סטאלג

סטאלג

חניבעל • 1 במאי 2011

החיוך שלו היה מוזר. כבר בהתחלה החיוך שלו הטריד אותה. זה מוזר לחייך ככה במקום הנורא הזה. ללא שום סיבה נראית לעין. מקום ללא תקווה.אסיר כמוהו. עם ייחוס כמו שלו.
אונה השקיפה על קבוצת האסירים שעבדה כבכל יום על סוללת עפר מחוץ למחנה וסטרבורק.
הם מילאו שקי חול במשך כל שעות היום. בהתחלה זה נועד רק למיגון המחנה. לאחר מכן שלחו את השקים לעזור במיגון המחנות האחרים, מתקנים צבאיים, עמדות, מוצבים ולמעשה כל ייעוד שהצבא הנאצי היה צריך.
הוא בכלל לא נראה כמו יהודי. היא המשיכה לבחון אותו ולחקור אותו. כזה גבוה. שיער בהיר. חזות אירופאית קלאסית. לסת מעוצבת. עיניים ירוקות. הוא נראה בכלל אחד משלנו. אין מצב שהוא יהודי.
בשעות הערב חזרו האסירים למחנה בשיירה ארוכה ובליווית חמישה סוהרות שאחת מהן היתה אונה. מחנה וסטרבורק נשקף ממולם כאשר התחילו לרדת מן הגבעה. היא כבר חצי שנה במחנה והיא מרגישה שהיא נמצאת שם כל חייה. והיא רק בת 23.הלוואי והמלחמה הזו תיגמר והיא תוכל לחזור לבית הוריה במינכן.
שנתה נדדה. מכל הסוהרים הארים החתיכים היא חושבת דווקא על היהודי ההוא. מוזר. משהו בחיוך התמוה שלו כבש אותה. עבודות פרך במחנה ריכוז ומעבר והוא מחייך. חי חיים אחרים. שלם עם גורלו. כלל לא פוחד מהמוות. לא מרכין ראש. לא מושפל. לא ירא שמיים. לא מתאים ליהודי. היא לא יודעת מה היא חושבת אבל היא חייבת לברר את זה. אחרת גם לא תוכל לישון בלילה.
מחנה וסטרבורק במחוז דרנתה שבהולנד הוקם כבר באוקטובר 39. ביולי 1942 הפך מחנה וסטרבורק למחנה מעבר למחנות ריכוז בגרמניה. בעיקר אוושויץ וסוביבור.עד אז שימש רק כמחנה ריכוז.
למחרת כבר בשעות הבוקר שוב אותו מסע. שוב אותה הליכה ארורה לעבר תל העפר לביצוע העבודות. השהייה שם היתה בלתי נסבלת. משהו בנוכחות של אותו יהודי ריככה מעט את אונה. חוסר השינה שלה השפיע עליה לרעה כנראה. היא הביטה עם חברותיה הסוהרות בקבוצת האסירים העובדים. לא כולם היו יהודים. היו גם צוענים ובכלל כל מיני פליטים שנכנסו להולנד ללא אישורים.
באיזה עולם הוא נמצא שם. על מה הוא חושב. מה פשר החיוך הזה שלו. איזו עוצמה צריכה להיות לאדם כדי לחייך במקום שאתה יודע שאין לך עתיד.כמו בכל יום שלישי, גם ביום שלישי הקרוב, מחר, יצא שוב משלוח לאוושויץ ואולי הפעם אתה תמצא את עצמך על אותה רכבת דחוסה. נוסע אל מותך. על מה יש לך לחייך כל כך.בהתחלה זה עוד הטריד אותה. אבל השלווה של אותו אדם הרגיע איכשהוא גם אותה. כבר בלילה שעבר היא התחילה לפנטז עליו. מחייך אליה בזמן שהוא בועל אותה. סוטר לה. נוקם בה. יש תחושה מאד משפילה ביהודי שמזיין אותך שהיא מאד אהבה.היא לא הצליחה להוציא את זה מהראש.
בדרך חזרה למחנה זה נפל עליה. יכול להיות שהלילה הזה ,זה הלילה האחרון שאוכל לדעת. שאוכל להרגיש אותו.לדעת אותו. זה הלילה האחרון שאוכל להגשים את הפנטזיה שלי. מחר יכול להיות שהוא כבר לא יהיה פה. החיוך שלו לא ילווה אותי יותר.
