ילדים ילדים ילדים

ילדים ילדים ילדים

G-O-L-D​(שולט) • 5 בספט׳ 2004

אני מוצא את עצמי בימים האחרונים בתקופה שאולי תחשב לקשה בחיי.
אולי...
וככה, עכשיו, בשעת בוקר מוזרה שבאה לאחר לילה בו וויתרתי על שינה לטובת הרהורים, מחשבות, ושיחה לילית, אני מוצא את עצמי מנסה למצות במשפט אחד את מה שאולי נחשב בעיני לחשוב מכל.
זה קצת קשה להגדיר את זה במשפט SO HERE I GO...

"להחזיר את התום!"

זה הכול.

אחרי שיחה לילית שבה נזרקו לעברי שתי מילים בבוז למילה -רגש- ובצירוף תחבירי כ: "מה אתה מקבץ רגשות?" על לשון -מקבץ נדבות- המתאר את כל מי שמבקש במעט חום. נדמה לי, ואולי זה רק אני, שהעולם הזה שאנחנו חיים בו, עיכל את עצמו מציניות והוא שוטט דם מאולקוס חמור- אם ככה כותבים אולקוס-.
בא לי להקיא, פשוט ככה.
זה מצחיק, אבל שתי חברות -האחת כבר חברה שלי שנים והשניה רגעית-, טענו באותה נימת דברים למות הרגש, או לפחות לכליאתו בנבכי נפשן -כי בעולם הזה, לא שווה להיות רגשן-
אז גבירותי ורבותי, סליחה, אבל רגש, זה הכול.
תקראו לי נאיבי, טיפש, תם, רכרוכי. אבל בלי רגש, מוטב לי לדפוק את הכדור לראש כבר עכשיו.
וכן, אני מוכן להצתלק בכל עת ושעה ולו רק אם בכל אותה צלקת תחבא לה כמות רגש כזו או אחרת.
רגש, זה הכול.


רגש.

להחזיר את התום אני אומר, להחזיר את התום.


להגיד למישהי אני אוהב אותך ככה סתם פתאום ולהסמיק.
לתת יד בחציית הכביש.
להאמין לגדולים.
לפעור עיניים מול הטלוויזיה בסרטים מצויירים.
לאכול מתוק, הרבה מתוק, המון -ולא רק שוקולד אלא גם ממתקים וורודים שעושים רעש של רשרוש בחבילה-
לעשות "שיגועים"
לעבוד על אנשים בטלפון ולצחקק תוך כדי.
לשתות פטל, המון פטל.
ללכת לקולנוע ולהתרגש מהפופקורן.
לתת אמון, המון אמון, להיפגע ולבכות, לבכות המון.
לתת אמון, המון אמון, להיפגע ולבכות, לבכות המון.
לתת אמון, תמיד לתת אמון.
להיפגע.
להישאר פגיעים ולדעת שמי שמפחד להיפגע מפחד לחיות.
להתחרמן עם הבגדים -ג'ינס בג'ינס- ולהתרגש ממגע ציצי -כן, ציצי, אפילו ציצק'לך-
לעשות קוקיות -למי שיכולה-
לקנות קלפים בקיוסק, לשחק כדורגל במגרש השכונתי -ולהיזהר בבעיטה לשער כי השוער צעיר מאיתנו-
לצעוק מהחלון סתם שם של מישהו -אפילו את הכינוי שלנו בכלוב- ולהתכופף בצחקוק.
להבריז מהעבודה -כן להבריז, להרגיש את מה שהרגשנו כשהברזנו מבית הספר. אז הפחד היה מאמא והכעס שלה. אולי אפילו השעייה ועונשים, תרגמו את זה לפיטורין. אותו קטע בדיוק, פ-ר-ס-פ-ק-ט-י-ב-ה-.
למשוך לכלובי בצמה ולברוח מהכלוב - -
לרקוד, לרקוד המון, המון לרקוד -אבל לנענע את התחת כמו מפגרים, ולא בדאווין. אף אחד לא רואה אתכם בבית. עדיף אפילו ברחוב-
לתת לנזלת לנזול מהאף ולמשוך בלי טישו ככה איזו שעה.
להמציא משהו שקרה ולספר לאמא
לבקש ממנה מתנה -אם היא עוד בחיים והיא עוד יכולה לצאת איתנו לקניות, אם לא אז לא נורא, אנחנו במילא עוד מעט נפגשים בה שוב וזה רק אומר שכדאי לעשות את כל זה כמה שיותר מהר, אלוהים עמה-
ללכת ללונה פארק -WOW ענק, כמה זמן לא הייתי בו, מעניין אותי איך תראה לי המכשפה ההיא מהחלון למעלה עכשיו-
לישון בשעה שמונה- אבל מעייפות-
ללבוש פיג'מה -רצוי עם ציורי חיות-
לרכוש מצעי ילדים.
לבכות ממכה ולבקש שיעזרו לנו.
להפסיק לספוג בבגרות.
לשבת לסבא על הברכיים -אם הוא עוד בחיים, אם לא אז לאבא ואם גם הוא לא בחיים אז לבעל, אם הוא עזב אז סתם לאיזה מישהו. אם את נקבה תסבירי לו מה את עושה ולמה, שלא יפתח ציפיות אלא אם כן יש לך קטע להיות הילדה ולו הפדופיל-
לפלח במכולת -רצוי קרמבו כי אחר כך זה הכי כיף להתבאס שהוא התבחבש בכיס-
להקים חבורה.
לקנות נינטנדו בצירוף משחקים שילדים מגיל 4-6 משחקים בהם.
להעביר ערוץ בחדשות לאיזה ערוץ כמו פוקס קידס.
לבהות בקיר -כי ילדים יכולים לעשות את זה שעות וזה רק מראה שיש להם הרבה מאוד בראש-
ללכת להצגת ילדים -אבל לבד, בלי הילדים-
להתחפש בפורים- אבל לתחפושת עכשיוית בעיני הילדים ולא לייקרה ושיט-
לחלום בהקיץ! המון לחלום בהקיץ לחלום המון!
להאמין לאנשים -רצוי אפילו לפעור עיניים ולהגיד WOW -
לדגדג, לדגדג המון ולצחוווווווווק.
לחכות לחורף, לרכוש מגפים אדומות בוהקות מ-ז-ע-ז-ו-ת ולקפץ בשלוליות.
לרכוש ארנב -תנו לו להסתובב קצת בבית לפני שאתם אוכלים אותו. לריח של הקקי שלו יש ניחוח ילדות-
לחייך למה שכתבתי לכם בלי ציניות ולדעת שיש חיים אחרי גיל ההתבגרות והילד שבנו עוד חי ונושם. הוא רק צריך לדעת שעוד אוהבים אותו כי קשה לו שם, והוא מבוהל לאללה מכל מה שלמדו אותו.
להחזיר את התום, זה הכול.
להחזיר את התום כי בלעדיו,
בלעדיו איך נחייה?
איך?

