המכשפה בג'ינס(מתחלפת)
|
לפני 20 שנים •
4 בנוב׳ 2004
איפה הייתם ב - 4 בנובמבר 1995 ?
נתחיל בקצת רקע:
תשע שנים חלפו מאז 4 בנובמבר 1995, זה היה מוצאי שבת, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב נערכה העצרת "כן לשלום - לא לאלימות" שאירגן שלמה שלהט (ציץ'), אל העצרת באו מכל גווני הקשת הפוליטית, היו הסעות מכל קצווי הארץ, היו נאומים והיו גם אומנים. העצרת התחילה בשעה 19:30 הנאום של ראש הממשלה יצחק רבין, תוכנן לשעה 20:00 והוא אכן החל בזמן. כיוון שנושא השירשור שפתחתי הוא איפה הייתם ב - 4 בנובמבר 1995 ?, אז אני אתחיל ראשונה ואומר שהייתי בכיכר בעצרת. לא שמעתי את היריות אבל הייתי די קרובה למקום שבו הוא נרצח והספקתי לראות את הרכב המשוריין דוהר משם ואת כל אנשי השב"כ באקדחים שלופים. אחרי שעה בערך התפזרנו הביתה ונורא קיוויתי שזה יהיה כמו בסרטים, איזו שריטה קטנה, או סתם כדור ברגל... אבל המציאות היתה אחרת, ישבתי מול הטלויזיה והבנתי בערך ב - 23:00 שיצחק רבין מת. לקח לי עוד כמה דקות ואז הבנתי שלא רק יצחק רבין מת, הבנתי שמתו עוד כמה ערכים, שנרצח ראש הממשלה, שנרצחו רעיונות, שנרצחו סיכויים ושנחצה קו מהותי וחשוב. |
|
|
מקבי(מתחלף)
|
לפני 20 שנים •
4 בנוב׳ 2004
ראיתי את העצרת בטלוויזיה, ואז הלכתי לישון. בבוקר, לפני שהלכתי לבית-ספר, אמא שלי בישרה לי מה קרה. לא ממש הבנתי, אבל כשהגעתי לבית-ספר, דיברו על זה, וזה חילחל... לקח אבל קצת יותר זמן עד שזה ממש נקלט. אני זוכר את זנ כחוויה טיפה טראומטית ודי משמעותית.
|
|
|
absolute zero(נשלט)
|
לפני 20 שנים •
4 בנוב׳ 2004
כל השבוע שלפני, הסקרים הראו שביבי לוקח בבחירות שאמורות להיערך בנובמבר 1996 בהפרש אדיר, של 48 מול 30. כל השבוע שלפני לווה במודעות ענק על העצרת הזו. כל השבוע שלפני הייתה לי החוצפה לספר לאנשים שזה חייב יהיה "להיגמר רע". סוג של תחושה. אולי המודעות היו גדולות מדי, אולי מתנכרות מדי עבור מה שהאמנתי ועודני מאמין בו.
ראיתי את תכנית סיכום מחזור הכדורגל שנערך באותה שבת. כאמור, היה לי ברור שהולך לקרות בעצרת משהו רע, אבל משום מה תכנית הכדורגל הצליחה להסתיים מבלי שנעשתה אף פריצה לשידור. אלא שאז, באופן מוזר, שודרו שני קליפים - מנהג לא שגרתי בערוץ 2 שתמיד היה משדר פרסומות לאחר שתכניות הסתיימו. ואז עלה לשידור יורם ארבל, שגם הגיש את תכנית הכדורגל, והודיע שרבין נורה. נרדמתי רק ב-4, מול הטלוויזיה, אחרי שהצלחתי להירגע מהפנים המחייכות של השמוק ומהקול המרוסק של א.הבר. |
|
|
זיקית
|
לפני 20 שנים •
4 בנוב׳ 2004
רביעי בנובמבר
אני חזרתי מעוד ביקור בבית הקברות..ובדרך שמעתי הכל ברדיו. "ממשלת ישראל מודיעה..."
הגעתי הביתה ונשתלתי מול הטלויזיה. אנשים דיברו כמה ימים על התחושה שלהם כאילו אבא שלהם מת. what do they know חשבתי לעצמי.. ואני הייתי עסוקה באבל הפרטי שלי. |
|
|
השפוט של דוויל
|
לפני 20 שנים •
4 בנוב׳ 2004
אומרים..
