| idoido |
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2004
אם ככה אז מהם הספרים הכי גרועים שקראתם?
מישהו פה העלה לפורום נושא מלבב ומקסים: הספרים ששינו את חיינו. לתדהמתי גיליתי שאין לי פה מה לחדש. כל הפייבורטים שלי: האמן ומרגריטה, שוגון, התפסן משדה השיפון, המשפט של קפקא.. לחרדתי הרבה אפילו מלך עכברוש הוזכר...
אז אם ככה מה הם הספרים שהכי עצבנו אותכם? כאלה שסיימתם או סיימתם בקושי ואמרתם בקול רם WHAT THE FUCK האדיוט הזה רוצה ממני? או במילים אחרון מהם ספרי ההר הוליד עכבר שלכם? אתחיל עם שלי, ומראש התנצלות מכל מי שאהב את הספרים, זכותי לחשוב אחרת... 1. הנבואה השמיימית. ללא ספק מקום ראשון. קשקוש מקושקש ומטומטם על בחור חרמן שמסתובב בפרו ומחפש אנרגיות. נו באמת... 2. מי הזיז את הגבינה שלי (או בן דודו המיתולוגי: הנזיר שמכר את הפררי שלו): עוד פילוסופיה בגרוש על עשיית שינויים בחיים. מסוג הספרים שאת התוכן שלהם אפשר לתמצת לאורך של פסקה במדור רכילות 3. מצטער אנשים. באמת מצטער. אבל פבלו קואלו. עוד אחד שמשוכנע שהוא פילוסוף הדור. בניגוד לג'ימס ראדפילד מהנבואה השמיימית וכל סיפרי השינויים בחיים, לזכותו יאמר שהוא רק מבשל תבשיל עייף וחסר מעוף אבל לפחות לא לועס לי את האוכל למעני... 4. ושאלה אחרונה לכל חובבי זן ואומנות אחזקת האופנוע. רבים מחברי הטובים טוענים שזה הספר ששינה את חייהם. 3 פעמים ניסיתי ונשברתי באמצע. פעם בסיני הגעתי לעמוד 60. אני לעולם לא מזלזל בספר שלא קראתי, להפך, אני מקבל את דעת הרוב כי זה ספר מעולה. שאלתי היא האם משהו מתפתח בו באיזשהו שלב? קורה שם משהו? לא יודע.. איזה עלילה שיכולה לסייע גם למפגרים כמוני להתמודד עם זה? י |
|
|
מישלי
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2004
חייבת לומר......
במקום הראשון,
וכולם באותה עדיפות של "מעצבן" : שלל ספרי הלימוד בהסטוריה, שמפאת הטראומה, איני זוכרת את שמם..... ושגרמו לי לשנוא את המקצוע, שאמור להיות המעניין ביותר... |
|
|
שבירה(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2004
עידועידו:
1-3 ברשימה שלך לא ניסיתי אפילו לקרוא, מתוך הנחה מראש שאני אשנא אותם. ככה זה. את זן ואמנות קראתי בצבא, שנאתי, ואין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לגלות מישהו השותף לאי-הערכתי לספר. הבה נקים מועדון. אז כיוון שמכל ספרי הפילוסופיה-בגרוש אני נרתעת כמו מאש, הרשימה שלי כוללת פרוזה שממש לא עשתה לי את זה. קשה לזכור, כי רבים הספרים שאני מניחה מהיד בתיעוב אחרי 10-20 עמודים, אבל אם אני מתאמצת (והולכת על ספרים מוכרים): - אנה קארנינה. כמה אפשר לקרוא תיאורים של מה-הוא-לבש ומה-היא-לבשה ומי-אמר-מה-למי-במסיבה-הזאת ומי-אמר-מה-למי-במסיבה-ההיא. ואל תטעו, אני חובבת גדולה של ספרות רוסית של המאה ה-19, אבל אנה קארנינה באמת היה אכזבה. קראתי בערך חצי מהספר עד שהבנתי שממש, אבל ממש לא אכפת לי מה הולך לקרות להם. (והערת אגב: אם כבר טולסטוי, האם מישהו קרא את "מותו של איוון