סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

יום הולדת שני או: ללחום בבלתי מנוצח

Dom_Quixote
לפני 19 שנים • 15 בדצמ׳ 2004

יום הולדת שני או: ללחום בבלתי מנוצח

Dom_Quixote • 15 בדצמ׳ 2004
"לחלום חלום בלתי אפשרי
ללחום בבלתי מנוצח
לסבול את שבלתי נסבל עוד
לרוץ לאן שאיש לא הלך"


("החלום הבלתי אפשרי" מתוך "איש לה מאנשה". תרגום: קיחוטה)

כבוד,

עד היום פרסמתי כ-2,743,015 פוסטים באתר. רובם כה גאוניים שהשתכנעתם ועשיתם אותי למלככם לכל ימי חיי (אם אתם לא זוכרים זה לא נורא, הרופאים הזהירו אותי שזה עלול לקרות לכם).

אף אחד מהם לא חשוב כמו הפוסט הזה.
עזבו אתכם משטויות, הפעם הזאת אני לא מנסה להצחיק. תקראו, אפילו שזה ארוך.

אני כותב את הפוסט הזה כי במהלך שהותי באתר ובקהילה השתכנעתי שהסיפור הזה, באופן סטטיסטי-יחסי, רלוונטי עבור חברי הקהילה יותר מלכלל האוכלוסייה. כמו שאמר הרס"פ בטירונות שלי: זה - בשבילכם.

היום, ה-15 בדצמבר, הוא יום הולדתי השני. כלומר, בסוף מאי אהיה בן 25, אבל במובנים לא מעטים, היום אני בן שנה (ומי מכם שחש צורך עז לומר שזה מסביר הרבה דברים, נא להתאפק. גם אתה אוראנוס).

אתם קוראים אותי באתר, מקשקשים איתי בצ'אט, חלקכם הגדול גם פגש אותי פנים אל פנים. אני שמח וגאה לומר, שרובכם, כך נראה, אוהבים אותי (או לפחות את הכתיבה שלי), ומהתגובות שאני מקבל בפומבי ובפרטי עולה כי אתם מעריכים את כשרוני ויכולותיי. אני מוקיר ומודה לכולכם, ומבקש לחלוק עמכם דבר מה.
לפני שנה ויום, לא יכולתי לכתוב פוסטים. לא יכולתי לכתוב בכלל. למעשה, לא יכולתי להדליק מחשב.
פתחתי בציטוט מתוך "החלום הבלתי אפשרי". במשך שלוש שנים מחיי, להדליק מחשב ולגלוש באינטרנט, בטח באתר כזה, היה עבורי חלום בלתי אפשרי. לדבר בטלפון, לצפות בטלוויזיה, לראות סרט, לקרוא עיתון או ספר, לישון, היו עבורי חלום בלתי אפשרי.

לשמחתי פגשתי הרבה אנשים נפלאים פה באתר. לצערי הרבה אנשים נפלאים מאלה שפגשתי אינם מצויים במצב מי-יודע-מה בחיים שלהם. חלקם מדוכאים, חלקם סובלים מהפרעות מסויימות, חלקם לא מעריכים את עצמם בגרוש, חלקם עברו טראומות שאינני יכול אפילו להבין, וחלקם סתם לא יודעים מה לעשות עם עצמם. יצא לי לדבר עם כמה אנשים פה שהודו בפניי שהם כבר התייאשו, והחליטו בעל כורחם לקבל את המצב, ולקוות שמתישהו יהיה טוב יותר.

חברים וחברות יקרים, מכרים ומכרות, זרים וזרות, תקשיבו לי בבקשה,

אמרה לי פעם בחורה חכמה "לחיות זו זכות שלא רבים בוחרים לנצל. רוב האנשים אך ורק קיימים".
אני, אפילו "קיים" היא מילה חזקה מכדי לתאר את מה שהייתי. למעשה, פשוט הייתי, זהו זה.

משך שלוש שנים מחיי, שנה וחצי בתיכון ועוד שנה וחצי שהסתיימה בדצמבר שעבר, יחד חמש שנים לא יוצאות מגדרן ביניהן, הייתי במצב שאתם כלל לא מעלים על דעתכם.

