעצובים, ואיך הוא ראה אותי יום אחד יושב עצוב בטרמפיאדה, (אולי כאב לי הראש אחרי שתייה, או שאולי הייתי מדוכא בגלל עוד מריבה זוועתית של הורי שתמיד היו מחרבשים לי את החופשים בהצגות שלהם) והחליט שאני הנסיך שלו ושהוא יהיה האביר המגן שלי.
"מאז כל הזמן עקבתי אחריך, אבל רק אחרי שנרדמת עלי בטרמפ ההוא התחלת לשים לב אלי. בהתחלה פחדתי שתכעס ותגרש אותי, אבל בסוף הכל יצא לטובה, נכון?" הביט בי מודאג ונשך את השפה התחתונה שלו מרוב מתח.
התכופפתי ונישקתי אותו על הסימן שעשיתי לו בלחי. "נכון איגור, הכל יצא לטובה. אני לא בטוח שאני נסיך, אבל אתה בהחלט אביר." אמרתי, קצת בצחוק וקצת ברצינות. ענדתי לו חזרה את הגורמט שלו ושלחתי אותו להתרחץ ולהתגלח.
מאז הוא קורא לי נסיך, אבל רק כשאנחנו לבד. בשביל האחרים אנחנו סתם איגור וברק. אנחנו חיים יחד כמו זוג, אבל רק כלפי חוץ, בבית זה סיפור אחר, ואולי לא?

תודה לכל המגיבים והמגיבות.
יהיה המשך

4. נאמנות

הפולניה​(אחרת) • 11 באפר׳ 2009

היציאה שלי לחופשת שחרור העמידה אותנו בפני בעיה. כלומר אותי, מפני שהוא פשוט סירב להחליט לאיזה כיוון להפנות את חייו בעתיד והשאיר את ההחלטה לי.
ניסיתי לברר איך הוא רואה את העתיד שלו אחרי שאני לא אהיה אתו באותו בסיס והבנתי, די לחרדתי, שהוא ממתין שאגיד לו איך לנהל את חייו ושהוא יעשה כל מה שאחליט ויפעל לפני רצוני, לא חשוב עד כמה טיפשית וחסר הגיון תהיה החלטתי.
נטל האחריות הפחיד אותי. לאיגור נותרו עוד שלושה חודשים עד סיום החוזה שלו עם הצבא שהיה מעוניין מאוד שהוא ימשיך לשרת ככלבן, אבל מה רצה איגור?
ניסיון ישיר להבין את רצונו גרם לי לתסכול ואפילו לרוגז. ישבנו וצפינו בטלוויזיה, אני על הספה והוא כדרכו יושב על פוף העור העגול לידי. לקח לי זמן לקלוט שאם אני רוצה שהוא ישב לידי אני צריך להזמין אותו, ואז הוא ישר קופץ ומתיישב לידי בשמחה, אבל הוא אף פעם לא מתרווח לצידי מיוזמתו.
"אתה אוהב את העבודה שלך בבסיס?" ניסיתי לברר.
"היא בסדר." ענה והניח, קצת בהיסוס, את מצחו על ברכי. ליטפתי באישור את עורפו העבה והגזוז והוא הרשה לעצמו לחכך את מצחו כנגד ירכי, אבל לא הרחיב בנושא העבודה שלו.
הבנתי שיותר הוא לא יוסיף לדבר ועלי להמשיך ולחקור. "אתה אוהב להיות כלבן?"
"כן, זה בסדר."
"ואיך המשכורת? היית רוצה להרוויח יותר?"
הוא הביט בי במצוקה. "אני חושב שבסדר. אתה רוצה שאני ארוויח יותר כסף?" שאל והבעת דאגה עלתה על פניו.
הייתה לי הרגשה מציקה שהוא יהיה מוכן למכור את התחת שלו באיזה גן או מכון ליווי אם רק אגיד לו לעשות את זה וזה קצת הבהיל אותי.
"לא, אתה מרוויח מספיק. זה בסדר. אני מאוד מרוצה מהמשכורת שלך." נחפזתי להגיד.
"אם תגיד אני אפסיק לעבוד ואשאר בבית." אמר איגור, מביט בי כדרכו מלמטה למעלה.
טפחתי על הספה והוא נרמז מיד והשתרע לידי, פניו אלי, מביט בי בדריכות.
"אני רק מנסה לברר מה אתה באמת רוצה לעשות." אמרתי והתחלתי לפרום את כפתורי חולצתו.
"אני רק רוצה להיות אתך ולטפל בך." אמר והמשיך להראות מודאג.
ראיתי שהוא מתוח בגלל החקירות שלי שלא היו מובנות לו ומאחר ולא ידעתי מה להגיד כדי להרגיע אותו התחלתי ללטף אותו בעדינות, מתפלא איך פעם אהבתי גברים חלקים.
הפרווה הזו שכיסתה את בטנו וחזהו הייתה כל כך רכה ונעימה למגע. רפרפתי עליה בקצות אצבעותיי והוא רעד כולו והעיניים שלו נעצמו למחצה מרוב עונג.
זה היה כזה כיף לגרום לו לרעוד מדבר כל כך פשוט וקל כמו ליטוף.
"זה יפה מאוד מצדך איגור שאתה רוצה לטפל בי." אמרתי מנסה להעמיד פנים גם שאנחנו זוג רגיל, "אבל אתה צריך שיהיו לך עוד דברים בחיים חוץ ממני."
"אבל אין לי עוד דברים חוץ ממך נסיך." הוא אמר, מדבר במין פשטות ילדותית כזו שזעזעה עד היסוד את האמונה התמימה שלי בזוגיות שוויונית ובכל שאר התיאוריות הללו של פוליטקלי קורקט.
כל פעם שהוא היה אומר דבר כזה הייתי מקבל מין זעזוע קטן בלב, וכל פעם מבין קצת יותר שמה שקורה ביני לבינו זה לא רק שני בחורים שטוב להם לגור יחד ולישון יחד. אני מתפלא לפעמים, איך הייתה לו סבלנות כל כך גדולה לטמטום הממושך שלי?
"בסדר." ליטפתי את לחיו, נהנה לראות כמה המחווה הפשוטה הזו מענגת אותו, "אני רוצה לדעת אם אתה אוהב לעבוד עם כלבים כי לדעתי רק ככה, כשאתה אוהב את העבודה שלך, תוכל לטפל בי כמו שצריך."
כנראה שסוף סוף מצאתי את הניסוח הנכון לשאלה שנקרה במוחי וזכיתי לתשובה ברורה.
"כן, אני אוהב אותם." הודה איגור.
אז עוד לא ידעתי שהוא בחיים לא ישקר לי בכוונה ולכן חשבתי שליתר בטחון כדאי שאני אבדוק במו עיני. "אני יכול לבוא לראות אותך בכלביה?"
"בטח." הוא קרן מעונג. "תבוא מתי שתרצה. הכי טוב בערב, כשהם אוכלים."
וככה יצא שאת הערבים האחרונים שלי לפני השחרור מהצבא ביליתי בכלביה. בהתחלה זה נראה כמו בלגן רעשני אחד גדול - כל הכלבים נבחו ורצו לפה ולשם - היו כמה במלונות, היו כמה קשורים לאורך הגדרות של הבסיס, וחוץ מהרעש היה גם הריח שלהם שלקח זמן להתרגל אליו. נוסף לכלבים היו שם גם הכלבנים - טיפוסים מוזרים אחד אחד. כולם משוגעים לכלבים וחשדנים כלפי בני אדם.
"איגור בחור טוב, תתנהג אתו יפה, שמעת?" אמר לי בלחש כועס איש אחד בטריקו מהוה ובדגמ"ח מקומט שרק אחר כך התברר שהוא הקצין שלהם.
הוא נהג להוריד את הדרגות ולשים אותם בכיס והיה מחזיר אותן רק כשיצא מתחום הכלבייה. אין לי מושג למה, ככה הוא רצה משום מה.
גם השאר לבשו תערובת של אזרחי ומדים ונראו מרוכזים בכלבים, ולא כל כך שמו לב למה שקורה סביבם. בין כל הטיפוסים הללו איגור נראה עוד הכי בסדר. אמנם גם הוא דיבר עם הכלבים, אבל רק ברוסית ולא שר להם וגם לא התנשק אתם.
כן, גם דברים כאלו ראיתי.
"הכלבים שלך מבינים רוסית?" שאלתי, מבודח, אבל הוא היה רציני לגמרי כשהסביר לי שהכלב לא מבין את המילים אלא רק שפת גוף וטון דיבור.
"לכלבים המילים המופשטות לא חשובות בכלל." אמר, מביט בי בריכוז כזה שרמז שיש לדבריו משמעות כפולה ושעלי מוטלת החובה להתאמץ כדי להבין גם את הדרש שבדבריו ולא להסתפק בפשט.
"כלבים מפרשים את התנועות הכי קטנות שאנחנו עושים ושומעים מתוך גוון הקול שלנו למה אנחנו באמת מתכוונים. בגלל זה אי אפשר לשקר לכלב. כלבים הם כמו מכונות אמת משוכללות. כלב מיד יודע מי פוחד ממנו, ומי אוהב אותו."
הוא נסע בין המלונות הפזורות לאורך הגדרות של הבסיס וחילק להם את האוכל, בודק כל אחד בצורה אחרת - אחדים הוא ליטף, באחרים נהג בריחוק ורק נגע בהם בזהירות ידידותית. כמה נבחרים זכו לליטופים ופינוקים שכמעט עוררו את קנאתי.
רק כשידיו בחשו בחיבה את פרוותו של כלב שעיר ושחרחר אחד שהתרפק עליו בחיבה ראיתי כמה הן יפות, איזה עיצוב חינני יש לאצבעותיו שהסתיימו בקצותיהן בציפורנים סגלגלות וקצרות, משויפות בקפידה כדי שלא יפצעו אותי כשהוא נוגע בגופי במקומות רגישים.
היה ברור שהוא נהנה מאוד מעבודתו ושהכלבים חביבים עליו והוא עליהם.
"לא חבל על המסכנים הללו שקשורים כל היום וצריכים לשמור כל הזמן?" שאלתי כשחזרנו הביתה.
איגור הסביר שכלב מובטל מעבודה הוא כלב אומלל, ושהכלבים, בדיוק כמו בני אדם, זקוקים להרגשה שצריכים אותם, שהם ממלאים תפקיד ושיש להם יעוד.
"אני מטפל בהם יפה, דואג לבריאות שלהם, מפנק את אלו שצריכים ליטופים ולא מציק לאלו שמעדיפים ריחוק." באר לי את תורת הכלבנות. "יש נהלים ופקודות, אבל צריך גם להרגיש את האישיות המיוחדת של כל כלב, להבין את הצרכים שלו ואת הדרישות שלו, והכי חשוב, הכלב צריך תמיד לדעת מי הבוס, אחרת הוא יהיה חסר מנוחה ואומלל." שב ונעץ בי את מבטו החום והמרוכז שגרם לי לחוש כאדם החשוב ביותר בעולם.
"למה אתם לא מורידים להם את הקולרים כשהם במכלאה?" שאלתי.
" בלי הקולר הם מרגישים חסרי מנוחה, אנחנו מורידים אותו רק אם יש להם פצע או שפשוף בצוואר." הסביר לי איגור ונגע בהיסח הדעת בגורמרט שלו.
"אני מבין." אמרתי ועוד חתיכה קטנה מהפזל שהתחלתי להרכיב ביום שנפגשנו נפלה למקום.

