50 גוונים של אפור-פרק 7 מתוך הספר החדש שמעורר היסטריה המונית

50 גוונים של אפור-פרק 7 מתוך הספר החדש שמעורר היסטריה המונית

האיש בשחור​(שולט) • 11 בספט׳ 2012

הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא הריח: עור, עץ, חומר הברקה עם ניחוח קל של הדרים. הריח נעים מאוד, והתאורה עמומה, מעודנת. אני לא יודעת לזהות מאיפה בדיוק האור מגיע, אבל זה מאי שם מסביב לפס הקישוט שבין הקירות לתקרה, והוא מתפזר בחדר בזוהר היקפי, לא ממוקד. הקירות והתקרה הם בגוון כהה ועמוק של יין אדום, מה שיוצר תחושה של רחם בחדר המרוּוח, והרצפה היא מעץ ממורט, ישן-נושן. על הקיר שממול לדלת מוצמד צלב עץ אלכסוני גדול בצורת X. הוא עשוי מעץ מַהָגוֹנִי מלוטש עד ברק, ולכל אחת מפינותיו מוצמד אזיק קשירה. מהתקרה שמעל לצלב תלויה רשת ברזל גדולה, לפחות שני מטרים וחצי על שניים וחצי, וממנה משתלשלים כל מיני חבלים, שלשלאות וכבלים מתנוצצים. שני מוטות ארוכים, מלוטשים, מגולפים, כמו עמודים במעקה מדרגות, אבל ארוכים יותר, תלויים על הקיר שליד הדלת, לרוחב, כמו מוטות וילון, ועליהם תלוי אוסף מבהיל של מקלות, שוטים, פרגולים ומין מטאטאי נוצות קטנים ומשונים, שבקצוות שלהם יש המון גדילים. ליד הדלת ניצבת שידת מגירות גדולה מעץ מהגוני, והמגירות שלה דקיקות, כאילו כל אחת מהן מכילה איזה מוצג טבע נדיר ממוזיאון ישן ומאובק. לרגע
אני תוהה מה באמת יש במגירות הללו. אבל האם אני באמת רוצה לדעת? בפינה המרוחקת עומד ספסל עור מרופד בצבע חום-אדמדם כהה, ולידו, מוצמד אל הקיר, יש סטנד מוארך מעץ מלוטש, שנראה ממבט ראשון כמו מתקן למוטות ביליארד או גולף, אבל במבט מדוקדק יותר מתברר שהוא מכיל מקלות נצרים או במבוק, במגוון מידות של אורך ורוחב. בפינה שממול יש שולחן באורך מטר ושמונים בערך, עשוי מעץ מלוטש, רגליו מגולפות ומסולסלות להפליא - ומתחתיו שני שרפרפים תואמים.
אבל מה שנותן את הטון העיקרי בחדר זו המיטה. היא גדולה יותר ממידת קינג-סַייז, שהיא הכי גדולה שניתן להשיג בחנויות הרהיטים למיטב ידיעתי. זו מיטת אפִּריון מגולפת ומקושטת כפתורים ופרחים ופיתוחים של פרטי-פרטים בסגנון רוקוקו, עם תקרת אפּריון שטוחה. היא נראית כאילו ייצרו אותה בשלהי המאה התשע-עשרה. מתחת לאפּריון עצמו אני רואה עוד שלשלאות ואזיקים מתנוצצים. אין מצעים... רק מזרון שמכוסה בעור אדום, ובאחד מקצות המיטה ערֵמה של כרי סאטן אדומים.
