דז'ה וו

לפעמים כשאני מרגיש שהחיים לא מחייכים אליי, אני שם זין, מחייך אליהם חזרה כמו מניאק ומפנה אליהם אצבע משולשת.

היום החלטתי אחרי בוקר עם האנגאובר, שבוע מבאס ועבודה ללא הרף - ללכת לשדרת רוטשילד כמו פעם ולהתענג לי על סנדוויץ' קורנדביף חם, קפה קר וספר טוב על הדשא.
יש את "רוטשילד טייקאווי", שם באמצע השדרה והם מכינים את אחד הסנדוויצ'ים הכי מדוגמים שיש. כמו אלה שג'ואי מחברים תמיד משתגע מהם. טחינה, קצת חריף, פלפל קלוי, חמוצים ועגבניות שרי. חגיגה של טעמים בפה שמבטיחה לילה עתיר גרעפסים עסיסיים הייחודיים כל כך לנקניק קורנדביף משובח.

בזמן שחיכיתי שיכינו אותו, תפסו את תשומת הלב שלי שני גורי כלבים קטנים, זכר ונקבה, אחד זאב והשני מעורב, כנעני עם משהו. כל אחד לא יותר גדול מהיד שלי.
קשורים לרצועות שמוחזקות על ידי הבעלים שלהם, אבל זה לא ממש הזיז להם.

השדרה מלאה כוסיות מוגבהות חזה ומוצקות ישבן. ואני לא יכול להוריד את המבט משני הגורים האלה.
מתגוששים אחד עם השני, פעם אחד על הגב והשניה מעליו ופעם מתהפכים, הודפים אחד את השניה עם הרגליים האחוריות, משחקים, דופקים ביסים קטנים באוזניים החמודות שלהם, הלשון שמוטה הצידה מתשישות, אבל הם לא מפסיקים. עיניים פעורות ומזוגגות מבט, רואים עליהם שהם עושים חיים. מתלקקים, מתהפכים, מועדים, מתנשפים, אפשר לראות את החיוך הדמיוני עליהם.

ולרגע אחד קצר בתוך הכיף שלי מרוטשילד, הדשא והגורים, אני חושב בעצב – איך הייתי רוצה להיות כמו זוג הגורים האלה. כמה עצוב שאנחנו נדפקנו שאנחנו בני אדם חושבים, מודאגים ועסוקים בלהיות אנושיים ושלנו אין את המזל הזה להיות כמו זוג גורים בלי שום דאגות בעולם, מתגפפים ומתחרמנים באמצע הרחוב.

בשיחה שהיתה לי עם מישהי לפני זמן מה, שיחה כזאת - שטותית חסרת יומרות, כמו שאני אוהב, שאפשר לזיין את השכל ולהגות תאוריות מפגרות על החיים, היא העלתה תיאוריה מגוחכת שאולי יכולה להסביר את תופעת הדז'ה וו. היא טענה שלפעמים קורה לנו בשניה אחת משהו כל כך קריטי, שאנחנו לא שמים לב לכול מיני פרטים קטנים שהיו באותה סיטואציה, אבל הפרטים נכנסו לנו דרך התת מודע לזכרון. ואז כשאנחנו נתקלים בפרטים האלה שוב אנחנו מרגישים כאילו כבר היינו שם.

ואז שני גורי הכלבים החרמנים האלה עשו לי 69 מול העיניים.
ובזמן שהם מלקקים אחד לשני בתאווה את הכוס, הזין והתחתים שלהם ומכשכשים בזנב במה שברור היתה הנאה עילאית – אני מחייך! פתאום היה לי דז'ה וו !
וזה הכול נראה לי מוכר ונזכרתי איך פעם באמת אנחנו היינו כמו הגורים האלה – משחקים, מלקקים, מתאבקים, מתחרמנים, מזיעים ומזיינים אחד את השניה כאילו אין מחר. כאילו כלום לא משנה, ואין דאגות בעולם, יש לנו אחד את השניה, מה צריך עוד ? אז מה אם אנחנו קשורים ברצועה לדאגות שלנו, לאגו שלנו, עבודות שלנו, להורים שלנו ולחשבון הבנק, או אם יש לנו ריח של נבלה מהפה בבוקר או כשאנחנו רעבים.
מכבים הכול ונהיים כמו חיות.

לפעמים אנחנו מקדישים כל כך הרבה תשומת לב לקיום שלנו, בלהיות בני אדם, אנושיים, חושבים,, נחוצים ומודאגים מהכול שאנחנו לא שמים לב לפרטי האושר הקטנים האלה שנכנסים לנו דרך התת מודע לזיכרון.
ואז אנחנו רואים שני גורים ברוטשילד וחווים דז'ה וו.

החיים בכל זאת מחייכים אלינו.