לכבוד השחרור שלי מהצבא הורי נתנו לי מתנה אידיוטית (זו המומחיות שלהם, לתת לי מתנות לא שימושיות) והודיעו לי בשמחה רבה שהם רשמו אותי לטיול של פו"פ במין קרוז של ספינת אהבה כזו שעושה סיור בכל הים התיכון.
הבטתי עליהם מזועזע לגמרי והזכרתי להם בפעם המאתיים בערך שאני הומו, ושאין לי שום עניין בספינה עמוסה רווקות תאבות חתונה, וחוץ מזה יש לי חבר שחי איתי.
הם התעלמו כדרכם מדברי והמשיכו להתלהב מהטיול המשגע ומהספינה הנהדרת.
"אני לא מעוניין בנשים ולא אתחתן בחיים." חזרתי ואמרתי להם בתקיפות, בעוד הם דוחפים לי חוברות צבעוניות עם תמונות מפתות של נופים וים ובחורות בביקיני.
חזרתי הביתה עמוס בכל השטויות הללו, הכרטיס בכיסי וכולי רותח מזעם אין אונים. בתקופות שהם רבים ונפרדים אני יכול עוד לתמרן ביניהם, אבל כשהם חוזרים להיות יחד ומאחדים כוחות אני ממש לא יודע איך להתמודד אתם.
"מה אכפת לך?" אמר איגור בנחת, "תיסע לטיול נחמד, תראה קצת חו"ל, תשתזף ותנוח, מה רע?"
"לא תתגעגע אלי?" קנטרתי אותו, "אתה לא מודאג שאני אפגוש בחורה נחמדה ואדלק עליה?"
לתימהוני הוא נשאר רציני. "אני מתגעגע אליך בכל רגע שאתה לא איתי." אמר, "אבל אם היית יכול ורוצה להיות עם אישה הייתי שמח בשבילך. עדיף לא להיות הומו."
על זה לא יכולתי להתווכח מפני שגם אני, אם רק הייתי יכול, הייתי מעדיף לא להיות הומו, אבל בנושא הזה אין לי ברירה. כזה אני ודי.
בכל אופן הטיול היה נחמד מאוד. הספינה הייתה נוחה להפתיע, המון חבר'ה צעירים וחרמנים, אוכל נהדר, מוזיקה וריקודים, ומישל - המדריך החברתי של הקרוז, זה אשר על ארגון הריקודים, ההופעות והבידור.
מישל ואני קלטנו זה את זה ממבט ראשון וישר ידענו שאנחנו רוצים זה את זה. הוא סיפר לי אחר כך שתמיד יש כמה הומואים בטיולים הללו שמיועדים לסטרייטים.
חלקם מנסים בכוח לא להיות הומואים, וחלקם מספרים לעצמם שהם דו מיניים, (ואולי הם באמת כאלו, מי יודע?), ויש גם מידי פעם מסכנים כמוני שההורים הכריחו אותם ללכת לחפש כלה למרות שהם מעדיפים זין.
כאן הוא פרץ בצחוק גדול, ירד על הברכיים, פתח לי את המכנסים והוכיח לי שהוא מומחה בינלאומי במתן יחס מפנק לזין של גבר.
למישל היה מבטא צרפתי קל ומתוק, גוף דק ושחום, פנים חמודים ושער שחור ארוך קשור בקוקו. פעם הייתי ממש נדלק עליו, אבל כיום, אחרי שאיגור קלקל אותי, ראיתי את המגרעות שלו. הוא חמוד, אבל קל דעת, מפונק ואגואיסטי.
כל מי שבאמת יתאהב בו יסבול. הוא פרפר ואוהב לפלרטט עם גברים ונשים. למרות הנחמדות שלו הוא לא מישהו שאפשר לבנות עליו ליחסים לטווח ארוך.
הוא ידע שיש לי חבר שממתין לי בבית ולא עשה מזה סיפור.
היה ברור לשנינו שמה שקורה איתנו זה עניין זמני. עשיתי חיים משוגעים כל אותו שבוע ורק כשעמדנו להיפרד הופתעתי לראות דמעות בעיניים היפות שלו.
זה החמיא לי, אבל כבר רציתי לחזור הביתה לאיגור ולישון במיטה שלי חבוק בזרועותיו. אני מתאר לעצמי שנשים, ואולי גם גברים, ירימו גבות, ואולי יגנו את ההתנהגות שלי, אבל ככה זה אצל גברים, ובעיקר אצל הומואים.
סקס זה סקס, ואהבה זה אהבה, ולא צריך לעשות סיפור מזיון קטן מהצד.
נכון, גם אני הרגשתי טיפה נקיפות מצפון, אבל מצד שני אמרתי לעצמי שאיגור מכיר את הגישה שלי והוא אולי לא יתלהב מהקטע שלי עם מישל, אבל בטח לא ייקח ללב יותר מידי.
ליתר בטחון החלטתי לא לספר לו כלום – מה שהוא לא יודע לא יפגע בו.
כל נושא הנאמנות די הטריד אותי בזמנו והצלחתי, אחרי הרבה מאמצים, להבין מאיגור שאם הייתי מוצא לי מישהו אחר שיהיה משרת שלי, או עבד, או איך שלא תקראו לזה, הוא היה נפגע מאוד, ואם הייתי נותן לאחר להשפיט אותי (אין מצב, בחיים לא!), הוא בכלל היה מתחרפן, אבל סתם זיון קליל וחביב זה באמת לא סיפור.
נכון, לעצמו הוא לא הרשה את זה, אבל רק בגלל שהוא מרגיש שהוא שייך לי והבלעדיות הזו חשובה לו.
חזרתי הביתה שמח וטוב לב, נתתי לו את המתנות שקניתי למענו, והכל זרם על מי מנוחות.
ואז, אחרי כמה ימים נשמעה דפיקה בדלת ומי מופיע? - מישל!
איגור אולי לא משכיל במיוחד, אבל מטומטם הוא בטח לא. מבט אחד במישל שפשוט נפל לזרועותיי והוא הבין הכל. אמר סליחה בקול חנוק קצת והלך למטבח להביא שתייה וכיבוד.
מישל קלט מיד מה קורה, הסמיק והתחיל להתנצל למרות שמי שהיה צריך להתנצל זה אני.
השארתי אותו יושב בסלון והלכתי למטבח להתנצל לפני איגור שכדרכו בקודש אמר מיד שזה בסדר, ואין לו זכות להגיד לי כלום, ואין בכלל בעיות, ואם אני רוצה הוא ילך וישאיר אותי לבד עם מישל.
"שלא תעיז!" פקדתי עליו, "אתה לא עוזב אותי לבד איתו אפילו שנייה, ורק שתדע שאין לי מושג למה הוא פה ואיך הוא בכלל יודע את הכתובת שלנו?"
"לקחתי את הכתובת שלך מהמשרד של חברת הנסיעות." הסביר מישל שהתגנב אחרי למטבח, "ובאתי בלי להודיע קודם כי פשוט התגעגעתי."
הוא הניח את בקבוק היין שהביא על השולחן, פתח אותו ומזג לכולנו יין.
עד שגמרנו את הבקבוק - איגור שתה טיפה, ואני ומישל שתינו את השאר - נרגעה המתיחות שהייתה בין שלושתנו, ואחרי שהוא שם בווידיאו סרט כחול שהביא לי בתור הפתעה ...
בקיצור, עשינו סקס בשלישיה, ובגלל שזה היה עם איגור שלי, ועם מישל החמוד, זה היה ממש נהדר.
מישל נדלק על איגור ולא היה יכול להוריד ממנו את הידיים. להפתעתי גיליתי שהוא ממש חולה על גברים שעירים, בעיקר אם הם שריריים, וזה שאיגור עשה רק מה שאני אמרתי לו, והסכים לגעת בו רק אחרי שקיבל ממני אישור, נראה לו מדליק ומחרמן להפליא.
"אתה עשית לו את הצלקות האלו בתחת ובגב?" הוא שאל כשאיגור הלך אחר כך להכין לנו משהו לאכול.
"לא. בטח שלא." נבהלתי, "אני בקושי ... אני לא אוהב להכאיב לו באמת, זה רק משחק כזה."
"אולי בשבילך זה משחק," אמר מישל ברצינות לא אופיינית לו, "אבל בשבילו זה מאוד רציני. הוא מוכן למות בשבילך אם רק תגיד. אני לא מקנא בך, זו אחריות עצומה. אני הייתי פוחד לקחת על עצמי אחריות כזו על בן אדם אחר."
לא ממש התייחסתי לדבריו, חשבתי שהוא סתם שטותניק ופרפר קל דעת, אבל במשך השנים שלו בעסקי הקרוזים הוא רכש הרבה ניסיון ופגש המון אנשים והוא ידע על מה הוא מדבר. כשישבתי ליד איגור בבית חולים והחזקתי לו את היד כשתפרו לו את הפצע שנגרם בגלל העקשנות והטיפשות שלי חשבתי על דבריו והבנתי כמה הוא צודק.
מישל נשאר לישון אצלנו באותו לילה ולמחרת בבוקר נסע כשהוא נפרד מאתנו בנשיקות.
לפעמים הוא בא לבקר אותנו ולספר לנו על הנסיעות שלו בחו"ל ועל האנשים המוזרים שפגש ומידי פעם הוא גם מתארח עם שנינו במיטה. מאז הסיפור אתו הבנתי שלמרות שלכאורה אני יכול לזיין חופשי מהצד זה לא בדיוק ככה.
דיבורים לחוד ומעשים לחוד, וכשאני בוגד בו אני מכאיב לו, והאמת, עוד לא פגשתי אף אחד שבגלל זיון אתו אני מוכן להכאיב לאיגור.

