אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ (דליה רביקוביץ)

ט' באב תשפה
ערב קשה במיוחד.

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים,
אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ
(דליה רביקוביץ)


ספרו על רגע שנשברתם... 🙏

1? בואי נגיד שהחודשים האחרונים עושים עליי נאמבר טוב.. בהמשך לשיר .. אני סלע שהמים שנים חודרים לתוכו.. אבל העניין הוא שאני מתגבש מחדש כל פעם. למדתי לעשות את זה ואני מוקיר תודה על היכולת הזאת.
זה לא אומר שקל לי. זה רק אומר שאני מבין טוב יותר את הנפש שלי ממקודם. עדיין חסר לי חיבוק

הסצנה הזו:
הקפיץ לי את ה 7.10 וכל הסיפורים מהמלחמה ההיא.
ההבנה של כמה קרובים היינו מאסון בלתי יתואר בקנה מידה כל-כך יותר גדול, הכישלון המדיני, המצב הפוליטי.
כל זה שאשתי חודש מתקדם. (בסוף ילדנו במלחמת 12 הימים).
תפס אותי ייאוש רציני.

אני הערב, התמונות של אביתר המורעב בשבי חמאס האכזריים האלו.

נורא.
פשוט נורא.

כשגיליתי שהסרטן של אבא שלי ז"ל ממאיר והרופאים נתנו לו שבועות ספורים, זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי, יותר קשה מהרגע שהתבשרתי שהוא נפטר.

גם אני.

רגע אחד? מניחה שבשישי אחרי שהתחילה המלחמה עם איראן. תפס אותי התקף חרדה באמצע הסעודה, הרגשתי שזה הסוף וכבר אין לי כוחות להתמודד עם מה שיגיע.
מזל שאני אמא ישראלית ואין לי ברירה.

כשאישתי עם חצי גוף משותק ביקשה מהאונקוגולית להתחיל סבב נוסף של טיפולים.
והרופאה אמרה לה עם דמעה בעין, שכרגע היא לא מספיק חזקה ונראה אחרי הסופ"ש.
וראיתי כמה היא נלחמת במשהו בלתי נמנע, וכמה היא רוצה להיות עוד קצת עם המשפחה שלה.
אבל אפילו הרופאה שלה שכבר ראתה דברים לא היתה מסוגלת לתת לה להמשיך לסבול.
הלכתי לשירותים ובכיתי בלי שהיא תראה, ואחרי זה חזרתי להחזיק לה את היד עד הבוקר, שהיה האחרון שלה.

כשיצאתי למסדרון בבית חולים אחרי שאמא שלי נפטרה

כשסבא שלי שממש אהבתי וחלה באלצהיימר, הסתכל לי ישר בעיניים במבט בוהה וחלול לחלוטין, וקלטתי בפעם הראשונה שהוא לא סתם עייף או מבולבל, פשוט אין לו מושג מי אני.