האם יש סיכוי קטן שאי פעם זה יגיע לסיומו?

גם 'ללא חויה' זו סוג של חויה.
ומי שמבין את זה, מבין שאין מעגלים, רק ספירלות..

ya feel me nigga

אתה אופטימי ....להשתנות זה דבר שהוא לא קל להשגה. בעצם, הקשה ביותר בטבע האנושית לדעתי. מבחינה רגשית, אפשר לדבר אל שינוי מאיזו נקודה עד איזו נקודה?.
יש אנשים שאף פעם לא עוזבים את הנמל, אחרים שעוזבים ומסתובבים חזרה, ואחרים שעוזבים בלי לחזור
נושא מרתק ד"א
הפסל האנושי הוא ספר של פילוסוף מדען צרפתי שבידיוק מתיחס לנושא הזה.

ביחס לשאלה של שלגיה א. למה לחשוב על הסוף כבר כאשר את רק בהתחלה ?

והצמח מבלי שהוא רוצה בכך, נובט, גדל, צומח, מגיע לבשלות, מביא צאצאים, נובל, קמל, נרקב..
והוא מתנסה בכל המצבים הללו מבלי לעזוב את מקומו, הנמל שלו, אפילו פעם אחת.

וגם אנחנו, לא ניתנים לעצירה, אין מצב כזה - ''חידלון'' במציאות. תאי מוח באים והולכים, אנחנו צומחים, וזה יקרה גם אם לא נצא מהבית.. גם 'ללא חויה' זו סוג של חויה.
ומי שמבין את זה, מבין שאין מעגלים, רק ספירלות..

חכמים אומרים שכל חכמת היקום אצורה בעלה אחד.
כמו בסיפור על 'לי של עשרת אלפים הכרכים'...*

אנחנו מכילים את היקום כולו בתוכנו. לחפש את הגבולות שלנו ועל ידי זה להגדיר אותנו,
זה עקר כמו לנסות למצוא את הגבול ליקום עצמו. לחויה ולהבנה אין באמת גבולות..


תוספת:
הסיפור בכוכבית (*):
המשורר ליבאי היה ידוע בתאוותו לספרים, ולכן היה ידוע בכינויו - ''לי של עשרת אלפים הכרכים.''
יום אחד הלך אל המורה גוידזונג ואמר לו,
''בסוטרה של וימאלקריטי-נורדסה כתוב: 'הר סומרו מכיל בתוכו גרגר חרדל. גרגר חרדל מכיל בתוכו את הר סומרו'. אני מבין את החלק הראשון, אך החלק השני הוא שטות גמורה בעיני. ''
''הכל מכנים אותך 'לי של עשרת אלפים הכרכים'. התוכל להסביר כיצד נכנסים עשרת אלפים ספרים בגוגולת הקטנה שלך?''(מתוך ''שיחות מטורפות''/יעקב רז)

לפעמים אני מהרהרת ביני לביני, אם ייתכן שככל שאדם, לצורך העניין, נשלט או נשלטת, יכול למתוח את הגבול של הכאב של עצמו, או להגיע לקצה קצהו של הריגוש שאחריו, אין יותר לאן לשאוף? ואני מתכוונת לדוגמה בסקס: כשהריגוש גבוה ביותר בזמן כאב, האם יכול להיות שהכאב יגבר ויגבר והתשוקה והסחרור והגירוי, יגברו איתו, האם יכול להיות שככל שנמתח את הקו הזה ונעלה את רף הכאב, מתישהו נזק עשוי להיגרם ואולי התשוקה תרד בגלל שהצורך הכול כך חזק בכאב חזק יותר, יהיה חייב להיחסם בגלל סכנה אמיתית וממשית.

האם כאן יבוא הקץ לסקס בדסמי מסעיר?
האם אפשר ללכת אחורה ולשמור על סערה מתמדת על אף ולמרות?

תחושת הספייס היא תחושה כל כך נעימה וקשה לתיאור במילים. ומה קורה כשמגיעים לקצה?
אני משערת שבהשלכה יומיומית, זה דומה לאנשים שחוו בדסמ ולאחר תקופה יודעים בוודאות שלעולם לא יוכלו לחזור לסקס ונילי.
באותה מידה, אני שואלת, לגבי אנשים שהולכים עמוק יותר בתוך שבילי הבדסמ. האם יוכלו לחזור אחורה, שלב אחד אחורה, רף אחד נמוך יותר? ואם לא יוכלו להתקדם, מה יהא על העונג? האם פה הוא יסתיים?



ארוך קצת, אבל מקווה שירדתם לסוף דעתי.