5. ההבטחה
מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלנו להתווכח מה אני עומד לעשות עם עצמי. אני רציתי ללכת ללמוד כמובן, ואיגור תמך ברעיון בכל ליבו, אבל התנגד לתכנית שלי ללכת לעבוד קודם שנה שנתיים כדי לחסוך כסף לשכר לימוד. הוא חשש שאם אתחיל לעבוד אתקשה להפסיק ולחזור למסלול הלימודים.
הבעיה הייתה כמובן כספית. משום מה רבנו תמיד על כסף, ועדיין זו הבעיה העיקרית ביני לבינו. הוא כל הזמן רוצה לתת לי כסף ואני כל הזמן מסרב.
"אבל אני שלך, כולי שלך וגם הכסף שלי הוא שלך." מחה איגור בעלבון, "אני שייך לך וכל מה ששלי שייך לך. למה אתה לא מבין את זה?"
לא הצלחתי להסביר לו למה, דווקא בגלל שהוא מסר את עצמו לידי בגוף ובנפש, קשה היה לי להסכים לקחת את כספו.
חונכתי על הרעיון שבעל המאה הוא בעל הדעה ואיך אוכל להיות הנסיך שלו אם אני חי על חשבונו?
אמרתי לו שלדעתי אני זה שצריך לפרנס אותו ולא ההפך. ואילו איגור טען, די בצדק, שזה רק מצב זמני, ושאחרי שאלמד ואקבל תואר ותהיה לי משכורת גבוהה אוכל להחזיר לו את כספו, ובעצם הוא משקיע בי כסף כאילו אני מפעל שרק עכשיו נפתח.
בסדר, ההסבר הזה הניח את דעתי ובסוף נכנעתי והסכמתי שהוא ישלם את שכר הלימוד וההוצאות שלי, אבל רק בתנאי שאני אחתום לו על הסכם שזו הלוואה שתוחזר לו מיד אחרי שאתחיל להרוויח כסף.
איגור פרץ בצחוק לשמע הרעיון של חוזה חתום, ואמר בעקשנות שהוא מסרב לחתום איתי חוזה ואם הוא לא היה סומך על ההבטחה שלי הוא לא היה הופך לאביר שלי.
הוא התעקש ואני התעקשתי וזה נגמר במריבה עזה וקשה שנמשכה כמה ימים ונגמרה רק אחרי אותה מסיבה זכורה לרע בעמק האלכוהול.
ומעשה שהיה כך היה - כדי להרגיז אותו החלטתי לא לשמוע לעצתו וללכת עם חברי למועדון מפוקפק אחד בעמק האלכוהול.
איגור התנגד בעוז לרעיון ההוא בטענה שהמקום מסוכן בימי שישי ועדיף ללכת, אם אני חייב לבלות במועדונים, למקום פחות צפוף ובעל מוניטין מכובד יותר.
"לא רוצה ללכת למועדון של זקנים." מחיתי, "הערב יש שם די. ג'י. מדליק ואני מת לשמוע אותו."
"כל פעם שהמדליק הזה מגיע יש מריבות ומהומות." אמר איגור בתבונה, אבל אני צפצפתי ואמרתי לו שיישאר בבית אם הוא פוחד.
הוא לא קיבל את הצעתי, ובא איתי ועם עוד כמה פרחחים מחברי, ובאמת היה צפוף ורועש וסואן, והיו המון אלכוהול וסמים.
בסופו של דבר התפתחה מריבה בין כמה מחברי לקבוצת קווקזים חמי מזג. השומרים דחפו אותנו החוצה כדי שנמשיך לריב במגרש החניה.
בדרך החוצה מישהו התנגש בי, הסתובבתי וקיללתי אותו. הוא שלף סכין והניף אותו. ראיתי הבזק של מתכת, חשתי בגופו של איגור הודף אותי ו... עד היום לא ברור לי מה בדיוק קרה.
הייתי שיכור ומטושטש, המקום היה חשוך והכל קרה כל כך מהר עד שראשי הסתחרר מכל המהומה. אני זוכר שמישהו השמיע צעקה חדה, כמעט חייתית, ואחר כך נשמעה קללה ברוסית, ופתאום כולם התרחקו מאתנו במהירות ונותרתי לבד עם איגור השרוע לרגלי.
מהרגע הזה לא ראיתי יותר אף אחד ולא שמתי לב לשום דבר, התרכזתי רק בו. מראה גופו הרפוי, שרוע חסר אונים על האספלט השחור הבהיל אותי עד מוות. הוא תמיד היה כל כך מלא חיים וחזק, תמיד היה נכון לפעולה. גם כשישן די היה לי לקרוא בשמו והוא היה מיד על הרגלים.
לראות אותו פתאום שוכב ככה, לא מסוגל לקום למרות תחנוני, היה מזעזע כל כך, מפחיד כל כך, עד שאפילו היום אני רועד מבהלה כשאני נזכר איך הוא שכב רפוי, חיוור וחסר חיים, דמו ניגר ארצה מהחתך שבמתנו.
אחר כך סיפרו לי שכרעתי לצידו בבכי, מפציר בו לא למות, מתחנן לפניו להחזיק מעמד. אני לא זוכר שדברתי, אני רק זוכר איך קרעתי את חולצתי וחסמתי את הדימום וזוכר שצרחתי על הפראמדיקים שהגיעו באמבולנס וניסו לשכנע אותי לנסוע אחריהם ברכב שלי.
בעקשנות שנבעה מפאניקה ומבלבול סירבתי להניח אותו לבד אפילו לשנייה אחת. הייתי משוכנע שאם לא אשמור עליו הוא ימות ולכן התעלמתי מדברי הפרמדיק החביב שניסה להרגיע אותי, נאחזתי בכוח בידו של איגור והתעקשתי להיכנס אתו לאמבולנס.
כל זמן הנסיעה אחזתי בחזקה בכף ידו ולא הרפיתי ממנה גם כשהובהל על אלונקה הישר למיון. הסתבר שהחתך שהבהיל אותי כל כך לא סיכן את חייו, אלא דווקא המכה החזקה שספג בראשו היא שגרמה לו לעלפון.
הרופא שתפר את החתך במותנו אמר שאם איגור לא היה שרירי כל כך הכליה שלו הייתה עלולה להיפגע, אבל למרבה המזל שום איבר פנימי לא נפגע כי הסכין נעצרה בשכבת השרירים העבה שלו.
אחרי התפירה הוא הובהל לרנטגן לצלם את גלגלתו החבולה. התעקשתי שאני נשאר אתו אפילו בזמן הצילום. טכנאי הרנטגן לא הצליח לשכנע אותי להיפרד ממנו ואחרי שנואש מהסברים ושכנועים הלביש עלי סינר עופרת כבד וככה נשארתי לידו, לופת בחזקה את ידו גם בזמן שראשו החבול צולם.
למרבה המזל עצמות גלגלתו לא נסדקו, אבל הרופאים החליטו שהוא סובל מזעזוע מוח ועליו להישאר במיון להשגחה במשך הלילה.
את מה שנשאר מאותו לילה בילינו יחד כשאני יושב לצד מיטתו ורק וילון פרחוני מכוער מפריד בינינו לבין המיטות האחרות.
הוא שכב בשקט, עיניו עצומות, ואני דיברתי. לא הייתי בטוח אם הוא בהכרה או אולי ישן, אבל כעת כשהבנתי שהוא לא עומד למות היה לי צורך עז לדבר, לשפוך את ליבי, לשתף אותו בפחדי.
רגלי עדיין רעדו מחמת המתח והייתי מזועזע עד עמקי נשמתי מרוב פחד.
רק ברגע הזה הבנתי עד כמה נעשיתי תלוי בו, עד כמה אני אוהב אותו, ואיזה חור ענקי יפער בחיי אם חלילה אאבד אותו.
מאז, כל פעם שאני רואה את הצלקת ההיא על מותנו אני נזכר באותו ליל אימים וחש מעין צביטה קטנה בלב.
באותו לילה אמרתי לו לראשונה בחיי שאני אוהב אותו, שאני זקוק לו, שאני צריך אותו, שאני רוצה לאהוב רק אותו כל ימי חיי.
הבטחתי לו שאם הוא יבריא אני אסכים לכל דרישותיו והכל יעשה לפי רצונו ולפי צרכיו ושלא ניפרד לעולם, ולבסוף, עייף מדיבורים, הנחתי את ראשי על חזהו ובכיתי עד שנרדמתי.
בשבע בבוקר התחלפה משמרת אחיות הלילה במשמרת הבוקר ואני התעוררתי לשמע המהומה, חש נוקשה ומאובן. ראשי כאב ובפי עמד טעם של גרביים מיוזעות.
איגור לעומתי היה רענן ונמרץ כאילו ישן בבית מלון של חמישה כוכבים.
הרופאים החליטו שאיגור בסדר גמור ושחררו אותנו. לפני שחזרנו הביתה עברנו חקירה קצרה אצל שני שוטרים חביבים שסיפרו לי שאיגור נפצע כי הטיל את עצמו על הסכין שנועדה לחדור לגופי.
מאז אני מדיר את רגלי מעמק האלכוהול וממסיבות פרועות.
אף פעם לא שאלתי אותו אם היה ער באותו לילה ואם שמע משהו מכל מה שאמרתי, אבל אני מתייחס לדברים שאמרתי אז כאל הבטחה שנתתי לו ומקיים אותם בקפדנות.
מאז אותו לילה אני חי למענו בדיוק כשהם שהוא חי למעני, ואני מקווה שאם יהיה צורך יהיה לי האומץ להקריב את עצמי למענו כשם שהוא הטיל את גופו על הסכין כדי להגן עלי.