בישיבת צוות בשעה 22:00 סיכם מפקד המחנה את אירועי היום. איך מתנהלת המלחמה.איפה הנאצים כבר נמצאים. מה מצפים מאיתנו.כמו בכל יום שלישי מחר יום המשלוח ולכן זהירות יתר. מפקד המחנה העביר את דף שמות האסירים שנועדו להעברה. הדף הזה לא עניין אף אחד. מה אכפת להם מי מהם נוסע. מי מהם ימות. מה מהם יישלח למחנה המוות והריכוז.גם את אונה הדף הזה לא עניין. לא בגלל שלא היה אכפת לה. אלא בגלל שהוא לא ידעה את שמו של אותו יהודי. מה יעזור לה השם על הדף אם היא לא יודעת את שמו?
הפור נפל. איכשהוא היא ידעה שהוא יישלח מחר. כבר בבוקר. כך שזה הלילה האחרון. מוזר. אירוני משהו. אבל גם במקום הזה היא חשבה עליו כאדם חופשי. חופשי בהרבה מובנים שהיא לא. שהיא לא תוכל להיות לעולם. הלוואי והיה מדביק אותה בזה. באצילות שלו. בשלווה וברוגע שלו. בעוצמות השקטות שלו. אם לא הלילה, זה כבר לא יקרה לעולם.
היא ניגשה לעבר הביתן שבו ידעה שהוא ישן יחד עם חבריו היהודים.בנחישות. בדריכות. בציפיה. החליפה עם השומר בכניסה חיוך ונכנסה יחד עמו למבנה.
כל האסירים הסתדרו בשורה לצד המיטות שלהם והרכינו ראש בשניה הראשונה ששמעו את הדלת נפתחת. שקטים. פוחדים.
מעל כולם. בצד השמאלי. אי שם מאחורה. עמד לו היהודי הגבוה. ושוב אותו חיוך מוזר עוטר את פניו.חיוך קטן. בהתחלה חשבה שזה עיוות פנים מסויים אבל לא. חיוך בהחלט קטן. מינורי. אבל חי וקיים.
"אני צריכה אסיר לעבודה מיוחדת בחדרי הסוהרים."
אף אחד כמובן לא רצה להתנגב. בתוך המבנה כמובן הניחו להם לנפשם. אך עוד עבודה בליוות הנאצים יכולה רק לגרום ליותר סיכוי למות. אף אחד לא התנדב. אונה כבר ידעה מראש במי היא בוחרת אבל חיכתה עוד שניה כדי לשוות לזה בחירה אקראית ולא מכוונת.
היהודי הגבוה לפתע צעד קדימה מן השורה.
"אני מתנדב". אמר והגניב לה מבט. אף אחד לא מעיז להסתכל לנאצי בעיניים. בטח לא לסוהרת שרואה בזה בדרך כלל חוצפה כפולה. הוא בהחלט הפתיע אותה. גנב לה את ההצגה. חסך לך מבוכה מסויימת.
היא יצאה איתו מהמבנה והובילה אותו לחדרה בקצה השני של המחנה.ידעה שהוא צועד בעקבותיה. ליבה החסיר פעימה. היא התרגשה עד כדי כך שחשבה להדליק סיגריה. שומרים נאצים מימינם כיוונו עליו את נשקיהם כבדיחה. צחקו. לעגו. דרכו. אונה בלעה את רוקה והמשיכה ללכת. היא בקושי שמעה אותו צועד אחריה. היא רצתה להציץ מאחוריה ולראות אותו. איך זה ייראה? איך זה ייחשב? היא היתה צריכה ללכת מאחוריו ולא מלפניו.
הם עוד לא הגיעו לחדרה אבל אונה שמה לב שהיא מתחילה להרטיב. להרטיב עצם המחשבה. האם זה מעצם תחושת האיפוק שלה או מעובדת הנוכחות שלו?
הם נכנסו לחדרה. אונה הקפידה לנעול את הדלת אך שמרה על נשקה לידה. מה אומרים עכשיו. מה בעצם רציתי. מה עושים.
היהודי הגבוה הסתכל אליה ישר לתוך עיניה הכחולות.טמן בעיני הים שלה את סירת ההצלה שלה.היא רצתה להתרפק. ליפול שדודה. להיכנע. אבל היא לא יכולה. היא פשוט לא יכולה.
"תסתובבי אל השידה". היא שמעה אותו אומר לה בנחישות. בטוח בעצמו. ללא זיז של פחד בעיניו ובמעשיו. יודע את הכל. יודע אותה.מריח את תשוקתה.צופן את מחשבותיה.
