שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפור בהמשכים - חלקים א' ו ב'

שחרית​(מתחלפת)
לפני 20 שנים • 22 ביוני 2004

סיפור בהמשכים - חלקים א' ו ב'

שחרית​(מתחלפת) • 22 ביוני 2004
- חלק א' -


השעה הייתה 18:00 וחזרתי הביתה מהעבודה. בדקתי את תיבת הדואר ומצאתי מעטפה מנייר מכתבים ממוחזר ורייחני.
המעטפה לא הייתה ממוענת לאף אחד אך ידעתי שהיא השאירה אותה עבורי.
צמרמורת של התרגשות חילחלה אט בעצמותיי.
אספתי את המעטפה ועליתי במדרגות לביתי.
סגרתי את הדלת, הנחתי את חפציי על שולחן הקפה שבסלון והתיישבתי על הספה, מתבוננת במעטפה.
הרגשתי איך דפיקות ליבי מתחזקות ובתנועה אחת פתחתי אותה. בתוכה מצאתי מכתב וצרור מפתחות.
פתחתי את המכתב וידיי החלו מרעידות את הנייר המעוצב והריחני. נשמתי נשימה עמוקה וקראתי :
"סאבית יקרה,
מקווה שהיה לך יום טוב בעבודה כי הוא רק הולך להשתפר.
בחדר השינה, על המיטה תמצאי שמלה שחורה וביריות תואמות.
בשעה 19:00 בדיוק הכנסי למקלחת לשטוף את גופך.
משסיימת, המרחי בשמנים שהשארתי עבורך בפינת האמבט.
לאחר מיכן, עברי לחדר השינה, לבשי את אשר מונח על המיטה ובתיק קטן שימי את המפתחות.
מונית תאסוף אותך מפתח ביתך בשעה 20:00 בדיוק. השמעי להוראות הנהג. שלך גבירתך."

חשתי שמחה מהולה בפחד. אני נפגשת היום עם מלכתי לאחר שלא ראיתיה שבועיים ימים
כעונש על התנהגות בלתי הולמת בפגישתינו האחרונה.
חיש קפצתי ממקומי מאושרת והכנתי א.ערב למען ארגיע את קיבתי הזועקת.

בשעה 19:00 בדיוק נכנסתי למקלחת ומלאתי אחר ההוראות שניתנו לי.
ב-19:55 סיימתי להתבשם וירדתי לפתח ביתי.
דקה אחת לא נוספה לשעה 20:00 ומונית מפוארת נעצרה בפתח הבית.
הנהג יצא, פתח לי את הדלת, הושיט לעברי סרט שחור ואמר :
"את יודעת מה לעשות עם זה, נכון?"
"כן" עניתי וקשרתי אותו סביב עיניי כך שלא ראיתי דבר.
הנסיעה נמשכה שעה ארוכה או כך לפחות הערכתי את הזמן הממושך עד שעצרנו סופית.
הנהג יצא מהמונית, פתח את הדלת עבורי והוביל אותי במעלה מדרגות.
שמעתי דלת נפתחת והרגשתי שידיים אחרות מחליפות את ידיי הנהג שאחזו בי עד כה.
"זהירות..." נשמע קול נמוך של גבר.
שמעתי דלת מעלית נסגרת והרגשתי שאנו עולים.
דלת המעלית נפתחה והקול הנמוך נשמע שוב :
"הבאת את המפתחות?"
"כן, הם בתיק שלי...הנה" מיששתי בתוך התיק עיוורת והגשתי לו את הצרור.
צעדנו מעט ונעצרנו. שמעתי את המפתח נכנס לדלת והיא נפתחה.
"את יכולה להסיר את הכיסוי עיניים עכשיו" אמר הקול הנמוך.