אחרי שהתרגלתי לגורמטים שהוא לא הסיר מעולם נכנס לו שיגעון חדש לראש - הוא רוצה קעקוע. הרעיון ששמי יהיה מקועקע על גופו מדליק אותו לגמרי, בעוד שבי הוא מעביר צמרמורת של פחד.
אותי הרעיון זעזע וכמובן שאם הייתי באמת שולט בו די הייתה במילה אחת שלי והוא לא היה מעלה את הרעיון שוב, אבל כאמור, אני רק אני, והסיפור של הקעקוע מוכיח את זה.
"בבקשה ברק?" הביט בי ממקום מושבו על הפוף הקטן שכבר נמעך לגמרי תחת כובד גופו.
עוד פעם הוא מתחיל, אני נאנח ורומז לו לבוא לשבת לידי. הוא מתיישב והפעם קצת רחוק ממני, משחק איתי בברוגז.
אני בועט בפוף ואומר שהוא מסריח ומכוער ושהגיע הזמן להעיף אותו.
איגור לא מגיב. אני אומר את זה בערך פעם בשבוע והוא כבר רגיל. "זה יהיה ממש קטן." הוא מביט בי בתחינה, "ואף אחד לא יראה את זה."
"איך לא יראו?" אני נגרר בעל כורחי לויכוח שהבטחתי לעצמי לא להיגרר אליו.
"יעשו לי את זה כאן." הוא מצביע על החלק העליון של עכוזו, "אני רוצה לכתוב את השם שלך על הגוף שלי." הוא אומר בקול חולמני וכתמים אדמדמים נדלקים על עצמות לחייו.
אני סולד מכתובות קעקע, וממחטים. דם וכאב פשוט מגעילים אותי. לא יכול לשלוט בסלידה הזו. די שאשמע שמישהו ממכרי, אפילו מכר רחוק, נפצע או עבר ניתוח מיד חורשת צמרמורת את בשרי, וככל שאותו מכר הוא קרוב יותר כך אני נוח יותר להזדעזע.
הרעיון שעורו הבהיר והחלק של אהוב ליבי יידקר במאות דקירות זעירות ושצבע יוחדר מתחת לעורו גורם לי לבחילה וסחרחורת. אני לא מעז להגיד לו כמה אני מתעב את הרעיון ולמה, ולכן ממציא תירוצים מתירוצים שונים.
אני אומר לו שלפי הדת היהודית אסור ליהודים לעשות כתובות קעקע.
הוא מושך באדישות בכתפיו - "אבל לכולם יש." הוא מציין ובצדק.
אני טוען שאם מישהו יראה וישאל על הכתובת הוא יאלץ להיגרר להסברים מביכים.
"מי יראה אם זה על התחת שלי?" מזעיף איגור פנים.
"אולי רופא או אחות? או כשתחליף בגדים בבריכה."
"אני לא הולך לבריכה, וגם אם מישהו כן יראה לא אכפת לי." הוא אומר בתוקף, "אני לא מתבייש בזה שאני שלך."
"ומה אם ניפרד?" אני מעלה את הטיעון האחרון באמתחתי, "נגיד שבעוד כמה שנים אני אמאס עליך ותרצה להיות עם אחר. מה תעשה אז?"
איגור קם, נרגז מאוד והולך למטבח. שם הוא מוציא את הכלים הנקיים מהמדיח ומסדר אותם בארון ברעש נורא תוך שהוא ממלמל לעצמו קללות ברוסית.
"איגור, בחייך." אני משתרך למטבח ומניח יד על כתפו.
הוא מסב את פניו כדי שלא אראה שעיניו אדומות מדמעות שהוא עוצר רק בעזרת כוח הרצון. הבעת פניו אומרת בלי מילים שהוא שותק בגבורה למרות הסבל שגורמת לו האטימות המרושעת שלי.
אני נאנח מחבק אותו וחוזר שוב על טיעוני ההגיוניים כל כך שלא נוגעים לו כהוא זה. הוא רוצה קעקוע של שמי על גופו וזהו זה.
אחרי שהסצנה הזו חוזרת על עצמה בוריאציות שונות במשך כמה שבועות אני נשבר. הוא זה שבחר אותי והמליך אותי עליו, והוא זה שמחליט איך אני אשלוט בו ובאיזה אמצעים, ואם הוא רוצה שאחד מהם יהיה קעקוע, מי אני שאוכל להתנגד לרצונו?
"בסדר," אני נכנע לבסוף, "לכבוד יום ההולדת שלי אני מסכים שתעשה קעקוע, אבל ...."
הוא מביט בי בדריכות. "אבל מה?"
"בתנאי שזה יהיה בסינית."
"סינית?" נדהם איגור, "למה סינית?"
"כי הקליגרפיה הסינית מאוד יפה, ואפשר בשתי סימנים קטנים יחסית לכתוב אור הברק, וזה בעצם השם שלי. והכי טוב, אף אחד לא יוכל לקרוא את זה."
איגור נאנח ומשלים עם רוע הגזרה.
אני התפשרתי וגם הוא בתורו מוכן להתפשר. זה מה שנקרא זוגיות בריאה ושפויה אם כי מצד שני... הזוגיות שלנו ... מוטב שנניח לנושא הזה של השפיות בזוגיות שלנו.
את הקעקוע אנחנו עושים במכון קעקועים המדיף ריח של קופת חולים.
הכל נראה נקי מואר ואנטיספטי. המקעקע בחלוק לבן וכפפות על ידיו נראה כמעט כמו רופא, אם כי אני בספק אם יש הרבה רופאים שיש להם פירסינג על הגבות, עגילים באוזניים וגלריה שלמה של דרקונים יורקי אש על הזרועות.
אני פוחד לחשוב מה מצויר לו על הבטן והחזה.
איגור מביט בהתפעלות בדרקונים בעוד אני מקשיב בדריכות להסברים על חיטוי ומחטים חד פעמיות.
סוף סוף אנחנו בוחרים את האותיות הרצויות מתוך ספר ענק של אותיות סיניות ואיגור נשכב על בטנו וחושף את ישבנו.
אם לא הייתי מתבייש הייתי מנשק בפעם האחרונה את חלקת עורו הרך העומד להידקר ולהיפצע, אבל לא נעים.
אני מנסה לחייך באומץ כשהוא אומר שמה פתאום, הוא לא רוצה ג'ל נגד כאבים, והוא לא פוחד בכלל.
אני כן פוחד. פוחד נורא בגללו, ופוחד בגללי - פוחד שאתעלף ממראה הדם.
זה אורך כשעה וכשזה נגמר סוף סוף אני שטוף זיעה ויש לי בחילה. לפתי את ידיות הכסא שישבתי עליו כל כך חזק עד שכפות ידי כואבות.
איגור לעומתי רגוע, שקט, מחייך, אדיש לדקירות ולמעט הדם שנוגב במהירות.
בדרך החוצה הוא עוד מספיק לברר פרטים על פירסינג, ואני שם לב שצילום של זין עם טבעת מושחלת על הכיפה מושך מאוד את תשומת ליבו.
"לא כואב לך?" אני שואל בדאגה כשאנחנו נוסעים הביתה.
"כן, אבל זה בסדר." הוא מחייך בשמחה.
ממראה פניו אפשר לחשוב שקעקוע עדיף על זכייה בפרס הגדול בפיס.
"אתה נהנה מהכאב?" אני מנסה בפעם המאתיים אלף להבין את הראש שלו, ואולי תוך כדי כך גם את עצמי.
"אני לא נהנה שזה סתם כואב, אבל אם זה למענך אני מאוד נהנה." הוא אומר. אני מניח יד על ירכו והוא מזיז אותה בעדינות אל מפשעתו.
מדהים! עומד לו, ומה שמדהים עוד יותר, גם לי.
בבית אנחנו מתנפלים זה על זה. אני מנסה להיות עדין להתחשב בו, אבל הוא לא מניח לי, סוחף אותי לזיון פראי וכשאני מניח לו לגמור הוא צועק מרוב הנאה. אולי קעקוע זה לא רעיון כל כך גרוע?
אחר כך הוא אומר לי מהורהר, "נכון שהעגיל ההוא בזין היה נהדר? רק תחשוב ברק ..."
"בשום פנים ואופן לא." אני צועק בבהלה.
"אבל ברק," הוא מוחה, "בעוד חודשים יש לי יום הולדת ואני ממש ממש רוצה אחד כזה, נו ברק ..."
נראה כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד עד שאכנע הפעם.