למרגלות המיטה, אבל לא בצמוד אליה, יש ספה גדולה בנוסח צֶ'סטֶרפילד, מרופדת עור חום-אדמדם כהה - בגב המושב ובמסעדים מוטבעים שקעים-שקעים של כפתורים, שתי וערב - והיא פשוט תקועה לה ככה, באמצע החדר, פונה אל המיטה. סידור מוזר... להעמיד ספה ככה, כשהמושב פונה אל המיטה. אני מחייכת לעצמי פתאום - מה שהתביַיתי עליו הוא הצורה המוזרה שבה הספה עומדת, והרי למען האמת, זה הרהיט הכי פשוט והכי בנאלי בכל החדר הזה. אני מרימה את עיני ולוטשת מבט בתקרה. טבעות טיפוס של מטפסי הרים ממלאות את כל התקרה, תקועות בכל מיני מקומות בלי היגיון וסדר. אני תוהה במעורפל לְמה בדיוק הן משמשות. משונה, אבל כל העץ הזה, הקירות הכהים, התאורה עתירת האווירה, העור החום-אדמדם - כל אלה משרים בחדר, באופן מוזר, הרגשה רכה ורומנטית... אני יודעת שזה מקום שהוא ממש ההפך מזה; שזו בעצם הגרסה של כריסטיאן לרוך ולרומנטיקה.
אני פונה ומסתובבת ורואה אותו מתבונן בי בדריכות, כמו שידעתי שיתבונן, אבל את ההבעה שלו ממש אי-אפשר לפענח. אני פוסעת פנימה אל תוך החדר, והוא בא בעקבותי. החפץ עם הגדילים שדומה למטאטא נוצות מעורר את סקרנותי. אני נוגעת בו בהיסוס. הוא עשוי עור זמש, כמו פרגול קטן מפוצל קצוות אבל עם הרבה יותר זנבות, שבסוף כל אחד מהם קלועים חרוזי פלסטיק קטנטנים.
"קוראים לזה פלוֹגֶר," קולו של כריסטיאן שקט ורך.
פלוֹגֶר... כלומר "המלקה, המכאיב"... הממ. אני חושבת שאני בהלם. תת-ההכרה שלי היגרה לארץ אחרת או נאלמה דום או פשוט התמוטטה והתפגרה. אני מסוגלת להסתכל ולראות ולקלוט אבל לא לבטא את הרגשות שכל זה מעורר בי, מפני שאני בהלם עמוק. מה בכלל התגובה המתאימה לגילוי שהמאהב הפוטנציאלי שלך הוא פסיכי, שהוא פריק מוחלט - סאדיסט או מאזוכיסט? פחד... כן... נדמה לי שזה הרגש השולט. אני מכירה בזה עכשיו. אבל מוזר, הפחד הוא לא ממנו... אני לא חושבת שהוא יפגע בי - טוב, לא בלי רשות ממני. כל כך הרבה שאלות מערפלות לי את יכולת המחשבה. למה? איך? מתי? כל כמה זמן? מי? אני ניגשת אל המיטה ומלטפת באצבעותי את הגילופים והפיתוחים המורכבים של אחד מעמודי האפּריון. העמוד מוצק מאוד, עבודת הגילוף מדהימה, יוצאת מגדר הרגיל.
"תגידי משהו," מצווה כריסטיאן, והקול שלו מתעתע ברכותו.
"אתה עושה את זה לאנשים, או שהם עושים את זה לך?"
שפתיו מתעקלות כלפי מעלה, מתוך הקלה, או בשעשוע.
"אנשים?" הוא מעפעף כמה פעמים, שוקל את התשובה. "אני עושה את זה לנשים שרוצות שאני אעשה להן את זה."
אני לא מבינה.
"אם יש לך כאלה שמתנדבות מרצונן הטוב, מה אני עושה כאן?"
"אני רוצה לעשות את זה איתך. מאוד-מאוד רוצה."
"הה," אני משתנקת. למה?
אני פוסעת לפינה המרוחקת של החדר וטופחת על גבו של הספסל המרופד עור, שמגיע לי עד המותניים, ומחליקה באצבעותי על העור. הוא אוהב להכאיב לנשים. המחשבה הזאת מדכדכת אותי.
"אתה סאדיסט?"
"אני אדון. דומיננטי. דוֹם." מבט עיניו חודר, גונן אפור חורך. "אני האדון השולט."
"מה זה אומר?" אני לוחשת.
"זה אומר שאני רוצה שתהיי הנשלטת שלי. שתיכנעי לי ותצייתי לי מרצונך הטוב, בכל התחומים."
אני מתעננת לעומתו, מנסה לעכל את הרעיון.
"ולמה לי?"