"תסתובבי אל השידה כלבה נאצית שכמוך!!" הוא הרים את הקול.
בשניה אחת רצתה להרוג אותו על החוצפה ועל התעוזה. לשלוח אותו חזרה מכאן. אך תחתוניה הציפו אותה ובעצם אמרו את הכל. קבעו את רצונה.הנחילו את גורלה. מה שיהיה יהיה.
היא מסתובבת אל השידה ורוכנת. לרגע היא לא מאמינה על עצמה.מסובבת מבט לבדוק אם הדלת סגורה. עם הוילונות מסתירים.אם אין סיכוי שימצאו אותה. יהיה קשה להסביר את התמונה הזו.
הוא רוכן לעברה. מתקרב אליה. היא כבר מתחילה להרגיש את הבליטה החריגה התופחת במכנסיו. משתפשפת במכנסיה.בוערת בחומה. מתה להתפרץ.אם אשלוט עלייך לא תכנעי? אם אצווה עלייך לא תנבחי? אם אזיין אותך לא תגנחי?
הוא מוריד את מכנסיה באבחה אחת. בתנועה אחת חדה ונחושה.שניה לאחר מכן מפשיל את תחתוניה. היא נושכת את עצמה. נכנסת. מתמסרת. מאבדת את עצמה. שייכנסו או שלא ייכנסו רק שיספיק לזיין אותה. לחלל אותה. לנקום בכוס שלה.
למחרת בבוקר היא שוב עומדת שם עם אותה חבורת אסירים. אף אחד לא שם לב. אף אחד לא ידע. גם לא האסירים.משהו בה השתנה . אך היהודי כבר לה היה שם כדי לראות. כפי שחששה, הבוקר הזה היה תורו לעלות על הרכבת.היא נזכרת בליל אמש.
היהודי מכניס את כל החריג שלו לתוכה.במכה אחת. ללא רגש. ללא התחשבות. ללא רגישות. ללא תחושת נקם. היא גונחת בקול. כבר לא אכפת לה מכלום. רובצת על השידה כמו הכלבה המיוחמת שהיא, נותנת ליהודי לעשות בה כרצונה.
היא מסתובבת חזרה אל המחנה. הלוואי והמלחמה הזו תיגמר כבר. היא הסתכלה על חברותיה הסוהרות ושמחה שהוא עשה מה שעשה. היא שמחה שהיא עשתה לבסוף מה שעשתה. היא לא התחרטה לרגע.
היהודי החל מושך בשערה ודוהר עליה. מזיין אותה כמו שלא זיין בשנתיים שהוא פה במחנה. קובר בה את הזין החריג שלו.מפמפם בה בעוצמות עד שהיא מרגישה שרכבת דופקת אותה. היא גונחת כאילו אין מחר. שישמעו כולם. לא אכפת לי. לא אכפת לי יותר.
הסוהרות האחרות החלו לוחשות מאחורי גבה אך לא היה אכפת לה. שידעו. היא הצטערה שהיהודי איננו. היא בהחלט היתה מוכנה להעביר איתו את השהות במחנה.להזדיין איתו עד כלות. עד המוות של שניהם. אך לא יכלה להצילו ולהציל את עצמה יחד. לא היו נותנים להם. לא היה בידה כדי לשחרר אותו מן הנסיעה.שיקחו מישהו אחר.היא מוצאת את עצמה מפנטזת ומוסילה לחלחל.לטפטף.
עם רגל אחת עליה ועל ראשה אוסיף היהודי לשפד אותה. לרמוס אותה. בכוח רב ובעוצמה רבה. לתקוע אותה עמוק. היא שמעה גם אותו גונח, מה שחירמן אותה אפילו יותר. נדמה שזה נמשך שעות. היא בהחלט יכולה להמשיך ככה עד הבוקר.עד שתיגמר המלחמה.
אונה התמוגגה. איכשהוא היא הצליחה לראות את סוף המלחמה. את האושר הפנימי שלה. את מקומה שם. איכשהוא הרגישה שגם אותו יהודי ניצח. משהו בידיעה שיחרר אותו. משהו בו ניצח בהחלט. ניצחון מתוק ביותר. היא ליטפה לעצמה את הבטן למרות שרק עוד כמה חודשים יידעו.מקווה שהמלחמה תסתיים עד אז.ברגע אחד זה קרה. זה לא עיוות של הפנים. קטן ומסתורי. נחבא ועם זאת גלוי לרוצים להתבונן.קטן כזה. סקרן. יודע. שליו. שקט.חיוך.