6. שולט

הפולניה​(אחרת) • 12 באפר׳ 2009

הוא קורא לי נסיך ומתנהג כאילו שאני שולט בו, אבל בשבילי זה רק משחק שאנחנו משחקים בו בזמן הסקס.
בחיים האמיתיים ניסיתי לשלוט בהתנהגות של איגור רק פעם אחת ועד היום אני לא בטוח שלא טעיתי טעות חמורה. זה קרה כשאימו חלתה והוא הוזעק על ידי השכנים לבית החולים. במקרה אני זה שקיבל את הידיעה, וברגע שהוא נכנס הביתה הושטתי לו את מפתחות הרכב ושאלתי אם הוא רוצה שאני אנהג לבית החולים או שהוא מעדיף לנהוג לבד.
הוא הביט בי במבט אטום, סירב לקחת את המפתחות והלך למטבח.
"איגור." רדפתי אחריו, "מה עובר עליך? אתה לא רוצה לבקר את אימא שלך? היא ברמב"ם. מצבה לא טוב, היא שואלת עליך"
הוא המשיך לשתוק ולקח לעצמו כוס חלב.
"איגור! נו, מה עובר עליך? השכנה אמרה שהיא במצב מאוד גרוע, הכבד שלה לא מתפקד והמצב ממש רע."
"אז מה?" הוא ענה באדישות. גמר את החלב והתחיל לשטוף את הכוס.
"אז אתה לא רוצה להיפרד ממנה? היא אימא שלך איגור?"
"תעזוב אותי ברק."
"לא רוצה!" התעצבנתי.
לא הייתי רגיל לקבל ממנו יחס אדיש כזה וזה עצבן אותי עוד יותר מהיחס שלו לאימו שגם עצבן אותי. גם אני לא סובל את הורי, אבל אם הם יאושפזו חלילה אני ארוץ לבית חולים להיות אתם.
"אתה חייב ללכת להיפרד ממנה איגור." הודעתי לו בהתנשאות של אחד שיודע הכל. (רק עכשיו אני מבין שדיברתי כמו דביל שלא יודע כלום).
"אם לא תלך תצטער על זה כל החיים."
"אני כבר מצטער. כל החיים הצטערתי שגדלתי אצלה." הוא אומר בקול יבש ואדיש שמעביר בי צמרמורת.
זה הרגיז אותי, ההתעלמות הזו שלו ממני. המשכתי להתווכח אתו ואפילו ניסיתי להכות אותו. רעיון חסר טעם – זה היה כמו להרביץ לשק אגרוף - היד כאבה לי, אבל הוא אפילו לא מצמץ.
בסוף איימתי עליו שאם הוא לא ייפרד מאימא שלו כמו בן אדם אני לא אישן אתו יותר. זה היה איום טיפשי כי אני צריך אותו במיטה בדיוק כמו שהוא צריך אותי, אם לא יותר, אבל זה עבד. כנראה שהוא האמין לשטויות שדברתי והניח לי לגרור אותו לרמב"ם.

זה היה ביקור נורא ואיום שלא הועיל לאיש. עמדנו נבוכים ליד המיטה של הזקנה שכבר לא הייתה בהכרה וגססה לנו מול העיניים ולא ידענו לאן להביט.
למרבה המזל אחרי כמה דקות האחיות גרשו אותנו החוצה בגלל ביקור רופאים.
הלכנו לשבת במזנון, שתינו קפה וניסינו לאכול עוגה שנתקעה לנו בגרון.
כשחזרנו היא הייתה בטיפול נמרץ ושעה אחר כך היא נפטרה.
איגור נכנס למין הלם, או שיתוק, אני לא יודע איך לקרוא לזה, וכשאמרו לנו שהיא מתה הוא לא הגיב ופשוט הפסיק לתפקד ואני טיפלתי בכל הסידורים של הקבורה והלוויה.
הדירה שלה הייתה שייכת לעמידר, והדברים שהיא השאירה אחריה היו סתם סמרטוטים. הוא סירב להיכנס לבדוק מה היא השאירה אחריה ואמר לשכנה שבאה ללוויה שתיקח לעצמה מה שהיא רוצה ותזרוק את השאר.
הלוויה עצמה הייתה חוויה נוראית. היא הייתה בבוקר, היה נורא חם, היו מעט אנשים, איגור גמגם את הקדיש בצורה זוועתית וראו שהוא לא מבין כלום ואין לו מושג מה הוא אומר ולמה.
הכיפה ששמו לו על הראש נראתה ממש לא לעניין, וכשהרב קרע קריעה בחולצה שלו הוא הביט בו בתדהמה כאילו לא היה מימיו בלוויה יהודית.
חוץ מזה שהידע שלו ביהדות שאף לאפס הוא גם היה אפוף לגמרי כי בלילה שבין מותה של האימא לבוקר הלוויה הוא לא ישן כלל אלא ישב בכורסא, מביט בחלון ושתק.
אני לעומתו הייתי כל כך עייף ומדוכא מכל הזוועה של בית החולים עד שלא היה לי כוח לעשות כלום. התמוטטתי ונרדמתי על המיטה אפילו בלי להתפשט.
כשהכל נגמר ומעט האנשים שבאו החלו להתפזר לאט לעבר השער של בית הקברות הופיע פתאום איש אחד, שמן ומזיע, ושאל איפה הלוויה של ליליאנה סורוקה.
למרבה חרדתי איגור התנפל עליו והתחיל להכות אותו. ההוא ברח, אבל לא היה לו סיכוי. איגור השיג אותו ליד השער והתנפל עליו בזעם. הוא הפיל אותו על האדמה ממש מול השער של בית הקברות והתחיל לבעוט בו ולצעוק עליו ברוסית. האיש ההוא - שהיה די מבוגר ומאוד מבוהל - התקפל כמו עובר וניסה להגן על עצמו עם הידיים.
אני ועוד אנשים שהיו שם ניסינו למשוך את איגור הצידה והנשים עמדו בצד וצרחו. כולם צעקו ברוסית שלא הבנתי והכל קרה נורא מהר והיה מבלבל ומפחיד. בעזרת כמה אנשים שבאו בכלל ללוויה אחרת הצלחתי לדחוף את איגור לרכב שלנו ולסגור אותו בפנים.
אנשים אמרו שזו בושה וחרפה ושצריך לקרוא למשטרה והאיש שחטף מכות קם בינתיים וצעק שלא, הוא לא מוכן שיקראו למשטרה.
איגור היה היחיד שנשאר רגוע וסתם ישב ובהה החוצה כאילו שהוא חולם בעיניים פקוחות, מתעלם מכל הבלגן.
כולם רצו לפה ולשם ודברו בבת אחת. ובסוף החלטתי שאני לא יכול לסבול את זה יותר ואני מסתלק.
נכנסתי למכונית ופשוט ברחתי משם בחריקת צמיגים, נוהג כמו נהג שודים.
הדרך מבית הקברות צור שלום לדירה שלנו עוברת דרך משטרת זבולון, וכשהתקרבנו לפנייה למשטרה איגור אמר לי פתאום בקול רגוע לגמרי שאולי כדאי שהוא ילך להסגיר את עצמו למשטרה.
בטח, רק זה עוד היה חסר לי. התעלמתי מדבריו והמשכתי לנהוג ישר הביתה. מזל שלא עשיתי תאונה בדרך. רעדתי כולי מעצבים וממתח וכל מה שרציתי היה להתקלח, לפתוח מזגן ולשכב במיטה עם בירה קרה. וברגע שנכנסתי הביתה זה בדיוק מה שעשיתי.
מאיגור התעלמתי לחלוטין. גם הוא התעלם ממני, ישב על כסא במטבח וסתם בהה באוויר. אחרי שנשכבתי במיטה עם הבירה הקרה שלי הוא קם ונעמד לידי ואמר שהוא מבקש סליחה על מה שעשה, אבל האיש ההוא היה חבר של אימא שלו ונהג להתעלל בו ולכן הוא הכה אותו.
"הוא היה עושה לי דברים רעים." סיפר לי איגור, "והיא ידעה ולא עזרה לי ואפילו כעסה עלי שאני מפריע לה כשצעקתי מכאבים בגלל האיש הרע הזה."
הוא סיפר לי את זה במין קול שטוח וחסר רגש כשהוא עומד בדום ליד המיטה, מסתכל ישר אל הקיר, לא אלי, ולפני שהספקתי להגיב הוא התחיל לדפוק את הראש שלו בקיר. לא סתם חבטות, אלא מכות ממש חזקות.
קפצתי מהמיטה ונדחפתי בינו לבין הקיר, חיבקתי אותו והתחננתי שיפסיק, ואחר כך הצלחתי, די בקושי, לסחוב אותו למיטה ולהשכיב אותו עליה.
נשכבתי לידו, חיבקתי אותו חזק והחזקתי אותו ככה עד שהוא נרדם.
לקח לו כמה ימים להתאושש מהטראומה הזו של מות אימו, ועד היום אני לא יודע אם טעיתי או צדקתי כשאילצתי אותו ללכת לבית חולים להיפרד ממנה.