"כדי לעשות לי טוב," הוא לוחש ומטה את ראשו הצִדה, ואני רואה צל של חיוך.
לעשות לו טוב! הוא רוצה שאני אעשה לו טוב! הפה שלי נפער מתדהמה. לעשות טוב לכריסטיאן גריי. ואני קולטת, ממש באותו רגע, שכּן, זה בדיוק מה שאני רוצה. אני רוצה שהוא ירגיש שאני עושה לו טוב. הכי טוב. וזאת תגלית אדירה.
"במונחים הכי פשוטים שיש, אני רוצה שאת תרצי לעשות לי טוב," הוא אומר בשקט. הקול שלו מהפנט.
"ואיך אני אמורה לעשות את זה?" הפה שלי יבש, ואני חושבת לעצמי, הלוואי שהייתי שותה יותר יין קודם. אוקיי, אני מבינה את הקטע של לעשות לו טוב, אבל העניין הזה עם חדר המיטות המרופד, שבנוי לעינויים בנוסח התקופה האליזבתנית, לא ממש נקלט אצלי עדיין. אני באמת רוצה לדעת את התשובה?
"יש לי כללים, ואני רוצה שתצייתי להם. הם נועדו לטובתך, והם יעשו לי טוב. אם תצייתי לכללים האלה בצורה שתשביע את רצוני, אני אתגמל אותך. אם לא, אני אעניש אותך, וככה את תלמדי," הוא לוחש. אני מציצה לעבר הסטנד עם המקלות כשהוא אומר את זה.
"ואיך כל זה משתלב בעסק?" אני מניפה את זרועי בכיוון הכללי של החדר.
"כל אלה הם חלק מחבילת התמריץ. גם הבונוסים וגם העונשים."
"אז התענוג שלך יהיה מזה שאני אהיה הנשלטת שלך - מזה שתשליט את הרצון שלך עלי."
"מדובר בזה שאני ארכוש את אמונך, שאת תִלְמדי לכבד אותי, שתרצי להיות הנשלטת שלי, שתיתני לי רשות לכך שהרצון שלי ישלוט בך. השליטה בך תגרום לי הרבה מאוד עונג, אפילו אושר. ככל שתיכנעי לי יותר ותעשי את מה שאני רוצה, ככה ייגרם לי יותר אושר - זאת משוואה מאוד פשוטה."
"אוקיי, ומה יוצא לי מכל זה? מה אני מקבלת?"
הוא מושך בכתפיו וההבעה שלו כמעט מתנצלת.
"אותי," הוא אומר בפשטות.
אוי, אלוהים. כריסטיאן גורף את שערו בידו ומתבונן בי.
"זה לא שאת מוותרת על משהו. את לא מוותרת על כלום, אנסטסיה," הוא ממלמל ברוגז. "בואי נחזור למטה, יותר קל לי להתרכז שם. זה מאוד מפריע לריכוז, כשאת נמצאת איתי כאן." הוא מושיט לי את ידו, ועכשיו אני כבר מהססת להניח בה את ידי.
קייט אמרה שהוא מסוכן; והיא צדקה כל כך. איך היא ידעה? הוא באמת מסוכן לבריאותי, מפני שאני יודעת שאני הולכת להגיד לו כן. ויש בתוכי חלק שרוצה לסרב. חלק שרוצה לברוח בצרחות אימים מהחדר הזה ומכל מה שהוא מייצג. אני כל כך לא בליגה הזאת.
"אני לא אפגע בך, אנסטסיה."
אני יודעת שמה שהוא אומר זו האמת. אני שמה את ידי בידו, והוא מוביל אותי אל מחוץ לחדר.
"אם את מתכוונת להגיד לי כן, אז בואי ואני אראה לך." במקום לרדת בחזרה לקומה הראשונה, הוא פונה ימינה מדלת חדר המשחקים, כמו שהוא קורא לו, וממשיך לאורך המסדרון. אנחנו עוברים על פני כמה דלתות עד שאנחנו מגיעים לאחרונה. מאחוריה יש חדר שינה עם מיטה כפולה גדולה, כולו בלבן... הכול - הריהוט, הקירות, המצעים. החדר חשוף, ערירי ועקר לגמרי, אבל מעבר לקיר הזכוכית שלו נשקף הנוף הכי מרהיב של סיאטל.
