creamy
|
לפני 20 שנים •
15 בפבר׳ 2004
לצאת מהארון - חצי פנטזיה...
לצאת מהארון (ברכבת)
חלק ראשון אמצע הלילה. הטלפון מצלצל. אני מסננת קללה חרישית שלא תעיר את הישן לצידי יותר משצלצול המכשיר כבר העיר. בקשה דחופה, להגיע לחיפה למחרת בשעות הצהריים. קמה מוקדם, מודיעה על מחלה ונוסעת אל תחנת הרכבת. לרגליי, מגפיים שקניתי לפני שלוש שנים. לא נעלתי אותן שנתיים. נשכחו . מצאתי אותן בארון, בבית ההורים כמה ימים לפני כן, וכשמדדתי אותן שוב, התמלאתי בעונג. הגוף כמו נמתח לגובה, הצוואר נהיה ארוך יותר, ואני מרגישה בהן חזקה, בטוחה וגדולה. לובשת חצאית בגזרה ישרה, שמגיעה עד לגובה המגפיים וחושפת אותן בשלמות. מגיעה לתחנה. צועדת במגפיי בצעדים בטוחים ומשוחררים. סיגריה אחרונה של לפני הנסיעה בידי ואני מעשנת בהנאה גדולה. עוצרת במרכז הרציף, ומציצה על הגברים והנשים הממלאים אותו. פתאום העיניים נעצרות על בחור אחד, שבוהה במגפיי. מזיזה את הרגל ומראה לו את הצדודית היפה. מחפשת את עיניו. הוא מפסיק לנשום כשעינינו נפגשות. מפסיק לנשום ומתחיל להשתעל. כנראה עשן הסיגריה שלו נעצר בריאותיו תוך כדי העישון.... הוא משתעל ואני מחייכת. הוא ממשיך, ואני צוחקת בקול שקט ולא מסיטה ממנו את מבטי. הוא מסמיק. מתכופף על ברכיו, מחפש דבר-מה בתיק, ואני כבר לידו. מבלבלת אותו. עומדת במרחק של פחות ממטר ממנו. מציצה אל תוך התיק הארוז בקפידה. אני מעירה לו על כך. הוא מחייך, סמוק, אומר "תודה", וממלמל לעצמו: "מה חיפשתי..." הוא נכנס למצוקה ומחפש ביתר קדחתנות את הדבר שאינו יודע מהו. אני מניחה את ידי על עורפו, מרגיעה. אומרת לו: "תחפש כבר ברכבת, תהנה מהסיגריה האחרונה שלך...". הוא מהנהן במבוכה. נותנת לו בקבוק מים, הוא שותה מעט ומסתכל עלי מלמטה כאילו הייתי אלה והוא במקדשי, שותה מכף ידי הענוגה. מחזיר לי את הבקבוק,מודה לי בעיניו, בכתפיו, ובצווארו הענוג. סוגר את התיק ומתכונן לקום. אני לוחשת, כאילו לעצמי, "קיבלת רשות לקום, עבד?". הוא מיד משתופף. רכון כולו ומצונף לכדי שבלול קטן שרוצה להיות עטוף ומוגן. הוא מתנשם. נשאר דבוק אל אבני הרציף ומחכה למוצא פי. לא מספיקה להתעשת והרכבת נכנסת אל הרציף. מסמנת לו ביד חמה על עורפו. הוא הולך אחרי. אני שומעת את צעדיו מתאימים עצמם אל שלי. נכנסת אל הקרון. מזהה שני מושבים פנויים המוצבים באלכסון זה מול זה, וביניהם פס המעבר הצר . שלושה מטרים. מתיישבת באחד ומסמנת לו על השני. הוא מתיישב. ולא גורע עיניו ממני. אני מתרווחת בכסא, מסתכלת על היושבים לידי. שתי נשים וגבר בגיל העמידה יושבים איתי. מתעלמת מהבחור, שולפת את הספר מהתיק וממשיכה לקרוא מאותה הנקודה שעזבתי בבית. קוראת את אותה השורה שלוש פעמים ומבינה שלא בסיפור הנכון אני מתרכזת..... מרימה את עיני, ורואה את שהרגשתי בזמן הקריאה. עיניו מסתכלות עלי. בריכוז גמור. סוגרות עלי. אני מישירה מבט רציני וקשוח, מסמנת לו שיסתכל עלי עד לגובה ברכי. הוא מרכין את ראשו בהבנה. ענווה גמורה. נעים לי. חרמנות עדינה מרגשת אותי ובשיפולי בטני החמימות החלה זוחלת ומעירה אותי מבפנים. אני עוצמת את עיניי ונותנת למבטו על מגפיי