אחרי מות אימו של איגור התחלתי לכתוב את הסיפור שלנו. חשבתי שזה יעזור לי להבין מה קורה אתנו ולנסות לסדר את המחשבות שלי.
החלטתי שלפני שאראה מה שכתבתי לזרים עלי לדעת מה דעתו של איגור על מה שכתבתי.
איגור דברן קטן מאוד ומבחינתי זה בסדר. אני אוהב שקט ושלווה. לא אוהב דיבורים וזיוני שכל. היה לי מספיק מדיבורים כשגרתי עם ההורים שלי שלא סתמו את הפה אפילו לרגע. שבעתי מזה. אני מעדיף שקט, וגם הוא.
"איגור," שאלתי, "אתה יודע שאני כותב את הסיפור שלנו?"
הוא הציץ בי ככה, מהצד. "כן, אני יודע שאתה כותב עלינו וזה בסדר, אל תדאג כל כך."
הוא תמיד אומר לי לא לדאוג כל הזמן ולא לחשוב כל כך הרבה אחרת יכאב לי הראש.
"אני רוצה לכתוב על הכל אפילו על מישל." אמרתי לו, "זה בסדר מבחינתך?" הוא הנהן לאות הסכמה וחייך. הוא מחבב את מישל.
"אני רוצה שתקרא מה שכתבתי." אמרתי, והוא הנהן שוב בשתיקה. "אם זה יראה לך מוגזם רק תגיד ואני אמחק הכל, אבל אני דורש שתקרא הכל בלי לדלג על כלום."
הוא הנהן, "בסדר ברק." אמר בצייתנות אבל הרגשתי שהוא מבליע אנחה קטנה. איגור לא אוהב לקרוא סיפורים, ואני יודע שרק למעני הוא יעשה את המאמץ הזה של קריאמ ממסך המחשב.
לקרוא הוא קורא רק ספרות מקצועית וקצת עיתונים, אבל הוא מתייחס בשיא הרצינות לתאוות הקריאה שלי ולא מעז להפריע לי כשאני קורא או כותב.
אבל כשאני גולש ברשת סתם זה כבר סיפור אחר הוא לא אוהב את האינטרנט ונלחם נגד הזמן שאני מקדיש לגלישה בכל האמצעים שיש ברשותו, ויש לו הרבה כאלו.
כל פעם שאני נכנס לצ'אטים או אתרי סקס, הוא מתחיל להיות חסר מנוחה.
פתאום הוא חייב להגיד לי משהו, חייב לגעת בי, חייב לתת לי לטעום משהו נורא טעים. פתאום נראה לו שאני זקוק למסג' – הוא מעולה בזה.
"אם נחליף דירה," אני אומר לו אחרי שהוא הסיח בפעם החמישית את דעתי מהתכתבות מרתקת עם מישהו, "אני רוצה חדר מחשב עם מפתח."
"בסדר ברק." אומר איגור בקול הזה שאומר שזה ממש לא בסדר ושאני פוגע בו, והולך למטבח.
אני עוזב הכל והולך להתחנף אליו, נעמד מאחוריו, צובט אותו קצת, זה לא קל, כולו שרירים שנעשים נוקשים כברזל כשהוא כועס. נשיקות על העורף עובדות יותר טוב. הוא מכבה את הגז ומסתובב אלי. קצת חיבוקים ונשיקות וכבר אנחנו על הספה, מרוחים זה על זה.
הוא יורד על הברכיים, מוצץ לי את הזין, מלטף אותי, דוחף ידיים, משגע אותי עם הפה שלו, ולא נותן לי לגעת בו.
"אני מבקש." הוא אומר בתחינה, "תן לי לעשות לך טוב, בבקשה נסיך שלי."
"אבל מה אתך?" אני שואל.
הוא מושך כתפיים, מנסה להתחמק. אני לא מוותר. "איגור, מה אתך? למה אתה לא?"
"לא מגיע לי. אני מציק לך, מנדנד, מקנא, מגיע לי עונש." הוא אומר בעיניים מושפלות.
טוב, ידעתי שזה יגיע, הרי כבר כמה ימים לא עשינו שום דבר.
תפסיק להיות יפה נפש כזה ברק. הוא צריך את זה אז תפסיק להיות צבוע. גם לך זה מעמיד את הזין, הקטע הזה, תפסיק לשקר לעצמך.
אני משכיב אותו על הספה עם התחת מוגבה על הכרית שלו - כרית קשה, מחוספסת ולא נעימה למגע.
הוא שוכב עליה, מפשק רגלים משני צדדיה, הביצים שלו מונחות עליה, הזין שלו מעוך בינה לבין הבטן שלו. אני נדלק מההתמסרות הזו שבה הוא שרוע לפני, מוסר את עצמו לידי ... מצפה לכאב שאני אתן לו כמו למתנה ... אם אני אסרב הוא לא יניח לי, יסתובב סביבי כמו זבוב טרדן, יציק בלי הרף. ידבר, ישיר, יזמזם, לא יניח לי ללמוד, או לחשוב, או אפילו לישון. יגע בי כל הזמן במין עדינות מנדנדת כזו, ובזמן השינה יעיר אותי כל כמה דקות עד שאני אתפוצץ מכעס.
תקוף רגשות אשמה ובהלה ממה שהוא גורם לי לעשות לו ניסיתי לסרב לו פעם וזה נגמר בהתקפת זעם איומה מצידי. זעם שהוא עורר וטיפח ושלהב בכוונה תחילה כדי שאתנפל עליו.
בסופו של דבר זו בדיחה. הוא יכול לרסק את עצמותיי. הבן אדם שוקל כמעט תשעים ק"ג של שרירים מוצקים. הוא חזק כמו פר ובכל זאת... הנה הוא שוכב לפני ואם אקשור אותו לספה לא יהיה מאושר ממנו, אבל גם לי יש גבולות משלי ולכן אני מוותר על הקשירה ומסתפק בפקודה שלא יזוז. הוא מהנהן מביט בי במסירות אוהבת ואני מתחיל להצליף בו עם חבל עבה וגס מקופל לשנים.
הוא סופר בשקט ברוסית. לקראת מספר עשר אני דוחף יד בין הגוף שלו לכרית ומרגיש את הזין שלו.
זה זין כל כך עבה וחלק, זין כל כך יפה, כל כך מגרה, אבל אסור לי לקחת אותו לפה, אסור לי ללטף. אני צריך להיות קשוח אתו.
אני אומר לו לעמוד על הברכיים וקושר את החבל סביב הביצים שלו - הורודות החלקות והמתוקות כל כך - מעביר בכוח את החבל בין הישבנים השרירים והחלקים שלו, מפריד אותם זה מזה בגסות.
יש עליהם פסים פסים של ורוד עז והייתי שמח ללקק אותם, אבל אני מתאפק ובמקום מהדק בכוח את החבל לבשרו, מעביר אותו סביב המתנים שלו ומשם שוב לביצים ולזין.
הוא נאנח ורועד ושנינו שטופי זיעה ומתנשמים במהירות כשהוא כורע לרגלי על הרצפה, הכרית עומדת בין רגליו. לפי פקודתי הוא מחכך את זקפתו על הבד המחוספס של הכרית בזמן שהוא מוצץ לי את הזין. זה כל כך טוב, אסיר תודה אני מלטף את ראשו ומקבל בתמורה נשיכה בירך, הוא תמיד עושה את זה כדי להזכיר לי שלא באנו להתמזמז כמו נקבות, שאנחנו גברים ושאני אתנהג בהתאם.
אני מקלל אותו ומושך בחזקה את החבל שמלופף סביב אברי המין שלו, מפליק לו כמה פעמים על התחת, הוא רוכן קדימה, רועד כולו, כמעט גומר על הכרית. אני מסלק אותה בבעיטה ומושך קצת את החבל והוא מתרומם על הברכיים, מביט בי במבט אוהב ומלא מסירות.
"בבקשה ברק," הוא לוחש. "אני רוצה ש..."
אני כבר יודע מה הוא רוצה. גם אני רוצה אותו דבר. מסלק מהר את החבל, משעין אותו על הספה ומזיין אותו בתחת.
הסימנים האלו שהחבל השאיר כל כך מגרים, הוא כולו נפתח לקראתי, רועד תחתי. אני דוחף אצבעות לפיו והוא מוצץ אותן, מייבב ומדבר ברוסית, ואז אני לא יכול עוד וגומר בתוכו ושנייה אחרי הוא גומר לי ביד.
אוווווו! זה כל כך טוב. אני מתמוטט עליו. שנינו רועדים מהעוצמה של האורגזמה המשותפת הזו.
אחר כך אני נשכב על הספה והוא נשאר לכרוע מולי. אני מרשה לו ללקק אותי ולנקות אותי עם הלשון. קודם את היד ואחר כך את הזין. הוא עושה את זה במסירות כל כך גדולה עד שאני מתחנן שיפסיק כבר, שזה מדגדג.
אני פוקד עליו לשכב לידי על הספה ואנחנו נחים קצת, ואז אני רוצה לקום. המחשב ממתין לי, אבל הוא מתחיל לנשק לי את הפטמות, ואז יורד יותר למטה.
אני מעיף אותו מעלי מצווה עליו לרדת לרצפה.
הוא שוב על הברכיים לפני, מתחיל למצוץ את אצבעות רגלי היחפות.
אווו! זה כל כך טוב... מה זה בכלל מחשב? תזכירו לי.
לא זה לא מעניין אותי. מצידי שיבטלו את כל האינטרנט הזה, מי צריך אותו כשהלשון שלו בין אצבעות הרגלים שלי?
אחר כך הוא עולה למעלה, מתחיל לנשק לי את החריץ שבין הישבנים ואז מגיע תורו של החור .... הלשון שלו עושה סיבוב בתוכי, הוא רוקד אתה סביב סביב ... מכניס ומוציא, מלקק את הקצה הרגיש ושוב נכנס פנימה ... ו... עוד רגע אני מתפוצץ.
אני מושיב אותו על הכרית שלו, ויושב לו על הזין. הוא נשען לאחור על הספה, מלטף לי את הבטן והפטמות. אני מחזיק את הביצים שלו בעדינות, ממתין בסבלנות, מחייך לעצמי, מתי הוא ישבר?
אחרי חצי דקה הוא נושך אותי בעורף וצובט לי את הפטמה. אני צוחק, לופת בכוח את הביצים שלו, מושך ומכאיב לו, אומר לו שהוא בעונש בגלל החוצפה שלו ואסור לו לגמור. אני קם, עומד זקוף מעליו, מזיין לו את הפה ולא מרשה לו לזוז עד שאני גומר לו על הפנים. הוא נאנח ומייבב ורק אז אני נותן לו רשות והוא גומר בפעם השנייה מתחת לכף הרגל שלי, ושוב מנקה אותה בפה שלו, ואם הוא לא יפסיק אני ארצה עוד פעם ו... לפעמים אני נורא מתבייש בדברים שאנחנו עושים, מתבייש ובכל זאת ממשיך.
אני יודע שהוא מתנהג בצורה כזו בגלל הילדות האיומה שלו, וכנראה שאני מתמסר ליחסים הללו בגלל הילדות הדפוקה שלי. הרבה פעמים שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת לטיפול או משהו, אבל הוא תמיד מסרב בתוקף.
הוא טוען שכל הפסיכולוגים שבעולם לא יצליחו לשנות את העבר, אין לי כוח להתווכח אתו אז אני עוזב את זה ככה. אם זה מגרה את שנינו ולא גורם נזקים לאיש, אז מה הבעיה? זה בטח יותר נעים וגם זול יותר מטיפול פסיכולוגי.
אנחנו חיים יפה יחד והאלמנט המופרע הזה של שליטה נמצא בחיים שלנו, בעיקר בקטע של הסקס, בחיי היום יום אנחנו שווים, אני חושב .
אז מה אם הוא לא גומר בלי לקבל קודם רשות ממני ומלקק לי את הרגלים ועוד אומר תודה? למי זה מזיק? הוא נהנה וגם אני אוהב את זה, ולא תמיד אני זה שמזיין אותו, לפעמים כשבא לי גם אני יושב לו על הזין – הוא לא מסכים שאני אהיה מתחתיו – לכל זוג יש את השיטות שלו ליהנות.