הורדתי את הסרט ועד שעיניי חזרו לפוקוס הגבר שלבש מדי שומרים
עשה דרכו חזרה למעלית. הוצאתי את המפתח מהדלת וסגרתי אותה אחרי.
הדירה שהובלתי אליה היתה מפוארת ומעוצבת בסגנון מודרני.
על השידה בכניסה מצאתי מעטפה נוספת :
"הסיטי את הוילונות בסלון והתיישבי על הכיסא השחור טרם תמשיכי לקרוא."

ניגשתי לחלון, היה חושך מוחלט בחוץ ולא יכלתי לזהות היכן אני נמצאת.
הסטטתי את הוילונות ומאחורי חיכה לי כיסא מעץ מלא בצבע שחור.
למרגלות הכיסא היו רצועות עור ועל הידיות לולאות ממתכת.
התיישבתי עליו ברעד והמשכתי לקרוא :
"עכשיו שאת יושבת, קישרי כל רגל ברצועה המיועדת לה והדקי אותה
כך שלא ייוותר מרווח בין עורך לעור הרצועה."
ביצעתי את המטלה ועור הרצועות עורר רטיבות קלה בין רגליי.
"משסיימת, הניחי את המכתב על השולחן ממולך והמשיכי לקרוא בצורה זו.
הניחי את יד ימינך בתוך לולאת המתכת שעל הידית הימנית כך שמפרק ידך לוחץ על הכפתור הפנימי."
בשנייה שעשיתי זאת הלולאה הפכה לאזיקים כואבים שננעלו על פרק ידי בחוזקה.
"עכשיו חיזרי על הפעולה עם יד שמאל".
מייד לאחר שהאזיקים ננעלו על פרק יד שמאל נזכרתי שהשארתי את צרור המפתחות
על השידה בכניסה
והבנתי שאין לי דרך להשתחרר מהאזיקים הכופתים את גפיי.

לא עבר זמן רב ומפתח ננעץ בצידה השני של הדלת. אני מתבוננת במנעול המסתובב והידית יורדת מטה.
הדלת נפתחה ומלכתי בכל תפארת יופייה נכנסה וחיוך גדול פרוס על שפתייה החושניות.

"נוח לך יקירתי?" התקרבה והעבירה ליטוף בשערי.
"כן גבירתי, רק מעט קר לי מהמזגן"
"אל תדאגי, מהר מאוד אחמם אותך..."

- סוף חלק א' המשך יבוא -
זרה מוכרת
לפני 20 שנים • 23 ביוני 2004
זרה מוכרת • 23 ביוני 2004
לא רק השולטות דורשות המשך שחרית..
גם הנשלטות...


המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך


כתוב נפלא..
אבל את זה את כבר יודעת icon_smile.gif


זרונת
Romantikan​(שולט)
לפני 20 שנים • 23 ביוני 2004

ממממממממממממממ

Romantikan​(שולט) • 23 ביוני 2004
כל יום שעובר

אני אוהב את הפורום הזה (הבנות על הבנות) יותר ויותר
Anakin
לפני 20 שנים • 24 ביוני 2004

מתי מגיע ההמשך

Anakin • 24 ביוני 2004
נהנתי לקרא.
מתי מגיע ההמשך ?
שחרית​(מתחלפת)
לפני 20 שנים • 24 ביוני 2004

תודה על התגובות אתן חבורת מקסימות }{

שחרית​(מתחלפת) • 24 ביוני 2004
ובנים יקרים - שמחה שנהנתם icon_smile.gif

את ההמשך אפרסם בסופ"ש
עוד לא גמרתי icon_wink.gif
infinite​(נשלטת)
לפני 20 שנים • 25 ביוני 2004
infinite​(נשלטת) • 25 ביוני 2004
שחריתוששש התחלתי לקרוא ודיי התרגשתי מעניין המעטפה ועצם ההתרגשות את יודעת...הכנסת אותי לאווירת הציפייה וההמתנה אחלה מתח icon_wink.gif icon_razz.gif
מגניב ..מעורר ...רק תמשיכיייי icon_razz.gif icon_biggrin.gif
שחרית​(מתחלפת)
לפני 20 שנים • 26 ביוני 2004