אינני בא, חס ושלום, לזלזל במה שעובר עליכם. אני רק אומר שדיברתי פה רבות ועמוקות עם אנשים שעוברים דברים מאוד קשים, שמתמודדים עם מצבים איומים, שאת חלקם אינני יכול באמת להבין, כגון בנות שהותקפו נאנסו לא עלינו, ואני אומר לכם על סמך שיחות עמוקות מאוד והקשבה רבה מאוד מאוד, וחס וחלילה לא מתוך חשיבות עצמית כי אם באובייקטיביות, ביושר ובתום לב מוחלטים שמאחוריהם אני עומד גם אם אני טועה במה שאני אומר, שאף אחד מכם לא היה מתחלף איתי בגיל 16, אף אחד. אני לא מדבר איתכם על דיכאון, גם לא על טראומה, אני מדבר איתכם על משהו שאנשים מתאשפזים בגללו לתקופות של שנים על שנים, ולא במקרה הרע ביותר.

במצב הכי קשה שלכם, האם יכולתם לקרוא עיתון? אני לא יכולתי.
האם יכולתם לגלוש באינטרנט? אני לא יכולתי.
האם יכולתם לצפות בטלוויזיה? אני לא.
האם יכולתם לטלפן לחברים? אני לא.
האם היה\היתה לכם בן\בת זוג? לי מעולם לא.

האם יכולתם ללכת לשירותים כשהייתם צריכים?
אתם באמת רוצים לשמוע את התשובה לשאלה הזו?

ואני לא כותב את הפוסט הזה כדי שתרחמו עלי או כדי לספר לכם כמה אני חזק, אני כותב אותו כדי להגיד לכם דבר אחד ואחד בלבד:

אל תתייאשו.

אתם לא יודעים כמה קל היה לי להתייאש. הייתי ילד בן 15 שללא כל אזהרה או הכנה נאלץ ביום אחד בהיר להתחיל לשאת את השטן בכבודו ובעצמו על הכתפיים. לא דיברתי עם ההורים, לא עם חברים, לא רופאים, לא ספר, לא טלוויזיה, לא יציאות, לא כלום. שנה וחצי ישבתי בחדר, ונלחמתי. והייתי כ"כ קרוב להתייאש, כ"כ קרוב. ולהתייאש באותו זמן לא היה פירושו לחיות בדיכאון שנים ולא לעשות כלום עם עצמי ולגלוש בכלוב ולעבוד בעבודה מזדמנת. להתייאש פירושו היה רק דבר אחד: לשים קץ לחיי. לא יכולתי לחיות יותר, לא יכולתי. זה לא שהייתי מדוכא או חלש, זה שמהשניה שבה התעוררתי ועד השניה שבה קרסתי באפיסת כוחות על המיטה לא היתה לי אפילו שניה של מנוחה, של שקט, של רוגע. זו היתה מלחמה בלתי פוסקת של 86400 שניות כל יום, כל שניה מחדש, במשך שנה וחצי. אפילו לבכות לא היה לי זמן, אפילו לחשוב על כמה רע לי לא היה לי זמן. הייתי עסוק בלהילחם, כל שניה מחדש. "כל שניה מחדש". אני מאחל לכם לעולם, לעולם, לא להבין את משמעות המשפט הזה.

אני לא יודע למה לא התאבדתי, אני לא יודע מה החזיק אותי. אולי אלוהים, אולי תחושת בטן, אולי תקווה, אולי רתמה מוצלבת מחוברת למוט במבוק כמו זו שדיאה וטיפוס שמחו לעשות לי אתמול בסדנת קשירות. לא יודע. אני יודע רק שהחלטתי בסופו של דבר שאני לא הולך למות, וזהו. ולקח המון זמן, והמון כאב וסבל, אבל עשיתי זאת.

עברו כמה שנים יחסית בסדר (עדיין הייתי רחוק מלתפקד כמו אדם בגילי), עד שלפני שנתיים וקצת עשיתי שטות נוראית ומסיבה מסויימת הפסקתי לקחת את התרופות. כל הגיהינום כולו חזר. שוב: אי אפשר ללכת לשירותים כשצריך, אי אפשר לראות טלוויזיה או ללכת לסרט או לקרוא ספר או פאקן להתקשר לחבר. לבד, בחדר, שנה וחצי, פעם שנייה.

יש פה פוסט מאוד חזק בפורום הבליינים, על התוכנית של טיצ'ר לארגן כליאה ל-48 שעות. הרבה תגובות מדברות על זה שצריך ייעוץ פסיכולוגי, תמיכה נפשית לכלואות. אני יודע שאני אהיה שם, ולו בשביל לספק אותה. אני הייתי כלוא מה- 8 באוגוסט 2002 ועד דצמבר שעבר.

