Mooooon |
לפני 16 שנים •
7 בדצמ׳ 2007
חלק ג'
לפני 16 שנים •
7 בדצמ׳ 2007
Mooooon • 7 בדצמ׳ 2007
הצלפות נחתו על עורה הבוער בקצב אחיד ללא הפסקות, לא היה להם סוף. היא הרגישה אפופת ענן חם, היה קשה לה לנשום. היא כבר לא הבחינה בין מכה אחד לאחרת, הכאב בניהן היה זהה לכאב של המכה עצמה. ההרגשה היתה כמו של להבות המלחכות את גופה. ראייתה הטשטשה, החדר נראה ככתם בהיר גדול עם כמה כתמים כהים בתוכו. היא נאבקה לעמוד. ואז הלהבות, הכאב והאור הבהיר נסוגו ופינו את מקומם לחשכה.
ההכרה שבה אליה בהדרגה. היא המשיכה לשכב עם עיניים עצומות, כדי לא למשוך את תשומת ליבו. היא שכבה על הספה, מכוסה בשמיכה. האזיקים ומחסום פה נעלמו. עורה צרב עדיין, אך במידה נסבלת. הצצה חטופה הבהירה לה שהיא עדיין באותו החדר. חלון החזית כוסה בוילון. הוא ישב ליד שולחן עבודה בקצה השני, מעיין בניירות ומקליד במחשב. הוא נראה שגרתי ועסוק בענייניו, כאילו שלא הכניס לפני דקות ספורות מכות רצח שגרמו לה להתעלף. אך בעצם, היא נאלצה להודות לעצמה, לא היו אלו מכות רצח, אלא תרגיל בהסבת כאב, ממנו קבלה מנה גדושה. האם נגרם לה נזק ? היא העבירה את ידה על העור, מלטפת בעדינות. רגיש, אך חלק, ללא פצעים. טוב. עניין אחר הטריד אותה. היתה לה מתכונת קבוע של סיום מפגשים לפי תנאים שלה. בנקודת זמן הנכונה, אותה הייתה בוחרת בקפידה, השותף המזדמן היה מקבל מסר דחיה, בעוצמה שגרמה לו להסתלק פגוע עם הזנב בין הרגליים. אם נהנתה מהמפגש, סיום כזה היה מעצים את התחושה, ואם לא – סיום כזה היה אף מוצדק. כך או כך המעשה הבטיח שכל המפגשים יהיו חד-פעמים, כפי שרצתה. נקודת זמן הנכונה התקרבה, והיתה רק בעיה אחת. היא הייתה ערומה. היא הציצה שוב וסרקה את החדר. בגדים לא היו בנמצא. מבטה המשיך לנדוד ואז לפתע קלטה בהיא בוחנת את פניו. היא העתיקה את מבטה, נבוכה. אצלה זה לא היה מקובל, היא הקפידה לא לגלות עניין באלו שפגשה. הוא הבחין בתנועה והרים את ראשו. נגש אליה והניח לידה מה שנראה כמו פרווה סינטטית. “תלבשי את זה" אמר, “אנחנו יוצאים”. בידו השניה החזיק קולר. היא התיישבה באיטיות והרימה את הבגד. היתה זו תחפושת, מהסוג של מסיבות ליל כל הקדושים. הפרווה היתה חומה, בעלת מראה ומרקם כמו של כלב. לרגע היה נדמה שהיא גם מריחה ככה. היא משכה אותה על רגליה ועל גופה, סוגרת את הרוכסן הארוך בגב. הבגד נתפר לפי מידותיה ונצמד אל גופה היטב. כעת היתה מכוסה כולה פרווה חומה, למעט כפות ידיים והראש. "אני כלבה נאה מאוד”, חשבה. כלבה או לא, הבגד פתר את הבעיה, ופתח את אותו חלון הזדמנויות לו קיוותה. האנדרנלין הציף אותה, ותוך שניות היא שוב הייתה חדה וממוקדת. "טוב, זה הספיק לי, לך תשעמם מי שהוא אחר" ירקה