מUחדת • 1 במאי 2011

וואו!

השולט אור​(שולט) • 1 במאי 2011

מעבר למיני.
הסוף פשוט מרגש.

וואו...

בלוסום​(לא בעסק) • 1 במאי 2011

סטאלג ראשון שלי - בהחלט התחברתי!

כרגיל, אתה גורם לי לרייר...

Re: וואו...

חניבעל • 1 במאי 2011

סליחה אבל הסטאלג הצנוע שלי זה תוכנית ב-HOP לעומת הסטאלגים המקוריים.
הקונספט שונה לחלוטין.
הלוקיישן הוא אותו לוקיישן.

אבל תודה.

בכוח המוח​(שולטת) • 1 במאי 2011

אוי. אוי. אוי.

טוב.

סטאלאג מהפרברים

ראובן • 2 במאי 2011

קודם כל,

נחמד לקרוא סיפור סטאלאג ביום השואה.

שנית, בעודי קורא את עלילות 'היהודי', התגנב ללבי חשד - אולי ראיתי כבר את הטקסט הזה תחת שם אחר? אולי בבלוג? לפיכך, העתקתי את שני המשפטים הראשונים של הסיפור לתוך גוגל.
התוצאות היו... מוזרות. בלוג של גיא זו ארץ וכו', אבל התוצאה השביעית הייתה מעניינת.
מצורף הטקסט. ההדגשות אינן במקור.

R


נ.ב

''הייתי בת 15, הוא היה בן 24, הראשון שלי.''

הייתי בת 15 הוא היה בן 24 לא היו לי אז קשרים עם גברים הוא היה הראשון בהכל…
חברה הכירה לי אותו וזה היה נחמד לצאת עם גבר מבוגר כביכול עשה לי את זה שמישהו בגיל שלו מסוגל להתעניין במישהי בגיל שלי ואחרי זמן מסוים שכבנו לא הרגשתי אהבה זה היה יותר התרגשות של משהו חדש.