אומרים שאת הרגע שבו שמעת על הרצח תזכור לכול החיים באופן מדוייק לחלוטין...
אולי מכיוון שהעוצמה של הידיעה כל כך חזקה שהיא חרוטה עמוק בזיכרון.. אני חזרתי מטיול בצופים... הייתי אמור לנסוע לעצרת אבל הגענו מאוחר מידי.... אני זוכר שראיתי את העצרת בטלביזיה ותוך כדי גם ראיתי את הסרט קיץ אינדיאני..... בשלב מסויים נרדמתי ואז העירו אותי ואמרו לי שרבין נרצח.. התגובה הראשונה שלי הייתה... "עלאק....." וחזרתי לישון... |
|
|
ים_yam(לא בעסק)
|
לפני 20 שנים •
4 בנוב׳ 2004
אני הייתי סטודנטית לחינוך, באותה תקופה גם דיברו הרבה במכללה על הפרוייקט של רבין "מחר 2000" שבו יזם הכנסת מחשב לכל גן ילדים ולכל כיתה בכל בתי הספר והגנים בארץ.
למדנו קבוצת בנות למבחן ולכן לא נסענו לעצרת. החלטנו לשתות שוקו בבית קפה ולחזור כל אחת לביתה לראות את העצרת בטלוויזיה. כשנכנסתי הביתה אחי אמר לי "רצחו את רבין" ואני עניתי "כן, בטח..." הוא הוביל אותי מול הטלוויזיה לראות את ההמולה שהייתה מיד אחרי היריות והדיבורים על מצבו הקריטי (אז עוד לא נקבע מותו). התיישבתי המומה ולא יכולתי להאמין. כשהכריזו על המוות התחלתי לבכות. למחרת דיברו על כך בלי סוף במכללה, איך להסביר לילדים בגן את האבל, מי היה רבין ומה חשיבות הרצח, כאילו שילדים בגן מבינים... הם הרגישו את העצב באוויר - אבל אצלם החיים נמשכו כרגיל בין ארגז החול לפינת הבובות. לנו, המבוגרים היתה תחושה שקרס עולמנו, שהעתיד שרצינו לילדים האלה ולעצמנו מוטל בספק. |
|
|
|
סוג של עבד(לא בעסק)
|
לפני 20 שנים •
4 בנוב׳ 2004
רק אני הייתי באמצע אסקימו לימון?
|
|
|
|
Dom_Quixote
|
לפני 20 שנים •
4 בנוב׳ 2004
לא הלכתי לאותה עצרת כי סבלתי ממחלה די איומה באותה תקופה. התמרחתי מול הטלווזיה, נדמה לי שזה היה אחד מאותם שידורים חוזרים בלתי נגמרים של "חופשי על הבר" בערוץ 6. ההורים שלי, שהיו בעצרת, פרצו דרך הדלת עם זוג חברים, וצעקו שירו ברבין. העברנו ערוץ, ובילינו חצי שעה מול התמונות. הכלב שלי, שבאופן רגיל היה אוכל את זוג החברים ועושה מהעצמות שלהם אנדרטה כדי שהבאים בתור יידעו לא להיכנס לבית שלו, קלט שמשהו קורה וישב בשקט ליד אמא שלי.