"זה יהיה החדר שלך. תוכלי לקשט ולעצב אותו איך שתרצי, לשים כאן כל מה שתרצי."
"החדר שלי? אתה מצפה ממני שאעבור הנה?" אני לא מצליחה להסתיר את האימה שבקולי.
"לא באופן מלא. רק, נגיד, מימי שישי בערב עד ימי ראשון. אנחנו צריכים לדבר על כל זה, לנהל משא ומתן. אם את רוצה לעשות את זה," הוא מוסיף, וקולו שקט ומהוסס.
"אני אישן כאן?"
"כן."
"אבל לא איתך."
"אמרתי לך, אני לא ישן עם אף אחת. זאת אומרת חוץ ממך, כשאת חסרת הכרה מרוב שכרות." הקול שלו נוזף.
הפה שלי מתכווץ לפס נוקשה. זה בדיוק מה שלא מתחבר לי. כריסטיאן הטוב, האכפתי, שמציל אותי כשאני שתויה ומחזיק אותי בעדינות כשאני מקיאה לתוך פרחי האזליאה, וגם המפלצת שאוגרת שוטים וכבלים ושלשלאות בחדר מיוחד.
"איפה אתה ישן?"
"החדר שלי למטה. בואי נרד, את בטח רעבה."
"מוזר, אבל נדמה לי שלגמרי איבדתי את התיאבון," אני אומרת ברוגז.
"את חייבת לאכול, אנסטסיה," הוא גוער בי, נוטל את ידי ומוביל אותי בחזרה לקומה התחתונה.
אנחנו שוב בחדר הבלתי-אפשרי בגודלו, ואני נתקפת חשש כבד. אני על סף תהום, ואני צריכה להחליט אם לקפוץ.
"אני מודע בהחלט לעובדה שאני מוביל אותך בדרך אל האופל, אנסטסיה, וזאת הסיבה שאני רוצה שתחשבי על זה טוב-טוב. בטח יש לך שאלות," הוא אומר, משחרר לי את היד וניגש לאזור המטבח.
בטח שיש לי. אבל ממה להתחיל?
"כבר חתמת על הסכם הסודיות. את יכולה לשאול אותי כל מה שתרצי, ואני אענה לך."
אני עומדת ליד דלפק הבר ומתבוננת בו. הוא פותח את המקרר ומוציא צלחת ועליה כמה סוגי גבינות ושני אשכולות גדולים של ענבים, שחורים וירוקים. הוא מניח את הצלחת על הדלפק ומתחיל לפרוס באגט צרפתי.
"שבי." הוא מצביע לעבר אחד מכיסאות הבר, ואני מצייתת לפקודתו. אם אני מתכוונת לעשות את זה, כדאי שאתחיל להתרגל. אני קולטת שמאז שפגשתי אותו, הוא היה שתלטן בדיוק כמו שהוא עכשיו.
"דיברת על ניירת."
"כן."
"איזו ניירת?"
"ובכן, חוץ מהסכם הסודיות, יהיה הסכם שיפרט מה בדיוק אנחנו נעשה ומה לא נעשה. אני צריך לדעת מה הגבולות שלך, ואת צריכה לדעת מה הגבולות שלי. כל זה קורה בהסכמה הדדית, אנסטסיה."
"ואם אני לא רוצה לעשות את זה?"
"אין בעיה," הוא אומר בזהירות.
"אבל לא תהיה בינינו שום מערכת יחסים?"
"לא."
"למה?"
"זה הסוג היחידי של מערכת יחסים שאני מעוניין בו."
"למה?"
הוא מושך בכתפיו. "כי כזה אני."
"איך נעשית כזה?"
"איך מישהו נעשה איך שהוא? די קשה לענות על זה. למה יש אנשים שאוהבים גבינה, ואנשים אחרים שדווקא שונאים גבינה? את אוהבת גבינה? גברת ג'ונס - מנהלת משק הבית שלי - השאירה לנו את זה לארוחת ערב." הוא מוציא צלחות גדולות לבנות מאחד הארונות ומניח צלחת אחת לפני.
אנחנו מדברים על גבינה... אוי, חרא בלבֶּן.