בפעם השנייה זה קל יותר במובן מסויים, אבל קשה יותר במובנים אחרים. כי מכירים כבר את התהליך, יודעים מה עובד לבוא, ויודעים כמה זה עומד להיות נורא. ויש את התחושה הזו שאולי אפשר לקצר תהליכים, אולי במקום שזה יקח שנה זה ייקח חודשיים, וזה לא קורה. והציפייה הזו שייעשה כבר יותר טוב היא מפרכת, מתישה.

היום לפני שנה כבר הייתי בחוץ, וזה היה כמו לשחות אוקיינוס שלם, ולמצוא את עצמך פתאום על היבשה בצד השני. כל מה שרציתי ברגע שהייתי בחוץ היה לישון. רק לישון. לא עבודה, לא חברים, לא חברה, רק לישון. לא רציתי למות, אבל גם לא רציתי לחיות. אמא ואבא אמרו לך לעבוד, ללמוד, לצאת. לכו תסבירו להם שהרגע חזרתי ממלחמת העולם השנייה. כל מה שרציתי בחיים היה לישון, לא למות, אבל גם לא להתעורר, רק לישון.

אחרי כמה שבועות התקשרתי לעיתון שבו עבדתי קודם לכן, ושאלתי אם רוצים אותי בחזרה, בקטן, לא באמת לעבוד, רק לכתוב כמה שורות פעם בשבוע מהבית. אלה מכם שלא עומדים בקצב של השרשורים שלי ישמחו לשמוע שלפני שנה נאלצתי לעבוד שעות ארוכות על טקסט עלוב באורכו ועוד יותר עלוב ברמתו. אם הייתם רואים לא הייתם מאמינים.

למה אני אומר לכם לא להתייאש? כי תראו אותי. היום, שנה אחרי, אני עושה כ"כ הרבה דברים שהיו מסחררים את רב-אלוף (מיל') נפוליאון בונפרטה בכבודו ובעצמו. יש לי ברזומה סעיפים שאנשים מבוגרים ממני בעשר שנים היו מתגאים בהם. האנרגיות שלי הן בלתי נלאות (מי מכם שפגש אותי אישית – ולא אתמול – בוודאי שם לב), אני בכושר המקצועי הטוב ביותר שהייתי בו בחיי (וכבר עשיתי כמה דברים לא רעים שזכו להערכה בחיים), ההצעות לא מפסיקות לזרום, הבחירות שעלי לעשות בשנה הקרובה הן בבחינת צרות של מיליונרים, והעיקר – אני נהנה לחיות כפי שאף פעם לא נהניתי. חברים, השנה בפעם הראשונה בחיי היתה לי חברה. אתם זוכרים איך זה לאהוב בפעם הראשונה? אתם מדמיינים לחוות את זה בגיל 24? אני חושב שגם זו שאיתרע מזלה תעיד שזה לא מצב בריא במיוחד.

חברים, אני לא גאון ולא סופרמן, מקסימום אביר מדהים ביופיו ומושלם מכל בחינה. אני פשוט אדם שהיה במצב שאולי נדמה לכם שאתם מכירים, אבל כזה שבו אי אפשר להמשיך לחיות שנים, כי ממנו או מתים או מתרוממים, ואני החלטתי להתרומם. תארו לכם שהייתי מתייאש – מי היה מזבל לכם את המוח בשרשורים? מי היה מקשיב לכם שבועות וחודשים ושנים ומוציא אתכם ממשברים כדי שאח"כ תוכלו לזרוק אותו? מי היה מלמד את פוקסיה שיעור בשימוש בווליום (ומשיג תוצאות תוך שבוע)? מי היה מדיח את אביס הנפשע מתואר הדום הפופולרי באתר? ואתם יודעים מה, עם כל הכבוד לכל אלה, עשיתי עוד כמה דברים בחיים, והבאתי עוד קצת שמחה ללבבות (אפילו של ונילים, ימח שמם), ועשיתי קצת טוב לעוד כמה אנשים, שאחרת לא היה נעשה.