ההמשך

שחרית​(מתחלפת) • 26 ביוני 2004
- חלק ב' -

היא נעמדה מאחורי נושמת באוזני. הרגשתי כיצד היא זוממת ומתכננת את צעדיה בזהירות פן אגלה
את הנסתר. פיטמותי הזדקרו לעצם המחשבה המפחידה על הקרב ובא.
גבירתי שלפה סרט שחור כדמוי הסרט שקשרתי לעיניי במונית ואמרה :
"מעכשיו את שלי! הכאב שתחושי, הוא שלי! הפחד שתחושי ---- שלי!!!"
משסיימה את שאמרה עיניי כבר כוסו בשנית, והיא נעלמה לה בחשכה.
נותרתי לבדי במקום זר וקר, ומאחר ולא ראיתי מאומה ולא ידעתי את אשר עומד להתרחש -
הפחד כירסם בעצמותי חזק והרגשתי שידיי נרעדות מעט.
ברגע בו ידיי כשלו ונשימותי התחזקו יד מלטפת עברה על כל גופי, מרגיעה, מגרשת את השדים והרוחות שרקדו סביבי.
ידה המלטפת יצרה שדה מגנטי סביב גופי המפריד בין שיגעון לשפיות, בין פחד לביטחון - נישמתי חזרה לגופי ונרגעתי.

"היום הכנתי עבורך משהו חדש. זה יהיה קשה אבל את תאהבי את זה בסוף..."

ניסיתי בדימיוני לפצח את החידה ולגלות את ההפתעה החדשה - אך שום דבר לא הכין אותי
לחוויה שעברתי באותו היום.

לחיצת כפתור נשמעה והלחץ מיידי ורגליי השתחרר. -
"קומי יקירתי והתמתחי. משסיימת, רדי לריצפה והמתיני לי על ארבע".
לאט התרוממתי אוחזת בידיות הכיסא שמה לא אאבד שיווי משקל ואפול, מתחתי את איבריי המכווצים והתמזגתי עם הריצפה.
בעודי מבצעת את פקודותיה שמעתי את גבירתי מוזגת כוס מים במטבח ולוקחת שרשרת לידה.
אני מסניפה את ריחה המתוק כשהיא מתקרבת אלי ומהדקת את צווארי בקולר.

"בואי איתי" אמרה ומשכה בשרשרת הקשורה לצווארי. ככלבה עיוורת הלכתי אחריה לחדר השני.
דבר לא ראיתי אך הרגשתי שעיניים רבות ננעצו בי משדלת החדר נסגרה.

"לא לזוז..." גערה בי מלכתי והשרשרת נשמטה לריצפה.
במהירות עולה השמלה ו...סלאש...כאב עז מפתיע חותך בעכוזי. ועוד פעם, ועוד פעם.
7 פעמים רצועות עור השוט פילחו בבשרי.
פתאום נשמעו תזוזות כיסא והבהילו אותי עוד יותר - ידעתי אז שאנו לא לבד בחדר.
למה שגבירתי תזמין אנשים נוספים לחלקת האושר הקטנה שלנו - היא הרי יודעת
שאני מאוד ביישנית. מחשבות רבות מסוג זה הציפוני וכך איבדתי את הריכוז בסשן עצמו.

לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הרגשתי באטפלאג שמנוני נדחף לתוכי בעוצמה ללא פשרות
ושיחררתי בעקבותיו זעקת כאב עזה.
"את לא איתי סאבית יקרה, מה עוד אני צריכה לעשות כדי ללכוד את תשמת ליבך?!! -
יש לי הרגשה שהיום את תיקחי אותי רחוק..."