איליץ'"? כנראה הסיפור המטריד ביותר שקראתי בשנים האחרונות.) - פסוקי השטן. שוב, הגעתי לקו החצי ונמאס לי. שירים את היד מישהו שנהנה מהספר למרות האנלוגיות השקופות, הדימויים הזולים והשילוב המשעמם (במקרה הנ"ל) של הפנטסטי עם המציאותי. בהה. - ובעברית - קיבלתי במתנה את "לטרון" של רם אורן כשיצא הספר לפני שנתיים-שלוש. מעודי לא ניסיתי לקרוא ספר של רם אורן לפני כן, ואין מה לומר - לא ידעתי שאפשר לכתוב כל-כך רע. אחרי 15 עמודים הנחתי את הספר מהיד באנחת רווחה. זהו, גמרתי להתלונן. סופ"ש מקסים לכולם. |
|
|
בטי בום(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2004
בתור אמא יש כל כך הרבה ספרי ילדים שכתובים בסיגנון דיאט קצרה היריעה מלהכיל וגם הספרים עם המוסר השכל צדקני שאני לא סובלת
עכשיו הבת שלי קוראת כל מיני סמדר שיר והמורדים זוועה . בסיפרי המבוגרים : הנבואה השמימית בהחלט - משל בלירה כל הספרים של ריצארד באך שהם סיפרי קונספט. שנאתי את הזקן והים סיפור שלם של איש אובססיבי ,פולחן ההרג , ובכלל לא אוהבת את המינגווי . בעל ואישה של צוריה שלו הרגיז, שעמם ובעיקר היתה לי הרגשה שכתבו אותו לשאלות של בחינות בגרות . |
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2004
יצא לי להתקל בלא מעט ספרים גרועים בחיי... רשימה חלקית תכלול בוודאי את פאולו קואלו, שאחרי שקראתי את האלכימאי ושנאתי גם את סגנון הכתיבה, גם את הפילוסופיה בגרוש וגם את הנסיון הכושל להיות "הנסיך הקטן" החדש, שוכנעתי לנסות גם את "11 דקות" בגלל הקטעים הבדסמיים ולא הצלחתי בכלל להגיע אליהם עקב הכתיבה האיומה וה"תובנות" המעצבנות (אם כי כשדילגתי אליהם גיליתי שהם דווקא לא רעים. לפחות זה).
בכלל אני מתעב ספרי פילוסופיות בשני שקל. את "מי הזיז את הגבינה שלי" בכלל לא התחלתי לקרוא אחרי שעלעלתי בו קלות והבנתי על מה מדובר. גם סופרי הנוסחה סטייל רם אורן ממש לא עושים לי את זה, וכנגדם אני יכול לציין את "מיכאל שלי" של עמוס עוז שהותיר אותי מפוהק קשות ואף תוהה קשות על מה כל הרעש. מהספרים היותר קדומים אני זוכר לרעה את "שבט דב המערות", שנטשתי באמצע כשגיליתי שבכל עמוד ועמוד אני יודע בדיוק מה יקרה בעמוד הבא. אבל ללא ספק, המקום הראשון הוא ספר שנאלצתי לקרוא בתיכון ורובכם ודאי מעולם לא שמעתם עליו, גם אם אתם מכירים את המחברת: סיילאס מארנר, מאת ג'ורג' אליוט. אם יש לכם ילד שאתם רוצים להעניש באכזריות, תכריחו אותו לקרוא את אסון הטבע הזה. זוועה צרופה. ואם כבר בספרים שהוכרחתי לקרוא עסקינן, אפשר גם לציין את "גטסבי הגדול" בתור ספר מפורסם שבהחלט אין שום סיבה שיהיה כזה. |
|
|
crazy_toast(שולט){אליס}
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2004
לסופר רוברט ג'יימס וולר יש 2 ספרים:
1. הגשרים של מחוז מדיסון- אהבתי כל רגע. 2. ואלס איטי בסידר בנד- שנאתי כל רגע. |
|
|
תאיר(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2004
טוב, ספרי תובנות למיניהם לא ניסיתי אף פעם לקרוא אז גם לא התאכזבתי.