אבל עזבו אתכם מאחרים, אני מדבר עליכם, תשכחו מלעזור לאחרים. גם לכם מגיע לחיות, ולהיות מאושרים.
אני לא אומר בשום אופן שכל מה שדרוש זו החלטה שלכם, ושאתם לא בסדר שלא החלטתם עד עכשיו. אולי צריך טיפול כזה או אחר, ואולי תרופות שזה ממש לא בושה, ואולי עוד הרבה דברים. אבל לא תרופות ולא טיפול ולא נס משמיים יעזרו אם אתם כבר החלטתם ששום דבר לא יעזור.

זה שעוד לא מצאתם פתרון – זה לא אומר שלא תמצאו, ובטח ובטח לא אומר שאין כזה. אני ניסיתי פסיכולוגים ותרופות ומומחים ורבנים, רק אחרי עינוי שאין כדוגמתו מצאתי את מה שצריך.
זה שהיום רע לכם ואולי רע לכם כבר חודשים ושנים, לא אומר שיהיה רע לכם בעתיד. אם הייתם אומרים לי לפני שנה באיזה מצב אני אהיה היום, שתהיה לי חברה וסאביות ועבודות ומלגות ופאקן רצון לקום בבוקר ולצאת ולחיות ולנצל כל שניה, הייתי אומר לכם שדחפתם את הבאט-פלאג עמוק מדי.

אני מזמין את כולכם לחלוק איתי את התאריך שלי (ובמידה מסויימת של עקשנית...מזל טוב!). הפוסט הזה נכתב (ונכתב פעמיים, כי במקלדת שלי ימח שמה יש כפתור BACK שממוקם במקום אסטרטגי יתר על המידה שאם לוחצים עליו בטעות כל ההודעה הולכת פייפן כי כמובן לא טרחתי לשמור אותה או משהו) (עכשיו לחזור ללפני הסוגריים כי אני ממשיך כאילו לא קרה כלום) כדי שתבינו שאני, האיש שאתם הכי מעריצים בעולם, הייתי לפני שנה שבר כלי שלא היה ראוי לנקות איתו את הרצפה מרוב סמרטוטיות. בואו תחליטו היום, שב-15 בדצמבר הבא, אתם חוגגים איתי יומולדת שני, למרות שאכלתם אותה, כי אתם תהיו תינוקות בני שנה ואני כבר פז"מניק בן שנתיים.

אני לא משלה את עצמי שהפוסט הזה ישנה לכם את החיים תוך יומיים, גם לא תוך שלושה חודשים. אבל כמו שלימדתי את הסינים העתיקים לומר: גם מסע של אלפי קילומטרים מתחיל בצעד אחד. אם תעשו היום החלטה, אבל אמיתית, לא כמו שעושים בראש השנה, שאתם לוקחים את עצמכם ויוצאים מאיזה מצב שלא יהיה שאתם לא מרוצים ממנו, זה יבוא. אל תתביישו ללכת לפסיכולוג, לפסיכיאטר, לרב כדורי, לבודהה, אפילו לסדנת שיפור עצמי של איזה שמוק – כל מה שיעזור לכם. ואני מבטיח לכם שמשהו יעזור לכם, מילה של אביר.

ברור לי לחלוטין שיהיו את אלה פה שיגידו שהפוסט הזה נועד לפאר את שמי תחת מסווה של דאגה לזולת, פבסדו-אביר קשיש שכמותי. חברים – WELCOME, הפליאו בי את שבט תגובותיכם. אם אתם באמת חושבים שהיום ב-15 בדצמבר אני מוטרד מכם ולו במקצת, הרי שאתם לא מבינים פה יותר מדבר אחד.

חברים וחברות, אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום.
(וגם את הדום, ע"ע שירי השס"ק המופתיים).

ולשם שינוי, אפילו לא אבקש ממי שהתרשם מהפוסט לתרום לקופת המפלגה. קחו את האגורות המסריחות שלכם ותקנו לעצמכם משהו נחמד.

אני מבקש להמליץ למי שסובל ממחלה וזקוק למומחה אמיתי לפנות לאגודת "עזרה למרפא" של הרב פירר, שמתמחה בהפניית חולים למיניהם למקום הטיפול הנכון עבורם.

לחייכם,
כבוד
ואהפה,
קיחוט

תקציר הפוסט (C):

"האזינו לשירה
זמר עולה מתוך השחור
זוהי מנגינתו של מי
שמטפס שוב אל האור
בעיניו של כל נדכא
יש להבה שלא תדעך
לילה אפל – אך בסופו
החמה תזרח.