7. אתה הבית שלי
אחרי שגמרתי ללמוד מצאתי לי עבודה במקום טוב ששילם לי היטב על ביצוע עבודה שאהבתי לעשות.
החיסרון היחיד של מקום עבודתי החדש היה ריחוקו מהדירה שלי.
גם איגור עזב בינתיים את הצבא והתחיל לעבוד בחווה פרטית לאילוף כלבים שבעליה היה אחד ממפקדיו בעבר.
הוא אהב לעבוד איתו והרוויח ממש טוב, אבל גם הוא היה צריך לבלות שעות רבות בנסיעות, ולמרות שמעולם לא התלונן ידעתי שהוא מתעייף מהנטל של עבודה, נסיעות ממושכות וטיפול במשק הבית.
הפתרון הסביר היה כמובן לעבוד דירה, ובכל זאת לא יכולתי להביא את עצמי למכור את הדירה של סבתא. יותר מידי זיכרונות היו ספוגים בכתלים אכולי הרטיבות והמלח ההם. זיכרונות על סבתי - האדם היחיד שאהב אותי בילדותי בלי שום חשבונות קטנוניים, וזיכרונות מאוחרים יותר, אבל לא פחות יקרים, מתחילת הקשר שלי עם איגור.
זה היה הבית שלי, הבית היחיד שהכרתי, ולא רציתי לעזוב אותו. תירצתי את חוסר הרצון הזה בטענה ששוק הדירות חלש מאוד כיום, ושאי אפשר למכור את הדירה במחיר סביר כי יש מיתון, וחוץ מזה מי ירצה לגור בדירה ישנה ומוזנחת שיש בה רק חדר שירותים אחד וקירותיה מקולפים וסדוקים מאוויר הים?
"במצב המשק כיום אין טעם אפילו לפרסם את הדירה המצ'וקמקת הזו." אמרתי לאיגור שהנהן בשתיקה כמו שעשה תמיד כשחיוויתי את דעתי.
כמה ימים אחר כך הוא התחיל להשתעל, וכשחזר ערב קר אחד, אחרי שבילה שעות בפקק תנועה עד שהגיע סוף סוף הביתה, היה לו חום.
פעם ראשונה מאז שהכרתי אותו שהיה לו חום. נבהלתי נורא, ולמרות מחאותיו לא הרשיתי לו ללכת לעבודה, וליתר ביטחון לקחתי אותו בעצמי לרופא.
"זה רק וירוס." הרגיע אותנו הרופא, "איגור צריך לשכב במיטה, לשתות הרבה, ולנוח."
"אני לא עייף." מחה איגור, "ואני צריך ללכת לעבודה, אין לי זמן לנוח, אני בסדר. אף פעם לא הייתי חולה, תמיד הייתי בריא." הביט בזעף ברופא, "מה פתאום אני חולה?"
הרופא חייך בסלחנות ואמר שהגוף שלנו הוא מכונה משוכללת וחכמה ושאיגור העמיס על עצמו יותר מידי בזמן האחרון. הגוף שלו זקוק למנוחה והמחלה הזו היא איתות בשבילו להוריד הילוך.
קנינו תרופות וחזרנו הביתה בשתיקה.
ברגע שנכנסנו פקדתי עליו לקחת תרופה ולשכב במיטה כמצוות הרופא. בתחילה איגור ניסה להתווכח איתי וסירב להתנהג כחולה. היה עלי לפקוד עליו לעשות כדברי וגם אז, אחרי שנשכב סוף סוף הוא המשיך להיות סרבן מחלה, והזדעזע כשהכנתי לו תה והבאתי לו אותו למיטה במו ידי.
כשרציתי לחמם לו מרק לצהרים הוא סירב בעקשנות ורצה לקום ולעשות את העבודה במקומי.
מצאתי את עצמי נוזף בו בזעם שישכב בשקט ויניח לי לטפל בו פעם אחת בימי חייו.
למרות רצונו העז להשביע את רצוני ולציית לי ראיתי שהפקודה הזו קשה עליו כקריעת ים סוף. הוא היה רגיל להיות זה שמטפל בי והיה לו קשה מאוד עם היפוך התפקידים הזה.
במשך כל ימי מחלתו רבנו ללא הרף. אני לא רגיל לטפל בחולים ואיגור היה חולה קשה במיוחד שלא אהב שמטפלים בו. מובן שהמצב הזה הוביל לפיצוץ.
בסוף השבוע גיליתי אותו עומד ומגהץ את חולצותיי כי לטענתו רק הוא יודע איך לעשות את זה כמו שצריך.
פרצה מריבה קשה ואני איבדתי את סבלנותי וצעקתי עליו שהוא עקשן וטיפש, ושנמאס לי ממנו ואני עייף מהשטויות שלו. שנייה אחרי שאמרתי את הדברים הקשים הללו הצטערתי על כך ונמלאתי חרטה שהתגברה עוד יותר למראה פניו האומללות.
החלטתי שהכי טוב יהיה אם אניח לשנינו להירגע קצת ולכן יצאתי החוצה לטיול התאווררות קטן.
כשחזרתי מצאתי אותו יושב על הפוף המעוך שלו, עטוף בחלוק המגבת המתפורר שהוא סירב להיפרד ממנו, ופניו כבושות בחולצה שלי שהייתה צריכה כבר להיות בכביסה.
"איגור." התיישבתי מולו על הכורסא שלי והנחתי יד על כתפו, "תשמע מה חשבתי לעצמי כשטיילתי."
הוא הרים אלי את מבטו החום והרך והביט בי במסירות אוהבת כל כך עד שהמילים נעתקו מפי. "אתה לא צריך להגיד כלום ברק," אמר, "אני לא רוצה שתחיה עם בן אדם טיפש שמרגיז אותך, תן לי עוד רגע ואני הולך."
"אל תדבר שטויות! אתה לא הולך לשום מקום." נזפתי בו, "אתה חולה בלתי נסבל, אבל זה לא אומר שאני רוצה שתלך. הבנת?"
הוא הרכין את ראשו ונגע במצחו בברכי כפי שנהג לעשות כשרצה שאלטף את ראשו. "כן, הבנתי, סליחה ברק." לחש, והתמסר בהנאה לידי שבחשו בשערו.
"מה רצית להגיד לי קודם?" נזכר פתאום.
"רציתי להגיד לך שנמאסו עלי הנסיעות הארוכות מהעבודה ובחזרה. החלטתי למכור את הדירה גם אם זה יהיה בהפסד ולקנות דירה קרובה יותר למקום העבודה שלי ושלך." הצהרתי בקול מלא ביטחון, למרות שבסתר לבי חשתי מבוהל מעט מההחלטה הענקית שעשיתי, "אולי אפילו נקנה איזה בית צמוד קרקע שתוכל לגדל כלב כמו שתמיד רצית. מה דעתך?"
הוא הביט בי במבט ארוך וחשב זמן רב לפני ששאל בהיסוס אם אני בטוח שאני רוצה לדעת את דעתו.
"בטח, לא הייתי שואל אם לא הייתי רוצה לדעת. לא הגיע כבר הזמן שתדע שאני מתכוון למה שאני אומר?" נזפתי בו בחריפות, " אל תפיל עלי את כל ההחלטות! אתה בן אדם מבוגר לא ילד קטן, תעזור לי קצת, ואני לא יכול להחליט על הכל לבד."
איגור השפיל עיניים ונראה נזוף ואומלל כמו שאני הרגשתי. ידעתי שפישלתי. הייתי לחוץ ועצבני ושוב פגעתי בו. הצטערתי על כך מאוד, אבל החלפת דירה הייתה החלטה חשובה שנגעה לחיים של שנינו והייתי נחוש בדעתי שנחליט אותה ביחד.
"אני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את הדעות שלך." אמרתי בקול רך יותר וצנחתי מהכורסה מתיישב לצידו על השטיח. הוא גלש מהפוף וישב לידי, וכשאחזתי בידו הגדולה, משלב את אצבעותיי באצבעותיו חייך אלי חיוך קטן שחימם את לבי.
"באמת ברק?" שאל, ופניו נהרו משמחה.
"כן, באמת." אמרתי והתכוונתי לכך. איגור אולי לא היה משכיל כמוני, אבל היה בחור מעשי ובעל חכמת חיים, והחשוב מכל, הוא היה השותף שלי לחיים, ורציתי שדבר כל כך חשוב כמו שינוי מקום המגורים שלנו יעשה גם על דעתו.
"אני יודע שהתרגלת לגור פה, ושאתה אוהב את הדירה הזו מאוד איגור, אבל לפעמים הנסיבות משתנות וצריך לדעת לזרום עם החיים קדימה אחרת נתקעים במקום אחד."
איגור הנהן בכובד ראש. "אני מבין." אמר בעצב.
"למה אתה עצוב? אתה לא רוצה לגור במקום אחר?" חקרתי.
הוא הניח יד על שכמי, מקרב את פניו לפני עד שהמצח שלו נגע בשלי. "ברק, אתה לא מבין שלא אכפת לי איפה נגור כל זמן שנהיה יחד." אמר, זו רק דירה, הבית שלי זה אתה, לא הקירות האלו."
הדברים שאמר ריגשו אותי כל כך עד שרציתי לנשק אותו, אבל הוא הניח את ידו על פי ומנע ממני לגעת בו כדי שלא אדבק במחלתו, ואז קם והוציא מהמגרה שבשידה מעטפה חומה והגיש לי אותה.
"לא הייתי בסדר ברק, הסתרתי ממך את המכתב הזה כי ידעתי שאתה אוהב מאוד את הדירה של סבתא ולא תרצה לעזוב ולכן ...." הוא נשך את שפתו התחתונה כדרך שהיה עושה תמיד כשהיה נסער ונבוך. "מגיע לי עונש." לחש והצטנף שוב על הפוף שלו, בעוד אני מעיין בתוכן המעטפה.
בדפים שנשלחו אלי מהמועצה המקומית הייתה הצעה לקנות ממני את הדירה של סבתא כדי שהשכונה שלנו, שכונתה בשם מפגע ציבורי ותברואתי, תיהרס, ובמקומה יבנו רבי קומות עם דירות גדולות ומרווחת.
האמת, הרגיז אותי שקראו למקום שבו גדלתי מפגע, אבל הם הציעו סכום נאה מאוד כפיצוי על ההתפנות המהירה שלנו משם, סכום שלא הייתי יכול בשום פנים ואופן לקבל אם הייתי מנסה למכור את הדירה בשוק הפרטי.
"אתה בהחלט צודק איגור, מגיע לך עונש." אמרתי בחומרה, "מה פתאום הסתרת ממני את ההצעה הזו?"
"ידעתי שזה ירגיז אותך." הסמיק איגור, "אז חשבתי .... אתה כועס עלי?"
"כן, אני מאוד כועס," חייכתי והושטתי לו יד, "בוא למיטה ואני אראה לך בדיוק עד כמה אני כועס עליך."
פניו נהרו משמחה כשפסע בעקבותיי לחדר השינה, אבל בכל זאת הוא לא שכח להזכיר לי שאזהר ולא אנשק אותו כי אחרת גם אני אדבק.

