רק על עצמי לספר ידעתי

יוני • 5 באוג׳ 2003

דבר ראשון אני רוצה להודת לכם ,למי שהגיב ולמי שרק קרא
היססתי הרבה לפני שהחלטתי לפרסם את המכתב שלי לצחי

חשבתי שזה יעזור לי אבל זה לא עזר
הייתי היום באזכרה של צחי ושל איתי ויניב
זה היה כול כך קשה
אמא של צחי באה ואמרה לי כמה גדלתי ושאלה מה איתי
הרגשתי כול כך אשם שאני גדל וצחי נשאר רק מצבה ותמונות
אתמול בלילה נפגשנו צכול מי שהיה בהיתקלות הזו
אחרי זה לא הצלחתי להירדם
שכבתי במיטה בחושך פתאום שמעתי את הרעש של המסוקים הטנקים
שיורים מסביב וצועקים בקשר שאי אפשר לחלץ אותנו
עדיין עומד לי הריח של האבש"ש באויר

אני כבר לא מאמין שזה יעזוב אותי
אני עדיין הולך ברחובות של חיפה ומחפש צלפים על הגגות
עדיין מסתכל על שיחים ורואה עמדות מארבים ומטענים
אולי הזמן ירפא אולי לא
אני משחזר בראש שלי את אותם הרגעים האלה
הפיצוץ ,הפגזים שנופלים עליינו,הירי והריח שלי דם חרוך באויר
אני רק מתפלל שיום אחד זה יעזוב אותי

אולי

כלובי • 5 באוג׳ 2003

אתה לא צריך להרגיש אשם יוני
אני חושב שאולי כדאי שתנסה לדבר עם אמא של צחי קצת יותר,
נראה לי שאתה באיזה שהוא מקום מהווה מזכרת חמה,
נראה לי שעושה להם טוב לראות אותך, לראות סוג של חיות, שריד מאותה תקופה, המשכיות, לראות שיש עוד חיים, ועם זאת
להיות ביחד אתך - שותפים לכאב ולגעגוע יש בזה משום נחמה ותמיכה.

באבלכם המשותף והקשה אני לא חושב שיש אי נעימות, אלא קירבה אינטימיות, ומשפחתיות.

אי אפשר לשכח, אי אפשר להרפא

אבל צריך להתאמץ מאד כדי להשתקם, בלי לותר, לנסות לקיים חיים נורמליים עד כמה שניתן.
כמו שהם היו רוצים בשבילכם.