איך? וואלה לא יודע, אבל מישהו שם למעלה או כאן למטה לקח מאיתנו את הדבר הכי יקר לנו, וזה אותנו. איך נתנהל ככה? איך נחייה ככה? לא יודע. אז הגיע הזמן שניקח את מה ששלנו ומה שהיה שלנו מעולם.

רוצים ניסוי?

בואו נראה כמה יגיבו לטקסט הזה ולו רק באות אחת.
סתם, מילה, לדעת שעוד יש שם בינינו ילדים.
בלי ציניות, בלי פוזות, סתם, חיוך.
זו כל המהות של הטקטסט הזה, לדעת דבר אחד, קיים בנו עוד החיוך לתום?

*

הנה פרקתי, עכשיו?
עכשיו קצת מוזיקה מקלחת, ויאללה, אני חותך מכל התוכניות שהיו לי להיום.
פאק איט, ש "MIDNIGHT OIL" ב "BEDS ARE BURNING " ימשיכו מכאן...


How can we dance when our earth is turning"
How do we sleep while our beds are burning
How can we dance when our earth is turning
How do we sleep while our beds are burning

The time has come
To say fair's fair
To pay the rent, now
To pay our share
The time has come
A fact's a fact
It belongs to them
Let's give it back

How can we dance when our earth is turning
How do we sleep while our beds are burning"

מקבי​(מתחלף) • 5 בספט׳ 2004

איי, עשית לי טוב על הלב. תודה.

ואמנם, איני רחוק מזה כל-כך (בשום מובן), אבל גם אני מתגעגע... ובייחוד אני מתגעגע לחופש הנפשי, כמו שכתבת. פחות ללעשות שטויות... זה אני עושה, ותמיד אעשה. גם סבא שלי עושה שטויות - בלי זה, אני לא גבר (או ילד). אני מתגעגע לזה שאפשר היה אפילו לבכות, לעשות עניין מדברים קלי-ערך לכאורה, למצוא עניין בדברים של מה-בכך... יש לי עדיין את היכולת הזאת (למרות שבכיין מעולם לא הייתי, ועדיין אינני), אבל זה לא אותה דבר. אני במיוחד נהניתי, בתור ילד, מהפליאה. פליאה על דברים, תהליכים, סודות קיומיים יותר ופחות.... דברים שהיו נשגבים או נסתרים מבינתי. אני מפחד מהיום, בו אני אאבד את זה, ואת אותו תום, אותה תמימות יקרה-מפז שדיברת עליה.