לקח לנו פחות מחודש למצוא את מה שרצינו - בית קטן וצנוע עם חצר גדולה ששכן בפאתי הקריה. החצר המרווחת השקיפה על שדה חרוש שמעבר לו השתרע בית הקברות של הקיבוץ השכן.
"אז מה דעתך איגור?" שאלתי אחרי שסיירנו בבית ושמחנו לגלות שהוא מתאים בדיוק לצרכינו, "שנקנה את הבית הזה?"
הוא הנהן בשביעות רצון, "כן, המקום מוצא חן בעיני." אמר, "וגם המחיר סביר, אבל אני רוצה שנשלם ביחד את המשכנתא."
"בטח שנשלם ביחד, אני לא אוכל לעמוד לבד בתשלומים, אבל רק בתנאי שהבית יהיה רשום על שם שנינו."
הוא חשב קצת, הציץ בפני הנחושות, ואז הסכים.
"ולא מפריע לך שיש בית קברות ממש מעבר לחלון?" חקרתי, כי האמת, אותי הנוף המדכא הזה קצת הפחיד.
"לא." אמר איגור "בית קברות זה טוב, השכנים תמיד שקטים ונוכל להיות בטוחים שהם לא יתלוננו כשהכלב שלנו ינבח."
כמה ימים אחר כך הכל הוסדר - חתמנו על משכנתא, עשינו את כל הסידורים המשפטיים, פינינו את כל הרהיטים מהדירה הישנה, ועמדנו בה בפעם האחרונה, מביטים סביבנו כדי להיות בטוחים שלא שכחנו שום דבר מאחור.
הדירה כבר לא נראתה כמו הבית שלנו. היא הייתה ריקה לחלוטין חוץ מכמה כסאות ישנים ומזרון בלוי שהחלטנו להשאיר. הקירות החשופים והמתקלפים החזירו את הד קולנו בצורה מוזרה, וכל הרגשת הבית שהייתה לי במקום הקטן והצנוע הזה שבו העברתי את השעות המאושרות ביותר בחיי נעלמה.
"צריך ללכת ברק." הניח איגור את ידו על שכמי בעדינות. "המשאית מחכה לנו."
"רק עוד רגע, חכה עוד דקה." ביקשתי ועשיתי עוד סיבוב אחד אחרון בחדרים הללו שפתאום היו זרים וריקים. למרות שהייתי מרוצה מההחלטה לעבור לבית חדש, הרגשתי עצוב מאוד.
"אתה עצוב ברק," נמלא איגור דאגה, "אתה לא רוצה לעזוב? היית מעדיף שנשאר פה?"
"לא!" הסתובבתי ופניתי בהחלטיות אל הדלת, "זה כבר לא הבית שלי יותר, זו רק דירה ישנה ומתפוררת, אתה הבית שלי איגור. בוא נלך, המשאית מחכה לנו."

SPENKY{שייכת} • 12 באפר׳ 2009

אהובה שלי!
כל כך שמחה שכתבת כאן
התגעגעתי אליך רצח
ברור שאין לך מושג מי זו ספנקי אבל אתן לך רמז: את מכירה אותי טוב ממקום אחר
נישוקים- אני רצה לקרא את הסיפור

harper lee • 13 באפר׳ 2009

כל כך יפה, מרגש ונוגע ללב
עדיין לא קראתי הכל אבל הנה, יש לי מה לקרוא בחג
תודה וחג שמח