"מה הכללים שלך, שאני צריכה לציית להם?"
"יש לי אותם בכתב. נעבור עליהם אחרי האוכל."
אוכל. איך אני מסוגלת לאכול עכשיו?
"אני ממש לא רעבה," אני לוחשת.
"את תאכלי," הוא אומר בפשטות. כריסטיאן השתלטן, עכשיו הכול מתבהר. "רוצה עוד כוס יין?"
"כן, תודה."
הוא מוזג לי יין לכוס ובא לשבת לידי. אני לוגמת מהר.
"קחי לך אוכל, אנסטסיה."
אני לוקחת ענבים. את זה אני אולי מסוגלת לבלוע. עיניו מצטמצמות.
"הרבה זמן שאתה כזה?" אני שואלת.
"כן."
"קל למצוא נשים שרוצות לעשות את זה?"
הוא זוקף אלי גבה.
"את תופתעי," הוא אומר ביובש.
"אז למה דווקא אני? אני באמת לא מבינה."
"אנסטסיה, אמרתי לך. יש בך משהו. אני פשוט לא מצליח להתרחק ממך." הוא מחייך באירוניה. "אני כמו פרפר עש שנמשך אל האש." קולו מאפיל. "אני רוצה אותך בטירוף, בייחוד עכשיו, כשאת שוב נושכת את השפה." הוא נושם עמוק ובולע רוק.
הקיבה שלי עושה סַלטות - הוא רוצה אותי... נכון שזה בצורה כזאת משונה, אבל הגבר היפהפה, המוזר, הסוטה הזה - רוצה אותי.
"אני חושבת שהתהפכה לך הקלישאה," אני רוטנת. אני פרפר העש והוא האש, וזאת אני שאשרף. אני יודעת את זה.
"תאכלי!"
"לא. אני עוד לא חתמתי על כלום, אז אני חושבת שאני אמשיך להחזיק עוד קצת ברצון החופשי שלי, אם לא אכפת לך."
עיניו מתרככות, ושפתיו מתרוממות בחיוך.
"כרצונך, מיס סטיל."
"כמה נשים?" אני פולטת את השאלה כמעט בעל-כורחי, אבל אני כל כך מסוקרנת.
"חמש-עשרה."
אה... פחות ממה שחשבתי.
"לתקופות ארוכות?"
"כמה מהן, כן."
"פגעת במישהי פעם?"
"כן."
יוֹאוּ, שאני אמות.
"פגיעה רצינית?"
"לא."
"אתה תפגע בי?"
"למה את מתכוונת?"
"תפגע בי... פגיעה גופנית?"
"אני אעניש אותך כשיגיע לך, וזה יכאב."
אני חושבת שאני מרגישה חולשה קלה. אני לוקחת עוד לגימה מהיין. אלכוהול - זה מה שייתן לי אומץ.
"לך הרביצו פעם?"
"כן."
אה... זה כבר מפתיע אותי. לפני שאני מספיקה להמשיך ולתחקר אותו בנוגע לתגלית הזאת, הוא קוטע לי את זרם המחשבה.
"בואי נדבר על זה בחדר העבודה שלי. אני רוצה להראות לך משהו."
העניין הזה קשה לעיכול. חשבתי לתומי שאני הולכת לבלות לילה סוער של תשוקה בלי גבול במיטה של הגבר הזה, והנה אנחנו נושאים ונותנים על ההסדר המוזר הזה.
אני הולכת בעקבותיו לחדר העבודה שלו, חדר רחב ידיים שגם בו יש חלון לאורך כל הקיר שמוביל למרפסת. הוא מתיישב על שולחן הכתיבה, מחווה לי בידו שאתיישב בכיסא העור שלפניו ומושיט לי כמה דפים.
"אלה הכללים. הם לא סופיים. הם חלק מההסכם, שגם את יכולה לקבל. תקראי את הכללים האלה ובואי נדבר עליהם."
הכללים
ציות
השפחה הנשלטת תציית באופן מיידי ובזריזות לכל הוראה של האדון השולט, בלי כל היסוס או הסתייגות. השפחה הנשלטת תסכים לכל פעילות מינית שהאדון השולט יגדיר אותה נאותה ומענגת, למעט הפעילויות המפורטות ברשימת הגבולות הקשיחים (נספח 2), והיא תעשה זאת בהתלהבות ובלא היסוס.