להיכנס אליהן, ולגעת ברגליי. אני מצטמררת ותוהה, מה עכשיו??? כרוז הרכבת מודיע על התחנה הקרובה, והוא זז באי-נוחות בכסאו ורומז לי על התחנה הבאה כעל התחנה שלו. הרכבת עוד נוסעת, והוא קם מכסאו, הולך לכיוון היציאה מהקרון, לעברי, וכשהוא ליד ה"רביעייה" שבה אני יושבת, עט, שקודם לכן לא הבחנתי בו, נושר מידיו בדיוק אל מתחת לרגליי, ומתגלגל אל מתחת לכסאי. אני כובשת צחוק גדול שמתגלגל בביטני. הזקנה מולי פוערת את עיניה מול חיוכי הרחב. הוא מתכופף, מבקש רשות בעיניו להתקרב ולחפש מתחתיי. ידו האחת פרושה על השטיח והשניה, עמוק מתחת לכסא. מגפי מוצאת את דרכה ולוחצת בעדינות על ידו הפרושה. הוא משאיר אותה במקומה. אני לוחצת חזק יותר ומרפה. היד נשארת במקומה וראשו מונח על המגף השניה. אני קמה. "מסדרת" את המעיל, מעבירה את משקלי אל המגף הדורסנית ומתיישבת שוב. עיניו היפות מתמלאות והוא מתקשה לכבוש את אנקתו. הרכבת מתחילה להאט. הגבר שמולי, עיניו בוהות בי, מלקק את שפתיו ופניו מאבדות את קמטיהן לרגע והוא מתרגש יחד איתי. אני מחייכת אליו ומסתכלת שוב למטה. הוא מחפש את עיניי וכשמוצא אותן, מעביר ליקוק תאוותני, יחיד וארוך על המגף. הוא מסתיר את הנעשה בידיו ומראה את לשונו הרכה והמפנקת לי בלבד. זהו. אני רוצה אותו. מסתכלת סביבי. מחפשת מקום שבו אוכל לעשות בעבד המקסים שלרגליי, שמסתכל עליי ומחכה לפקודה, כרצוני. הרכבת עוצרת. אני אומרת לו בלי קול: "אתה ממשיך עד חיפה". הוא מהנהן. "קום, תן לאנשים לעבור. חכה לי בשירותים בעוד 5 דקות" אני מצווה, והוא חוזר למקומו. מבעד לשיירת היורדים אני מביטה בגוף הדרוך והארוך שיחכה לי עוד מעט... אני נושמת עמוק, מתרכזת בתחושות המרגשות שמבעבעות בבטני ומתחילה להזות. הרכבת זזה. מאותתת לי לקום... |
|
|
| סקרנית |
לפני 20 שנים •
15 בפבר׳ 2004
היייייי איפה ההמשך?
מה קורה?
מתי יהיה המשך... זה פשוט נפלא... מעורר ומרגש... תודה , תודה, תודה 
|
|
|
|
creamy
|
לפני 20 שנים •
15 בפבר׳ 2004
תודה לך, סקרנית }{ |
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
15 בפבר׳ 2004
המשך עכשיו ....
המשך עכשיו יש להעניש בחומרה את כל כותבי הסיפורים שמושכים את הקוראים ומחזיקים אותם במתח . 
|
|
|
הפולניה(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
15 בפבר׳ 2004
מה עם ההמשך ?
כתוב יפה רוצים עוד !
|
|
|
QriS(מתחלף)
|
לפני 20 שנים •
15 בפבר׳ 2004
צ'ה צ'ה צ'ה
קרימי זה משגע! מקסים וסוחף אני ממתין בכיליון עיניים לסצינה בשירותים
|
|
|
|
creamy
|
לפני 20 שנים •
15 בפבר׳ 2004
ההמשך כבר בתנור...
מתוק כמו עוגת גבינה משובחת... קיוריאס, אני מזמינה אותך לפרוסה... 
תודה לך קליבר. פולניה, עשית לי כבוד....
|
|
|
| Rocco(שולט) |
לפני 20 שנים •
15 בפבר׳ 2004
להתעסק עם משהו ברכבת או מטוס תמיד נשמע מענין ליד כל כך הרבה אנשים
אולי משהו מרגיש מה קורה.... 
|
|
|
זיקית
|
לפני 20 שנים •
16 בפבר׳ 2004
הממ..
מאוד נהניתי
עוד ! 
|
|
|
|
creamy
|
לפני 20 שנים •
16 בפבר׳ 2004
רוקו וזיקית,
שימחתם אותי לאללה. תודה רבה.
ואם דרשת, זיקית, מי אני שאסרב... 
|
|
|