מילים בציניות, פונה ממנו במהירות. בדרך כלל זה הספיק. אך הוא אחז מאחור בכתפה. היא הסתובבה מיד ודחפה אותו בכל כוחה, כמעט מפילה אותו. היא פנתה שוב, מנסה להסתלק במהירות. היא הספיקה להתקדם צעד אחד ואז רגליה נתקלו ברגלו ובאותו זמן דחיפה חזקה בגב העיפה אותה קדימה ולמטה אל הרצפה. היא בקושי הצליחה לבלום, פניה פגעו ברצפה, אפה דימם. הוא כבר היה עליה. בתנועה חזקה היא נערה אותו מעליה, מתהפכת על הגב ושלחת אגרוף לפניו. אם היתה לאגרוף השפעה או לא – לא יצא לה לדעת. כי באותה העת נחתה על פניה סטירה אדירה והעולם החשיך שוב. |
|
נמשכת{משויכת} |
לפני 16 שנים •
7 בדצמ׳ 2007
Re: חלק ג'
לפני 16 שנים •
7 בדצמ׳ 2007
נמשכת{משויכת} • 7 בדצמ׳ 2007
אהבתי
מה יהיה עם המתח קשה כך לחכות חג שמח |
|
Mooooon |
לפני 16 שנים •
11 בדצמ׳ 2007
Re: חלק ג'
לפני 16 שנים •
11 בדצמ׳ 2007
Mooooon • 11 בדצמ׳ 2007
נמשכת כתב/ה: אהבתי
מה יהיה עם המתח קשה כך לחכות חג שמח נמשכת, תודה מתוקה. חג שמח גם לך. מצטער על הקצב האיטי, אני במחסור כרוני של זמן פנוי. |
|
Mooooon |
לפני 16 שנים •
11 בדצמ׳ 2007
חלק ד' (הסוף)
לפני 16 שנים •
11 בדצמ׳ 2007
Mooooon • 11 בדצמ׳ 2007
כנראה היתה מעולפת רק שניות ספורות. ראשה הצטלצל. היא שכבה על הבטן, הוא הפך אותה כשהייתה ללא הכרה. הוא שוב ישב עליה, מושך את ידיה לאחר ונועל באזיקים. ואז קם, מתנשף בכבדות. היא המשיכה לשכב, עושה ביקורת נזקים. צד ימין של הפנים כאב מהסטירה האימתנית. היא פתחה וסגרה את הפה, מוודאה שהלסת בסדר. אפה כאב המנפילה. יותר מכל רצתה באותו הרגע למשש את פניה, לגעת באזורים שכאבו. מה לא היתה נותנת כדי לשחרר את הידיים. היא נתקפה תערובת של פחד ותיסכול, חוששת אפילו לחשוב על מה יהיה ההמשך. אין טעם לנסות בריחה נוספת.
הוא נגש אליה, קולר ושרשרת בידיו. כשדיבר, קולו היה רגוע ונייטרלי, לא ניכרו בו סימני מאמץ או כעס. “הדרך היחידה להפסיק היא באמצעות מילת בטחון" אמר, כאילו הרצאה על יסודות השליטה לקבוצת תלמידים. היא שתקה, והאמירה שלו גם לא הפיגה את חששותיה. לא היה כל טעם להשתמש במילת הבטחון. אם לא התכוון למה שאמר – מילת בטחון לא תעזור ממילא. היא מעולם לא השתמשה במילת הבטחון. להשתמש בה היה סוג של כניעה, הרמת ידיים, בקשת טובה, מאויב. היא לא היתה מוכנה לכך. אפה כאב, והיא כל כך רצתה לגעת בו. אך היא המשיכה לשתוק. אזיקי הברזל הכאיבו לפרקי הידים. הוא קשר קולר רחב לצווארה וחיבר אליו שרשרת. לפי ה- "קליק" ידעה שבלי מפתח לא תוכל להסירו. ואז פתח את האזיקים. ידייה זינקו לפנים, נוגעות, בודקות, מלטפות, מרגעיות. היא כמעט שמחה, הכאב והתיסכול הצטמקו לבעיות נקודתיות. היא נרגעה מעט, התיישבה