מצד שני... יש לחיים שלי עכשיו כל-כך הרבה משמעויות וחשיבויות שלא היו להם בהיותי זאטוט, אז גם זה, זה משהו...

ושוב - תודה.

midnight oil

הוא​(שולט) • 5 בספט׳ 2004

הזכיר נשכחות אוסטרלים

galia​(לא בעסק) • 5 בספט׳ 2004

עשר!!!

אני זוכרת שלא מזמן, בהקשר של איזה קטע שכתבת, שלחתי אותך להתבונן קצת בילדים, אני עושה את זה יום יום - כיף לא רגיל.

מתיקות של קטע.

בכוח המוח-אשה • 5 בספט׳ 2004

איך לא הזכרת את הדמויות שהיינו מוצאים במרצפות ובעננים. יכולתי להביט שעות....
והמלחמות הדמיוניות בהן ניצחנו תמיד והצלנו את כל העולם ואשתו.
טוב, לא ממש הרבה השתנה מאז,
עד היום אני בטוחה שהטוב ינצח, ושכלום לא מת,
גם לא הילדות שלנו.

moonstone​(נשלטת) • 5 בספט׳ 2004

נכון גולד, אתה צודק
אבל אל תדאג, נשארו עוד כמה כמונו
מועטים אבל ישנם
לצערי הרב אנחנו דור הולך ונעלם

אני לא מוותרת על הרגש ולא מוותרת על התמימות - זה בא לי טבעי

מקבי​(מתחלף) • 5 בספט׳ 2004

עדיין יש ילדים. הרבה, הרבה ילדים. ואני בטוח שחלקם לפחות, חווים את העולם בצורה הקסומה שאני חוויתי אותו. ורק לחשוב על זה, עושה לי טוב.

רגע, מה עם...

בהט​(נשלטת) • 5 בספט׳ 2004

מה עם לדמיין חבר/ה דימיוני שהולך איתנו לכל מקום?
מה עם לצלול לתוך ספר ילדות אהוב וממש, אבל ממש להרגיש אנחנו שם?
מה עם ההתענגות על הפרוסות של ארוחת העשר?
מה עם לאכול שני קילו מישמישים בשביל הגוגואים?
מה עם לצפות לטיול של הצופים בכדי לצבוע במשחת שיניים את הפנים של החברים הישנים?


ואני יכולה להמשיך ...עשית לי טוב עכשיו. ולא, אתה לא הילד היחיד מסתבר.

קטע מרגש.

אל לו לתום שייתם!

האביר​(שולט) • 5 בספט׳ 2004

הקטע ממש מרגש.
קשה-קשה לשמור על תום טהור.
אנחנו בחברה מהירה, דורשת, נאבקת,צינית.
האינטרסים של הפרט מתגמדים אל מול אלה של הכלל.
האדם (או מה שהיה פעם אדם) הפך לבורג קטן ולא משמעותי בתעשיית המודרניזציה.
אהבה פשוטה, חמלה, מבט משתתף בצער או בשמחת האחר -כל אלה כבר אינם סחורה.
שלא לדבר על עזרה לזולת, מתן בסתר, חונכות על ילדים קשים , קימה לזקן באוטובוס..ועוד ועוד.
לכן-כל כך יפה ונעים לקרא את הרשימה שלך.
אמנם, נכתבה בחוסר אמון ואולי קצת ציניות כלפי הסביבה..(בצדק),אבל, כל ההתחלות קשות.
הדגשת שאיפה התמונה בלב כולנו..משחקי הילדות וכל שאר הדברים עליהם כתבת ,בעצם מכוונים, לטעמי, לדבר אחד ומיוחד-חזרה לעולם טוב יותר, נעים יותר לאינדיבידואל,עולם בו לא הכל אינטרסים וההענקה יכולה לבוא ממקום טהור.
עולם בו לא תם התום-ואל לו שייתם.
החזק מעמד -כותב הרשימה-בעזרתך ובעזרת שכמותך -עוד נכונו לכולנו ימים יפים יותר.

זהב טהור

עלמה​(לא בעסק) • 5 בספט׳ 2004

אתה צודק ומה לעשות, הזמן הזה חלף עבר ולא בכדי וטוב שכך ולא באמת ויתרנו על כלום נכון ?
רק החלפנו משחקים, החלפנו מגרשים ושמות...ופטל אנחנו עדיין שותים ובקשר לנזלת....
ויש גם פיתרון אם בכל זאת לא מרפה הגעגוע - שם תמצא אולי תשובה לכיסופים המאוחרים...
אל תעשה "כמו" ילדים....תעשה ילדים.