הכי "ההר הוליד עכבר" - הר הקסמים של תומאס מאן. זאת אמורה להיות קלאסיקה מרגשת אבל הפסקתי אי שם באמצע הכרך הראשון כשנמאס לי מההתרחשויות ה"מרגשות" בבית הבראה (יש כמה עמודים שמוקדשים לכיסא נוח) ונמאס לי לחכות שהגיבור יחלה בשחפת. מהספרים שלמדתי בתיכון זכורים לרעה אבא גוריו - "בואו נבחר את האנשים הכי מגעילים בחברה הצרפתית של המאה ה19 או ה18 ונספר על חייהם בפרטי פרטים כדי לשכנע שכולם כאלה". והזר - "לא היה לי כח לכתוב סיפור אמין ודמויות שאפשר להזהות איתן אז נגיד שזה בכוונה וניתן למורות לספרות להתמוגג". מקום מיוחד שמור לספרי גור של ג'והן נורמן - יש בהם קטעי DS אדירים, אבל כמה פילוסופיה שוביניסטית דלוחה וחוזרת על עצמה אפשר לקרוא וכמה חיקויים של תרבויות כדה"א שונות בין הקטעים האלה. חוץ מזה גם אני נשברתי באמצע זן ואמנות אחזקת האופנוע. מספרי המד"ב - סידרת הלורד פאול שהשתכנעתי בעקבות המלצות נלהבות לקנות את כולה והתאכזבתי קשות, וטרילוגיית עץ הקיץ (מארג פיונאבר) שקניתי את כולה בתקווה שבספר הבא יקרה כבר משהו. כל הטרילוגיה הזאת היא רק שלד של סיפור וגם בשלד הזה כמעט הכל ברור וצפוי מראש. |
|
|
|
שבירה(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2004
וואו, כמה מוזר. אהבתי את תומאס מאן, אהבתי את אבא גוריו, אהבתי את הזר.
אבל מה זה משנה, כל עוד מועדון האנטי-זן-ואמנות משגשג וגדל. 
|
|
|
|
כלובי
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2004
אני כמעט לא קורה ספרים, אבל דוקא את אלה שעידועידו כתב עליהם ניסיתי לקרוא גם אני והתאכזבתי, סחתיין על האומץ עידועידו!
הנזיר והפרארי ודומיו לז'אנר מנסים לדעתי למכור ליאפים איזה ערך מוסף של רוחניות בגרוש. כלל אצבע - אדם שאומר על עצמו "אני מואר" הוא אדם שאתם לא רוצים לשמוע את השטויות שיש לו להציע. מול הספרים האלה אני חייב להמליץ על "הנזיר והפילוסוף", ספר שהוא דו שיח בין אב - פילוסוף מערבי צרפתי, ובנו שהתנזר (מסדר בודהיזם טיבטי). הספר הוא דיאלוג מרתק וסובלני בין הפילוסופיה המזרחית למערבית, מלא תובנות ואין בו אף אחד שטוען אפילו ברמיזה שהוא התקרב להארה או שהיתה לו פעם פרארי. עוד המלצה כל דבר שאמר, כתב, הקליט, פרסם, מלמל מתוך שינה או הרצה הדלאי למה ה-16. תובנות יפות פשוטות ומורכבות בלשון חביבה ולא לא עליתיסית אינטלקטואלית או מתחכמת. הוא נחשב בעיני רבים לבודהה אבל גם אותו לא תתפסו מתרברב ביכולת הרוחנית שלו בשום מקום. |
|
|
אנפת לילה
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2004
למה אף אחד לא מזכיר את הרומן הרומנטי?
מה? לא כרכו אותם? לא מוכרים אותם בחנויות ספרים?
בעיני זו התגלמות הזוועה הספרותית עלי אדמות. |
|
|