יום אחד הוא הגיע עם חבר שלו חשבתי שנצא נעשה משהו במקום זה נסענו די רחוק והוא ביקש ממני לשכב עם אותו חבר הסתכלתי עליו מבוהלת ועם חיוך דבילי כי לא הייתי בטוחה אם הוא צוחק או רציני שהבנתי שהוא רציני. שאלתי אותו בשביל מה אני לא רוצה את החבר שלך חשבתי שאנחנו ביחד…התשובה שקיבלתי זה ש"זה עושה לו את זה,זה מחרמן יותר…"ביקשתי לחזור הביתה והוא לא הסכים הוא אמר שאו שאני יעשה את זה או שהוא ישאיר אותי שם ושאני יתחיל לתפוס טרמפים הביתה לא עזרו לי שום תחינות ובקשות בסוף שכבתי עם החבר שלו וחשבתי שפה זה נגמר…

אחרי כמה שבועות הוא חזר בא לקחת אותי והביא אותי לדירה של חברים היו שם 4 גברים אחד מבוגר מאוד יש מצב שהוא בגיל של אבא שלי שנכנסתי לשם כבר הבנתי מה הולך לקרות רציתי לצאת כבר לא היה איכפת לי אפילו לתפוס טרמפ רק לצאת משם
אבל אז שניים תפסו אותי ואחד הצמיד לי סכין לגרון המבוגר התחיל לנשק אותי זה היה הדבר הכי דוחה שהרגשתי בחיים שלי הוא נשכב עלי כולו מסריח מאלכוהול ומזיע כמו סוס לא בכיתי רק אמרתי שאני רוצה ללכת אבל לא נראה לי שזה עניין מישהו אותו בחור שיצאתי איתו צעק עלי שאני יסתום ואתן לו לגמור אז סתמתי…
ככה זה נימשך כמה שעות כל פעם שני גברים תופסים אותי ואחד שוכב איתי לא זזתי ולא השמעתי שום קול פשוט שכבתי וחיכיתי שזה יגמר חיכיתי לחזור הביתה להתקלח לשטוף מעצמי את כל הזיעה המסריחה שלהם וללכת לישון.

בפעם הבאה שהבחור התקשר לא הייתי מוכנה להיפגש איתו אז הוא איים שהוא יספר להורים שלי ששכבתי עם כמה בחורים פחדתי מאיך שאמא שלי תסתכל עלי ממה שהיא תחשוב על הילדה שלה שהיא בטח חושבת שהיא עדיין בתולה ושוב אותו סיפור כמה בחורים ואני לבד זה קרה כמה פעמים עד שהגעתי למצב שכבר לא היו צריכים אפילו להחזיק אותי הייתי מתפשטת נשכבת על המיטה ומחכה שהם יגמרו ואני אוכל לחזור הביתה יום אחד חבר שלו התקשר אלי וסיפר לי שלאותו בחור שיצאתי איתו יש חברה כבר 5 שנים למדתי להשתמש בקלף הזה ולאיים עליו בחזרה שאני יספר לה וככה זה ניגמר.

הייתי אצל פסיכולוגים, הייתי אצל פסיכיאטרים ואני לא אוכלת את ה"חארטות" האלה לא משנה כמה יגידו לי שאני לא אשמה זה נשמע לי כמו משפטים שהמציאו בשביל סרטים זה לא מכוון למציאות אני תמיד אהיה אשמה אולי כי אני סתומה ואולי כי אני תמימה אבל עדיין אני אשמה פסיכיאטרים סתם אנשים שדוחפים כדורים…אז דחפו לי כדורים דפקו לי תמוח הייתי מסתובבת עם חיוך מרוח על הפרצוף בלי שום רגש מאחוריו הדברים האלה לא עוזרים אפילו הזמן שמבטיחים שהוא מרפא הכל לא באמת מרפא שום דבר שהגעתי למרכז לנפגעות תקיפה מינית הציעו לי להתלונן ואפילו היו לי חברים שרצו להרביץ לבחור הזה מולי שאני יראה אותו סובל ואז אולי זה ימחק ממני אבל שאני חושבת על זה אולי היום הוא כבר נשוי עם ילדים לא הייתי רוצה שגם הם יסבלו במיוחד שלא נראה לי שזה יעזור במיוחד אולי כי לא צריך עזרה אולי כי אני בסדר היום אני בסדר בהתחלה היו לי תקופות מוזרות היתה תקופה שהסתובבתי כמו זומבי שהייתי חותכת את עצמי ומכאיבה לעצמי בכוונה כי פחדתי שאם אני לא אעשה את זה אני אגיע אליו ואשחוט אותו אז העדפתי להעביר את הכאב אלי.

