על גרסא רזה של BDsM כמובן

על גרסא רזה של BDsM כמובן

Brave Dwarf • 25 בדצמ׳ 2010

(נכתב באזור ג'נין)

נחתתי על המושב בעצבים.

לא מספיק שהרכב התקלקל בדיוק כשהייתי אמור לצאת לישיבה בפתח-תקווה, גם לא הייתה מונית פנויה, הייתי מוטרף מרעב ובמשך כל היום לא יצא לי להתקשר אל אהובתי הוירטואלית בעלת החזייה הענקית והתחת הגדול. מזי רשמה לי את מספר הטלפון שלה אמש בצ'אט והציעה לי לעלות מדרגה. למרות שדויד מאז ומעולם העדיף שיחות בגובה העיניים, אני התלהבתי מהמחשבה שהיא החליטה לעשות צעד אחד לקראת הצלילה העמוקה.

הקפתי את האוטובוס בעיניי ועצרתי על חברתי למושב. מסכנה. היא הרזה כמו גבעול, בידיה הגרומות אחזה בטלפון נייד ששקל כמוה ולחשה אל תוכו חלושות.

"קחי" הושטתי אליה את מנת הפלאפל שהספקתי לקנות ברגע אחרון.
היא סובבה את גופה אל החלון.

"לא צריך, בלי טובות," אמרתי אל עורפה, "אנורקסית."

נגסתי מהפלאפל. הוא היה מגעיל. תערובת של שמן מנועים, דלק ודשא שכונתי. הכביש היה מפוקק עד אין מקום. כולם צפצפו וקיללו. הנוסעים נעו על מושבם בחוסר נוחות. חייגתי אל מזי, אך הייתה לה שיחה ממתינה. האנורקסית שלידי הניחה את הפלאפון שלה על ברכיה שבלטו לצדדים ונתנה בי מבט נגעל. השבתי לה באותו המטבע, מה שלא היה קשה לעשות בהתחשב בעובדה שגרוני הרגיש כמו אגזוז.
דלתות האוטובוס נפתחו ומספר נוסעים נכנסו פנימה.

"מה אתה מסתכל עלי?" שאלה האנורקסית.
"מי? אני? מי רואה לך בכלל..." חייכתי.
"מה?"
"כלום. אפס אפס אפס." זרקתי את הפלאפל לתוך השקית.
"מה זה אפס אפס אפס?" התעניינה.
"מידות הפיגורה שלך, תאכלי משהו. אני שונא רזות."
"ואני שונאת גבוהים וקרחים." החזירה לי.
"תשמעי, ממילא אין לנו זמן להזדיין כאן, אולי תוכלי לעזור לי, אני צריך לרדת בפתח-תקווה, ליד הגשר."
"זו התחנה הבאה, גם אני יורדת שם."
הסתכלתי על השעון. את הישיבה כבר איחרתי. כל מה שנותר לי זה לחצות את הכביש ולשוב למשרד. זרקתי את השקית עם הפלאפל לתוך פח האשפה.
"יש פה איזו מסעדה?" שאלתי, "אני מזמין אותך למה שתרצי, חוץ מחסה ומלפפונים כמובן."
היא שלפה חפיסת סיגריות כחולה של טיים לייט ארוך והדליקה אחת.
"לא תודה, אני בדיאטה. רוצה להיכנס אלי לכוס קפה?"
"עם סוכרזית?" שאלתי בבהלה.
"עם חמש סוכר, אם תרצה."
רזה או לא, עדיין... אישה נשארת אישה גם אם היא חצי אישה. במקרה הכי גרוע, אשים בינינו כרית, החלטתי. היא הובילה אותי אל תוך בניין רב קומות. עלינו לקומה חמישית. הרגשתי קצת לא בנוח במסדרון הארוך שהיה מכותר בדלתות נעולות. עצרתי בכניסה לדירה.
"כנס פנימה." קראה לי. "מה אתה רוצה?"
"לזיין אותך" עניתי.
"שום משחק מקדים?" התפלאה והדליקה סיגריה נוספת.
"טוב, עם חמש סוכר," נכנעתי.
היא הניחה לפניי כוס קפה בו מהלתי את טעמו של הפלאפל.
"עכשיו אני מוכן..." קרצתי, "אני יכול להתנפל עליך? אם יש לך פיאה, אני מוכן לחבוש אותה. ולגבי הגובה – כשנשכב לא תרגישי בהבדל... הההההההההההאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!"

היא הורידה את חולצתה. מספר העצמות שהכיל השלד שלה היה כפול ומכופל ממה שזכרתי משיעורי האנטומיה בבית ספר, והן כולן בלטו לכיווני.