אבא שלי הוא חבר קרוב של שלמה להט (ציץ'), הוא נטל חלק פעיל בארגון העצרת. בכל התמונות של השניות האחרונות של רבין רואים אותו. רבין חתם לאחי בפנקס חמש דקות לפני כן. באותה תקופה האמנתי באלוהים. כשעדיין לא היה מצבו ברור הלכתי לחדר וקראתי תהילים במשך שעה. חזרתי לטלוויזיה לשמוע שזה לא עזר. למרות שהיום הדת היא ממני והלאה, ה-4.11.95 היתה הפעם האחרונה שהתגלחתי ביום שבת... הייתי בעצרת הזיכרון ביום שבת האחרון. בקושי 60,000 איש, רובם חניכי צופים והנוער העובד שהיו בני 5 בזמן הרצח. כמו שאמרתי בשרשור בפורום זה, חורה לי בצורה בלתי ניתנת לעיכול שמה שבכל מדינה נורמלית היה מאחד את כולם, הפך פה לעוד גורם מפלג. אנשים שהגיבו בשרשור דיברו על קטנותם של פוליטיקאים, צרות האופקים של השמאל וחוליי הימין הידועים, ועדיין, זה פשוט כ"כ מרגיז. ראש ממשלה נרצח בישראל, ותשע שנים אחרי זה זה איכפת בקושי לשבריר מהעם, כשמאות אלפים בכלל רואים בזה דבר לא הכי חיובי שבעולם, אבל גם לא ממש שלילי. יש ימים שפשוט בא לי להגיד שזין על המדינה הזו ועל העם המטומטם שיושב בה. אבל לא צריך, העם הזה כבר דואג להרוס את עצמו בכל דרך אפשרית. ואז פתאום מתעורר ב הצורך לעזור, לשנות, להציל, ולא חושבים על מגיע או לא מגיע. אני יכול רק לתאר לעצמי מה הרגיש רבין, מה מרגיש עכשיו שרון (שאגב, למי ששם לב, פלט איזו התנצלות קטנה לרבין בישיבת הזיכרון. חבל שלע עשה זאת בקול רם יותר). אנשים שנתנו את כל החיים למדינה, רק בשביל שציבור מפגר יקרא להם בוגדים ויוציא פסקי הלכה שמותר להרוג אותם. רבין לא היה קדוש, אבל רצח ראש ממשלה בישראל הוא אירוע קדוש עבור כל מי שערכי המוסר מחד, והדמוקרטיה מאידך (שלא לדבר על יהדות) יקרים ללבו. לזכור, ולא לשכוח. קיחוט |
|
|
| Rocco(שולט) |
לפני 20 שנים •
5 בנוב׳ 2004
באותו יום חזרתי מבלופילד לאחר נצחון על כ"ס
התרווחתח בספה מול המסך לראות חדשות ואת סיקור המחזור שהיה מיד לאחר תוכנית הספורט היה הזה רגע של בילבול ואז קיבלתי את ההודעה של הירי בהלם מקווה שהוא רק נפצע ולא יותר אבל בפנים ולפי כל ההתנהלות שהיתה הרגשתי שכך לא יהיה את הקראת ההודעה של איתן הבר שמעתי מהמטבח התישבתי על רצפת המטבח והתחלתי לבכות באותו לילה נסעתי לשדה התעופה כדי לקבל קבוצה של עובדים שהגיע לארץ לאחר מספר מילים קצרות הובלתי אותם לדירות ונסעתי לכיכר השעה היתה 4 לפנות בוקר ריח השעווה היה באויר ומצאתי את עצמי מסתובב כמו סהרורי בכיכר מדליק נרות שכבו ותוהה לאן הובילה ולאן תוביל השנאה הזו עד עצם היום הזה אני כואב את אותו יום ומסרב להשלים איתו וכן אני לא מוכן לסלוח לאותם אנשים שהובילו את ההקצנה והשנאה ואני לא מוכן לקבל את המכחישים ואת המצדדים העלובים של הרצח. וכן אני עדין מאמין שיש עוד תקווה לעתיד טוב יותר למרות הכל |
|
|
עומר.
|
לפני 20 שנים •
7 בנוב׳ 2004
אני הייתי בצבא
ישבנו כל החברים מגולני סביב הטלויזיה וראינו אסקימו לימון שהיה בערוץ 2 שלפתע נפסקה התוכנית
ואז התחיל כל הבלאגן... כמובן שחלק שם ישר שמחו... אני לא אשכח את היום הזה כל חיי... למרות שלא אהבתי את כל מה שבא לאחר מכן אבל היתה תחושה מיוחדת במדינה לםחות לכמה ימים אם כבר הזכרתי יום שאני אזכור תמיד אז יש לי יום נוסף כזה וזה..לא לצחוק..השער של ואן בסטן מול רוסיה בגמר היורו בשנת 88...אני זוכר בדיוק איפה הייתי מה אמרתי ומה לבשתי אפילו 
בטח הגברים שבחבורה אולי יזכרו גם איפה הם היו ביום הזה |
|
|