שינה
השפחה הנשלטת תקפיד לישון מינימום של שמונה שעות בכל לילה כאשר היא אינה נמצאת בחברתו של האדון השולט.
אוכל
השפחה הנשלטת תאכל בצורה מסודרת כדי לשמור על בריאותה ועל מצב גופני טוב, מתוך רשימת המאכלים המחייבת שתימסר לה (נספח 4). השפחה הנשלטת לא תאכל דבר בין הארוחות מלבד פירות.
ביגוד
במשך תקופת ההסכם, השפחה הנשלטת תלבש אך ורק בגדים שיאושרו על ידי האדון השולט. האדון השולט יעניק לשפחה הנשלטת תקציב לביגוד, שינוצל בפועל על ידי השפחה הנשלטת. האדון השולט יתלווה לשפחה הנשלטת לקניית בגדים על בסיס מזדמן, בעת הצורך. על פי דרישת האדון השולט, השפחה הנשלטת תענוד במשך כל תקופת ההסכם כל תכשיט שיורה לה האדון השולט לענוד, בנוכחות האדון השולט או בכל הזדמנות אחרת שהאדון השולט ידרוש ממנה לעשות זאת.
כושר
האדון השולט יספק לשפחה הנשלטת מאמן כושר אישי ארבע פעמים בשבוע למשך שעה בכל פעם, בזמנים שיוסכמו בין המאמן האישי לבין השפחה הנשלטת. המאמן האישי ידווח לאדון השולט על התקדמותה של השפחה הנשלטת באימוניה.
היגיינה אישית/יופי
השפחה הנשלטת תקפיד להיות בכל עת נקייה ומגולחת ו/או למרוט את שיער גופה בשעווה. השפחה הנשלטת תבקר במכון יופי שייבחר על ידי האדון השולט, במועדים שייקבעו על ידיו, ותעבור שם כל טיפול שעליו יחליט האדון השולט. האדון השולט יישא בכל העלויות.
ביטחון אישי
השפחה הנשלטת לא תגזים בשתיית אלכוהול, לא תעשן, לא תשתמש בסמים ולא תעמיד את עצמה בשום סכנה שהיא שלא לצורך.
התנהגות
השפחה הנשלטת לא תקיים יחסי מין עם כל אדם שהוא מלבד האדון השולט. השפחה הנשלטת תתנהג בכל עת בצורה צנועה המביעה יראת כבוד. היא חייבת להכיר בכך שהתנהגותה מהווה ייצוג ישיר של האדון השולט. היא תישא באחריות לכל עבירת משמעת, חריגה, חטא או ליקוי משמעתי שיתבצעו שלא בחברת האדון השולט.
אי-ציות לכל אחד מהסעיפים לעיל יגרור ענישה מיידית, שטבעה ייקבע על ידי האדון השולט.
יוֹאוּ, פאק, שאני אמות.
"גבולות קשיחים?" אני שואלת.
"כן. מה שאת לא תעשי בשום פנים ואופן, מה שאני לא אעשה בשום פנים ואופן. אנחנו צריכים לפרט הכול בהסכם בינינו."
"אני לא בטוחה בקשר לתקציב הביגוד. זה לא מרגיש לי בסדר." אני זעה במושבי באי-נוחות. המילה "זונה" מקרקשת לי בראש.
"אני רוצה להרעיף עלייך כסף. תני לי לקנות לך בגדים. אולי יהיו מקרים שארצה שתתלווי אלי לאירועים רשמיים, ואני רוצה שתהיי לבושה כמו שצריך. אני בטוח שהמשכורת שלך, גם כשתשיגי איזו עבודה, לא תספיק למימון הבגדים שאני רוצה שתלבשי."
"אני לא חייבת ללבוש אותם כשאני לא איתך?"
"לא."
"אוקיי." תתייחסי אליהם כמו אל מדים.
"אני לא רוצה לעשות כושר ארבע פעמים בשבוע."