היתה תקופה ששכבתי עם גברים על ימין ועל שמאל "בלי לראות בעינים" וכמובן בלי רגש סתם כי לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם גברים לא ידעתי על מה לדבר ולמדתי די מהר לעשות עיניים לחייך ולזוז בצורה הכי מפתה שיש כדי שירצו אותי – לא חשבתי שיש בי משהו שווה להוציא החוצה ששווה לדבר עליו אני גוף שנראה די טוב גברים נהנים ממנו, וזה לעומת בחורות אחרות שנפגעות מזה שלא מתקשרים אליהם אחרי שגבר שכב איתם לי זה אף פעם לא הפריע זה היה נראה לי אפילו טבעי שהוא ירצה סקס הוא יתקשר.

היום אני במקום אחר אני לא שוכבת עם כל גבר שמזיל עלי ריר אני יודעת מה זאת אהבה אמיתית אני יודעת לעשות סקס מאהבה ולהסתכל לאנשים לתוך העיניים בלי להוריד את הראש אני יודעת שיש בי עוד דברים חוץ מחיצוניות אני מבינה אנשים ששואלים אותי איך זה שלא נהנתי אפילו קצת מזה הרי בכל זאת עשיתי סקס זה דבר שאמורים להנות ממנו אז אני לא מקבלת את הגישה הזאת אבל בהחלט מבינה מאיפה היא באה וגם אם מישהו קורא את זה עכשיו ואומר לעצמו שזה גדול עליו שהוא בעצמו לא יכול להבין\להתמודד עם זה גם את זה אני מבינה והדבר הכי טוב שלמדתי זה שאני לא צריכה שאנשים אחרים יבינו אותי.

(מתוך אתר ''שוברות שתיקה'')

סטאלג

זיקית • 2 במאי 2011

סיפור נחמד, קצת הגהה ופיסוק היתה יכולה לסייע לו.

הפרסום דווקא היום לא מוצא חן בעיני.

Siren​(מתחלפת){Misha} • 2 במאי 2011

ראובן, לא נראה לי הגון במיוחד לקחת את הטקסט הזה (ספציפית הזה) ולפרסם אותו כאן, למרות שכתבת מאיזה אתר הוא. כמובן, אם הכותבת אישרה לך במפורש אז אין בעיה, אבל אילו אני הייתי במקומה אני לא חושבת שהייתי מעוניינת שזה יתפרסם במסגרת הכלוב. לא יודעת האם ישנה בעיה חוקית או לא, כי אני לא מבינה בעניינים האלו, אבל זה לא נראה לי אתי במיוחד.

חניבעל, כתיבה מצוינת כרגיל. פעם ראשונה שנתקלתי במונח הזה, ואחריי חיפוש קצר בגוגל יצא לי לקרוא שני מאמרים מעניינים מאוד על סטאלגים. תקנו אותי אם אני טועה, אבל גם זו דרך לגיטימית כלשהי לפרוק רגשות שצפים ועולים ביום הזה.

בכוח המוח​(שולטת) • 4 במאי 2011

ראובן,
אני לא מבינה -
מה הקשר בין היצירה של חניבעל, לקטע שהדבקת?

זה שחשבת שאתה מכיר כבר את הקטע (מה זה בעצם אומר, שחשבת שהקטע מועתק?),
לא אומר שיש קשר כלשהו בין הקטע שמצאת רנדומלית בעצם, ליצירה של חניבעל.