"מה קרה?" שאלה כשהיא מביטה סביבה.
"את רוצה להרוג אותי?" לחצתי על צידו השמאלי של חזי.
"אתה מתחיל להישמע כמו אמא שלי וזה לא ממש מושך." העירה.

אחזתי במותניה ומשכתי אותה לכיווני. לפתתי את שני הענבים שהתיימרו להיות שדיים ומשכתי אל פי. בפה שלי נותר עוד מקום לפלאפל שלם. הנחתי את כף ידי על ישבניה והם נעלמו בתוכה. דויד המורעב התחיל להגיב לריח העצמות. הרגשתי את הצפיפות במכנסיי. הורדתי את האנורקסית מגופי והתרוממתי. במהירות השלתי את בגדיי והרמתי אותה על הידיים. ייצבתי את רגליה על השולחן וכיוונתי לתוך הכוס שלה שבלט בין עצמות ירכיים. היא קפצה עלי ותלתה את רגליה סביב מותניי. לולא תחושת החום והלחות סביב זיקפתו של דויד הייתי אומר שזיינתי אויר. אך הכוס הרזה שלה היה מורעב לא פחות מקיבתי. נעזרת בכתפיי, היא התרוממה ושוב צנחה על דויד. הנחתי את ידיי סביב גבה התחתון והיא קימרה עצמה מטה אל השולחן. הביצים שלי היכו בעצם שבין הכוס לחור של התחת. היחיד שחש בנוח היה דויד. כולנו קינאנו ברכות בה התעטף בתוך הגופה. לו הייתה קרש גיהוץ, הייתי אומר שדויד נקלע תחת מגהץ בוער. היא הצמידה את קרסוליה אל ישבניי ולחצה אותי פנימה. דויד פעם, התארך והתחיל להשפריץ בתוכה את שאריות המזון הבריא מהבוקר. כאשר הגיע לפלאפל המורעל הוא עצר והשאיר את הזיכרון המפוייח עבורי. הנחתי אותה על הספה והתיישבתי לידה. לגמתי לגימה נוספת מהקפה המתוק. היא הדליקה סיגריה טיים לייט ארוך ונשפה אל פניי ענן עשן.

"תוציאי את החרא הזה מהפה שלך." אמרתי לה, "זה מסריח לי את השיער."

היא מחצה את הסיגריה במאפרה עד הרמץ האחרון.

הצבעתי על דויד ששוב התעורר לחיים. היא כרעה בין ירכיי ואחזה בו בידה. דויד נרתע ממגע חמשת העצמות החדות בעורו העדין, אך הרזונת קירבה את שפתיה הרכות אל כיפתו והקיפה אותו בפיה. אם היא הייתה קרש גיהוץ הייתי אומר שדויד נקלע אל תוך ערמת סדינים שרק עתה גוהצו. אחזתי בשיערה ודחפתי את ראשה אל בסיסו. עוטפת את שיניה בשפתיה היא התרוממה וירדה עליו לסירוגין. השענתי את ראשי לאחור. השקיעה קרצה מחלון המרפסת והעבירה ליטוף חמים על קרחתי (חה חה חה....). ידעתי שלא אחזיק מעמד לאורך זמן. הרמתי את מותניי מעט באוויר וחדרתי אל גרונה. היא עצרה לשניה. הרגשתי כיצד האויר נוטש את ריאותיה ומבדר את תסרוקתו של דויד, שדגדגה את נחיריה. כדי שלא תתעטש, הרמתי את ראשה ושלפתי את דויד מפיה. קירבתי את פניה אל פניי ונשקתי לשפתיה. היו לה שפתיים לחות ורכות. לו הייתה קרש גיהוץ, הייתי עובד במכבסה. היא גלשה בלשונה על גרוגרתי ועצרה על פטמותיי. אחרי שליקקה כל אחת מהן היא ירדה אל הטבור, עשתה עליו סיבוב קולפן תפוחי עץ וקברה את פניה בשיער הערווה. תוך שבריר של שניה דויד שוב היה בתוך גרונה. נשימתה התחלפה באנחות רמות שהפכו לזימרת "הורה" עליזה ומרוממת רוח. לשונה הסתובבה סביבו, טיפסה אל תלו וירדה מטה אל הביצים. שלפה אותו, ליקקה, שוב הכניסה ושוב שלפה. לא יכלתי להתאפק. תוך אינסטינקט חסר רסן לכדתי את שיערה והורדתי את פניה על דויד. זיינתי את פיה במשך מספר שניות והשפרצתי אל תוך גרונה את הסילון האחרון.