"אנסטסיה, אני צריך אותך גמישה, חזקה ועם סבולת טובה. תסמכי עלי, את צריכה לעשות כושר."
"אבל בטח לא ארבע פעמים בשבוע. מה עם שלוש?"
"אני רוצה שתעשי ארבע."
"חשבתי שזה משא ומתן..."
הוא מכווץ את שפתיו לעברי. "אוקיי, מיס סטיל, גם פה הבהרת יפה את הנקודה שלך. מה עם שעה במשך שלושה ימים, וחצי שעה ביום הרביעי?"
"שלושה ימים, שלוש שעות בסך הכול. יש לי רושם שאתה כבר תעביר אותי אימוני כושר בפעמים שאהיה כאן."
הוא מחייך חיוך ממזרי, והעיניים שלו מזדהרות כמו בהקלה. "כן, אני בהחלט אעביר אותך אימוני כושר. אוקיי, הוסכם. את בטוחה שאת לא רוצה להיות מתלמדת בחברה שלי? את טובה במשא ומתן."
"לא, אני לא חושבת שזה רעיון טוב." אני משפילה את מבטי אל הכללים. למרוט את שיער הגוף בשעווה! מאיפה בדיוק? מכל המקומות? איכס.
"טוב, אז בעניין של הגבולות. אלה הגבולות שלי." הוא מגיש לי דף נוסף.
גבולות קשיחים
לא תתבצע כל פעילות הקשורה למשחקים באש.
לא תתבצע כל פעילות הכרוכה בהשתנה או בהפרשת צואה או בתוצריהן.
לא תתבצע כל פעילות הכרוכה במחטים, בסכינים, בפירסינג או בדם.
לא תתבצע כל פעילות שמעורבים בה מכשירים רפואיים גינקולוגיים.
לא תתבצע כל פעילות שמעורבים בה ילדים או בעלי חיים.
לא תתבצע כל פעילות המשאירה סימנים לא הפיכים בעור.
לא תתבצע כל פעילות הכרוכה בשליטה על הנשימה.
לא תתבצע כל פעילות הכרוכה במגע ישיר של הגוף עם זרם חשמלי (בין אם זרם ישר ובין אם זרם חילופין), עם אש או עם להבות.
איכס, הוא חייב את כל הדברים האלה בכתב! כמובן - כולם נראים הגיוניים, ואפילו, אם לומר את האמת, נחוצים... הרי שום בן אדם שפוי לא היה רוצה להיות מעורב בדברים כאלה. ובכל זאת אני מרגישה כרגע בחילה קלה.
"יש משהו שהיית רוצה להוסיף?" הוא שואל בנועם.
אוף איזה באסה. אין לי מושג ירוק. שום-כלום לא עולה על דעתי. הוא מתבונן בי ועננה חולפת במצחו.
"יש משהו שאת לא מוכנה לעשות?"
"אני לא יודעת."
"מה זאת אומרת, את לא יודעת?"
אני מתפתלת באי-נוחות ונושכת את השפה.
"אף פעם לא עשיתי שום דבר מהסוג הזה."
"טוב, כשעשית סקס, היו דברים שלא אהבת לעשות?"
לראשונה מזה מה שנראה כמו עידן ועידנים, אני מסמיקה.
"את יכולה לספר לי, אנסטסיה. אנחנו חייבים להיות ישרים וגלויים זה עם זה, אחרת העסק לא יעבוד."
אני שוב מתפתלת באי-נוחות ומתבוננת באצבעותי המסובכות בפלונטר.
"תגידי לי," הוא פוקד.
"טוב... לא עשיתי סקס, אז אני לא יודעת." הקול שלי שקט-שקט. אני מציצה אליו מלמטה למעלה, והוא בוהה בי בפה פעור, משותק וחיוור - ממש חיוור.
"אף פעם?" הוא לוחש. אני מנידה בראשי.
"את בתולה?" הוא מתנשם. אני מהנהנת ומסמיקה שוב. הוא עוצם את עיניו, ונראה כאילו הוא סופר עד עשר. כשהוא פוקח אותן יש בהן מבט של זעם, שמופנה לעברי.
"למה לעזאזל לא סיפרת לי?" הוא נוהם.