האם תצאו אל המסע, מי יעמוד איתן עמי?
הן מעבר למתרס, עולם חדש לכם ולי.
האזינו לשירה, התשמעו את התופים?
זהו השחר שקרב ומבשר חיים!"

("פינאלה" מתוך "עלובי החיים". תרגום: קיחוטה).
חתולת הלילה
לפני 19 שנים • 15 בדצמ׳ 2004
חתולת הלילה • 15 בדצמ׳ 2004
וואו. אתה באמת ראוי לכבוד.
על מה שעשית מהמקום הנמוך ביותר, על האומץ לחשוף, על הדברים שכתבת כאן, ששווה לחשוב עליהם.

כבוד.
זיקית
לפני 19 שנים • 15 בדצמ׳ 2004

קיחוט

זיקית • 15 בדצמ׳ 2004
כותבתמוחקתכותבתמוחקתכותבתמוחקת.

אין לי מילים להסביר לך כמה הדבר שכתבת כאן וחלקת איתנו הוא אמיץ וגדול.

כמה נשמה. כאן היה נכנס ציטוט של איזה מיסטיקן/רב גדול/ פילוסוף חשוב טוב. אבל אני לא חזקה בזיכרון..

אני מאחלת לך ביום ההולדת שלך עוד מעיינות של כוח מאותו מקום שהם באו ממנו עד עכשיו.. שלווה אמיתית וסיפוק אמיתי - לא רק כי נלחמת וניצחת, אלא כי מגיע לך ! כי אתה חי.

ועוד אני מאחלת אהבה ואושר, ומישהי שתוכל להכיל את כולך, וזה הרבה.

הרבה כבוד,

ועוד כבוד.
מקבי​(מתחלף)
לפני 19 שנים • 15 בדצמ׳ 2004
מקבי​(מתחלף) • 15 בדצמ׳ 2004
קבל הצדעה ממני - אלייך. וכמובן, הרבה כבוד. אני תמיד אומר שאנשים טובים זה מצרך נדיר... אז המחיר שלך בשוק רק יעלה. icon_wink.gif אפילו שזה משפט שלך, אומר אותי גם אני - אני פה אם תצטרך משהו. הרבה מזל טוב, הצלחה וסאביות ממושמעות לרוב (מצרך יקר כמעט כמו אנשים טובים), וזהו...

מקבי
nerissa​(אחרת)
לפני 19 שנים • 15 בדצמ׳ 2004
nerissa​(אחרת) • 15 בדצמ׳ 2004
אני לא אוראנוס אבל.. נו - עכשיו הכל ברור יותר icon_wink.gif

אוהבתותך, איש אמיץ שכמותך icon_profilekiss.gif hug2.gif
Miu​(מתחלפת){היצור}
לפני 19 שנים • 15 בדצמ׳ 2004
Miu​(מתחלפת){היצור} • 15 בדצמ׳ 2004
שיר שאני שומעת הרבה לאחרונה,
לא שאני בנאדם דתי בכלל או נוצרי בפרט.
יש לזה גירסא מעולה של מרלין מנסון ועוד אחת ממש מעולה של ג'וני קאש.
את המקורית של דפש מוד פחות אהבתי.
בכל מקרה, זה איכשהו נוגע בדיוק בנקודה (ממליצה בחום להוריד ולשמוע).



Your own personal jesus
Someone to hear your prayers
Someone who cares
Your own personal jesus
Someone to hear your prayers
Someone who’s there

Feeling unknown
And you’re all alone
Flesh and bone
By the telephone
Lift up the receiver
I’ll make you a believer

Take second best
Put me to the test
Things on your chest
You need to confess
I will deliver
You know I’m a forgiver

Reach out and touch faith
Reach out and touch faith

Your own personal jesus...

Feeling unknown
And you’re all alone
Flesh and bone
By the telephone
Lift up the receiver
I’ll make you a believer

I will deliver
You know I’m a forgiver


Reach out and touch faith

תודה על אתמול בלילה,
מאחלים לך עוד המון אושר, כוח, אומץ וכבוד.

היצורים
icon_mrgreen.gif icon_mrgreen.gif
אליס​(נשלטת){crazy_toas}
לפני 19 שנים • 15 בדצמ׳ 2004
אליס​(נשלטת){crazy_toas} • 15 בדצמ׳ 2004
אחרי שהבנתי שאני לא מצליחה להביע את הדברים שאני רוצה להגיד אני פשוט אשתוק ואגיד מזל טוב.

מזל טוב. icon_chickkiss.gif