"למה את לא מעשנת?" שאלתי.

היא עדיין כרעה על ברכיה לרגליי, ראשה מונח על ברכיי.

"אני לא חושבת שיש לי די אויר לנשימה וחוץ מזה אני לא רוצה להסריח לך את השיער." חייכה.

היא התרוממה על רגליה ובזהירות פסעה לכיוון בגדיה.

"אני חייבת להחזיר כאן למישהו טלפון," הודיעה אחרי ששיחקה במקשי הנייד שלה.
"אין בעיה," התמקמתי בנוחות על הספה ולגמתי לגימה נוספת מהקפה שהיה כבר קר אך עדיין מתוק.
לא הספקתי לבלוע את הקפה כשהנייד שלי צלצל.
"הלו?"
"גמד? זה אתה? אני מצטערת שלא חזרתי אליך קודם, הייתי עסוקה." שמעתי את קולה של מזי.
"זה בסדר, ממילא הייתי בישיבה חשובה."
"מה שלומך? אתה נשמע נפלא..."
"כן, אני גם שומע נפלא." השבתי. "סטריאופוני."
הרמתי את עיניי אל האנורקסית שדיברה אף היא בטלפון. היה נראה כאילו היא מכתיבה למזי את דבריה. מזי הייתה האנורקסית. התקרבתי אליה ואחזתי במותניה.
"מה זאת אומרת סטריאופוני?" שאלה מזי.
"מה מספר החזייה שלך, אמרת?" לחשתי אל תוך אוזנה של הרזה.

האנורקסית הפילה את הטלפון מידיה ופקחה אלי זוג עיניים המומות.

"ומה אמרת לגבי הגובה שלך? גמד...?" התעשתה. "אמרתי לך שאני עושה דיאטה."
"כן, מזי, וכשהתחלנו לדבר, אני הייתי בן שש".

גמד יקר.!

להבה חשופה • 25 בדצמ׳ 2010

אליפל היקר.

אמרתי לך, כבר מזמן. מצאתי עבורך, הוצאת ספרים {נשבעת לך מאוד מכובדת}.

הגיע העת, לעשות "מעשה". בטוחני, כתבייך יהיו - "מבוקשים" מאוד.

שבת שלום מותק.


להבה חשופה.

Re: גמד יקר.!

Brave Dwarf • 25 בדצמ׳ 2010

די. זבל של סופר. מיד רואים שכתב כשהיה בג'נין ומעולם לא נכנס לצ'אט. משחק אותה זה. גמד!


תגידי למה אחרי מכות בפרצוף הנשים תמיד מניחות לי על הפנים סטייק? כדי לפתות אותי מינית? (אני חושב לכתוב משהו על זה)

Re: גמד יקר.!

להבה חשופה • 25 בדצמ׳ 2010

אליפל מותק.

ממש לא זבל. בלי להכנס לפרטים {יש שצריכים להיות בג'נין או שכם , מישהו, צריך לשמור עלינו}.

זה , "הגמד גדול יהיה"!!

לגבי נשים , סטייק ומה שבינהם. דרשו רבותיי ואמרו "הדרך לליבו של גבר עוברת דרך קיבתו"

אנחנו, לא קטנוניים, אז מה אם הסטייק עבר קודם על הפנים?!

העיקר - "אוכל קדימה אוכל". ובריאות כמובן.

שבת שלום מותק.


להבה חשופה.

פייה{O} • 25 בדצמ׳ 2010

דויד ?!

Brave Dwarf • 25 בדצמ׳ 2010

במלרע

הרמאפרודיטה • 25 בדצמ׳ 2010

אוקיי ...
לא כל כך הייתי בטוחה בחלקים מהסיפור אם זה הומוריסטי או מיני, אבל בכל מקרה כתוב מעניין.
שבוע טוב גמד

נוריתE • 26 בדצמ׳ 2010

לא קוראת הרבה סיפורים פה שנשימה אחת,
את זה,קראתי.
ד''ש לד-ויד..
(היתי רוצה לפגוש אותו פעם )

Brave Dwarf • 26 בדצמ׳ 2010

את הקינג? הוא קשור עכשיו ברצועה ללב שלי ולא יוצא החוצה ללא השגחה.
אבל היו ימים הפוכים כשהוא היה זה שגרר אותי אחריו (-:




BOTH! רגע, כשמדובר בכלוב זה לא אותו הדבר?

אהבתי

נהגתי להזקיר בעברי • 26 בדצמ׳ 2010

סיפור מלבב מנפלאות הצ'אט.
כתוב עוד, גמד.