בכוח המוח​(שולטת) • 11 בספט׳ 2012

באמת רומן למשרתות..

the rain song • 11 בספט׳ 2012

מין משחק מילים שכזה...

שלגי • 11 בספט׳ 2012

געגועים למורה מרי

איף.

שוסי • 11 בספט׳ 2012

מביך ברמוצ'

שלגי

קנטור​(שולט){חתולהלה} • 12 בספט׳ 2012

http://www.understories.com/ownmain.html

יש גם כמה פרקים בעברית במעמקי הבלוג שלי שתרגמתי לפני מספר שנים.

אתמול שמעתי על הספר הזה

DomYar​(שולט) • 18 בספט׳ 2012

האם מעבר לחשיפת עולם השליטה לאנשים רגילים יש שם משהו ששווה לקרוא?

רפאל • 18 בספט׳ 2012

אוי, יש כאן את כל הקלישאות.
מישהו יודע אם הוא אומר לה בהמשך "בדסמ עושים באהבה או שלא עושים בכלל"?

Re: 50 גוונים של אפור-פרק 7 מתוך הספר החדש שמעורר היסטריה המ

שש​(שולטת) • 18 בספט׳ 2012

אם אלו הגבולות, הבדסמ בספר ממש משעמם.
ושאלה: זה תרגום שלך, או שכך התרגום בספר המודפס?

לילית חדשה • 18 בספט׳ 2012

שש, כך באמת הספר מודפס

רפאל, הוא ממש לא אומר לה את זה, אם כבר מה שהיא מבינה ממנו זה שמפחות או יותר מגיעים לבדס"מ כתוצאה מהיותך מעוות ושרוט ודפוק במוח ואם אתה אוהב את זה- אתה מעוות (לפחות זה מה שאני הרגשתי בספר מתחת לפני השטח)

הספר זה רומן רומנטי עם קינק וב-3 חלקים, יהיו בו את כל הקלישאות- בחורה (עם קצת בעיות של הערכה עצמית לדעתי) שמתאהבת בגבר בלתי אפשרי, הגבר סקסי חתיך ועוד רגע גם אכיל, הוא כמובן גם אוהב אותה אבל עדיין לא מסוגל להשיב לה אהבה כי הוא דפוק (לפחות בספר הראשון) וגם לא מסוגל לסבול שנוגעים בו (דפוק כבר אמרתי?)
ו-סקס רק שפה הוא בדס"מ לייט.