משנרגע הכאב פלטתי - "אני איתך גבירתי, אני שלך. עשי בי כרצונך..."
אך ידעתי שבתוך תוכי אני עוד לא שיחררתי לגמרי, אני עוד לא מרגישה בטוחה שכן לא
הבנתי את פשר הנוכחים בחדר. מיהם אותם אנשים? האם אני מכירה אותם?
ואם אני לא מכירה אותם, אז מאיפה הם מכירים אותי ואת גבירתי??

"אני רואה שאת מתאמצת היום להיות כלבה רעה במיוחד. את יודעת מה עושים לכלבות
כשהן רעות -- הן נענשות!!!"

השרשרת נימתחה מטה והלחי שלי הודבקה לריצפה. מגף עור נצמד לאפי וריחו המתוק
שזרם בתעלותי החזירני לאותו מקום בו היינו רק גבירתי ואנוכי.

"כן...ככה...עכשיו, נקי את המגף ואני לא רוצה לראות פיסת ליכלוך אחת ממנו".
המגף היה גבוה ולקח לי זמן עד שעברתי בלשוני על כולו, אך עד שסיימתי לצחצחו
הספקתי לשכוח מכל אותם נוכחים בחדר שנבצר ממני להניח עליהם את עיניי ולזהותם.
התמסרתי כולי למגף, לעור, לריחות - לגבירתי.
משסיימתי, דחף חזק בתוכי משך אותי להצמד לרגלה ולחפש את הליטוף המרגיע של ידה.
אכן הליטוף הגיע אך מייד אחריו חטפתי חבטות עזות ביריכיי. הקור החודר החל להתפוגג,
חום נעים התפשט מרגליי לשאר חלקי גופי ותחושת הביטחון שידעתי בעבר - חזרה.

"את רואה, אמרתי לך שאדאג לחמם אותך. אני שמחה לראות שאת חוזרת לעצמך, כלבה טובה שלי".
היא שיחררה את צווארי מהריצפה ופקדה עלי להתרומם לעמידה.
"הצמידי את ידייך והושיטי אותן מעלה" פקדה עליי.
אזיקים נקשרו לידיי ושרשרת מהתיקרה מתחה אותם חזק.
המגף הגבוה פישק את רגליי ורעש של מספריים נשמע מאחוריי.
ליטוף משחרר הותירה השמלה הנושרת מעליי.
פטמות זקורות, זרועות מתוחות, שפתיים פסוקות ופנים עצורות - כך נותרתי חשופה לעיניי כל.
הרגשתי אותם מתבוננים בי, נהנים ממני במבטיהם האילמים.
כך גבירתי פקדה עלי לעמוד דקות ארוכות ללא כל מילה והגה.

השקט שלה דיבר בעד עצמו - היא הציגה אותי לראווה, שיתפה את חבריה בכלבה הטובה הכנועה שלה.
לפתע התגנבה לה תחושת גאווה בתוכי, אותה תחושה שנעלמה לה מהוויתי לפני שנים רבות.
הרגשתי בטוחה, באהבה שלנו, בהבנה שלנו, בפתיחות שביננו.

פתאום המערה הקטנה הפכה לעולם ומלואו, ללא קירות, ללא גבולות, ללא שקט, ללא רעש -
פשוט הייתי שם, זקורה, מתוחה, יפה....
זרה מוכרת
לפני 20 שנים • 27 ביוני 2004
זרה מוכרת • 27 ביוני 2004
הקטע שהכי אהבתי... היה דווקא זה :
ציטוט: לפתע התגנבה לה תחושת גאווה בתוכי, אותה תחושה שנעלמה לה מהוויתי לפני שנים רבות.
הרגשתי בטוחה, באהבה שלנו, בהבנה שלנו, בפתיחות שביננו.

פתאום המערה הקטנה הפכה לעולם ומלואו, ללא קירות, ללא גבולות, ללא שקט, ללא רעש -
פשוט הייתי שם, זקורה, מתוחה, יפה....


אולי כי זו פשוט את והיא

וכל העולם הוא רק התפאורה שלכן.


אהבתי !!!!


זרונת