ואז קמה לאט, מביטה באדונה בחשש. פניו נשארו נייטרלים והיה נדמה לה שהבחינה בהם בשמץ של הבעת ידידות. או שרק רצתה להבחין ? היא עמדה בשקט וחכתה. אדונה לבש זקט, אחז בקצה השרשרת והוביל אותה מחוץ לחדר. השעה היתה מאוחרת והבניין ריק מאדם. הם ירדו במעלית ויצאו מהבניין. היא הרגישה אחרת. העוינות כלפיו וכלפי העולם כולו נעלמה. האנשים ברחוב הביטו והיא שמחה שהוא מחזיק בשרשרת, כי ככה היה ברור שהוא איתה והיא תחת חסותו, ואף אחד לא יכול להגיד שום דבר על זה שיש לה קולר על הצוואר ופרווה חומה על הגוף. היא הגניבה אליו מבטים, אולי רק כדי לוודא שהוא עוד מחזיק בשרשרת, או אולי פשוט כי רצתה לראות אותו. הוא הלך לידה, ושרשרת היתה בידו, וזה היה מאוד מרגיע. בתום הליכה קצרה הם נכנסו לפאב. פאב שקט, עם מעט אנשים. אדונה התיישב על שרפרף גבוה ליד הבר. היא עמדה לצידו, לא יודעת מה לעשות. "שבי כאן" אמר בנימה ידידותית, מניח ידו על כתפה ודוחף אותה קלות כלפי מטה. היא התיישבה לרגליו, גבה נשען על דופן הבר. לקוחות הפאב צפו בעניין. “רק בבקשה, בבקשה אל תעזוב את השרשרת" חשבה. לשמחתה לא עזב, גם כשפנה ממנה והזמין משקאות. היא גלתה שהבילוי המועדף עליה היה פשוט לשבת ולצפות בו. כעת כבר לא הגניבה מבטים אלא צפתה בו בגלוי, כל הזמן. זה היה בילוי נהדר שהופרעה רק על ידי דמעות מציקות אותן מרחה מדי פעם על הפרוותה. היא לא היתה מודעת לזמן החולף. בסוף רכן אליה, תומך בה לקום ולשבת לידו. כוס משקה חכתה לה, ולא היה לה מושג מאין ידע מה העדיפה לשתות. מה זה חשוב בכלל. “הגיעה זמן לחזור" אמר ברכות. המכונית עצרה ליד בניין בו התגוררה. עדיין עם פרווה, אך כבר בלי שרשרת וקולר היא הרגישה אבודה. היה לה גוש בגרון ולחץ בחזה. "אנחנו נפגש שוב ?” היא אמרה את הבלתי יאמן, מפתיעה את עצמה. "כן, אבוא לאסוף אותך מחר" "טוב. אבל לפני תשע, כי בתשע כבר יש לי פגישה אחרת" ההלצה גרמה לו לחייך, חיוך שבין רגע הפך אותה לאדם המאושר בעולם. |
|
נמשכת{משויכת} |
לפני 16 שנים •
11 בדצמ׳ 2007
Re: חלק ג'
לפני 16 שנים •
11 בדצמ׳ 2007
נמשכת{משויכת} • 11 בדצמ׳ 2007
IO moon כתב/ה: נמשכת כתב/ה: אהבתי
מה יהיה עם המתח קשה כך לחכות חג שמח נמשכת, תודה מתוקה. חג שמח גם לך. מצטער על הקצב האיטי, אני במחסור כרוני של זמן פנוי. אין על מה להתנצל בעצם עצם ההמתנה עושה משהו לא? קראתי את החלק האחרון ושמחתי שהשארת פתח להמשכיות לא רק אצל הגיבורחם אלא גם להמשך הכתיבה שלך. מקווה כי תמשיך לכתוב כי אתה כותב מאוד יפה ומעניין |
|
פאני היל(לא בעסק) |
לפני 16 שנים •
20 בדצמ׳ 2007
לפני 16 שנים •
20 בדצמ׳ 2007
פאני היל(לא בעסק) • 20 בדצמ׳ 2007
סיפור מקסים
אשמח לקרוא עוד פאני היל |
|