כמה מילים על אקטיביזם חברתי

JabberwockY​(שולט) • 21 בדצמ׳ 2007

זה מאד לא הוגן שאת משתמשת בנטיה האישית של רבים מאיתנו כקרדום לחפור בו לקידום ביאור האפליה כנגד מיעוטים, מטרה נעלה ככל שתהיה זו האחרונה.

זו פשוט יהירות מסוכנת.

מכושפת • 21 בדצמ׳ 2007

קראת בדבריי יותר ממה שהתכוונתי לומר. אני תומכת במאבק נגד סגירת הדאנג'ן מסיבות אידאולוגיות כי אני חושבת שהאפליה כנגד הבדסמים אינה הוגנת. אנחנו לא מדברים כרגע על אפליה כנגד מיעוטים אחרים, אלא על מאבק ממוקד כנגד האפליה של הקהילה שנמצאת באתר הזה.

אני חושבת שחייבים לתמוך בדאנג'ן במאבקו הצודק כי לפי המכתב שפורסם חטאם של בעלי הדאנג'ן אינו הרעש או עילה אחרת אלא שהכינו מקום בילוי אהוב לקהילה.

המיעוט האחר שדיברתי עליו הוא ההומוסקסואלים והלסביות. האפליה כנגדם דומה לאפליה כנגד הבדסמים. לדעתי היא לא מוסרית.

סגירת הדאנג'ן לא סוגרת את מקום הבילוי שלי. בקושי בקרתי בדאנג'ן והתמיכה שלי היא בגלל סיבות אידאולוגיות. אולי אחרי הפתיחה המחודשת אבוא כדי להביע תמיכה.

ניהול סיכונים

המלט • 21 בדצמ׳ 2007

1. עובדה בסיסית שאין עליה עוררין, המניעה את כל מה שקורה כאן היא שקיימת
אפליה נגד העוסקים בבדס"מ - ולראיה -- מניעת הסדרי ראיה מהתוכי, ציטוט העו"ד שהביא לסע"ע, ודבריה של ונילי על הפיטורים.

2. משמעות העובדה הבסיסית הנ"ל היא כי קיים סיכון ממשי לכל מי שחושף את היותו בדסמי.

3. עובדה נוספת שלדעתי אין עליה עוררין היא כי רוב העוסקים בבדס"מ אינם חושפים זאת בפני
העולם הרחב. למיטב ידיעתי יש רק אחד כמו דן ציפורי - המחצין את הבדסמ שלו בפני כל העולם,
מה שלא מונע ממנו מלטעון, לצורך הטיעון, כי בדסמ הוא ענין רומנטי שבינו לבינה. ועוד למיטבה
של ידיעתי, הקול הנשמע מסוף הכלוב ועד סופו בימים האחרונים גם הוא מייצג מיעוט מתוך
ה"קהילה הבדסמית". לדעתי, בהתיחס באופן ספציפי להפגנות בדסמיות, רוב האנשים חושבים יותר
כמו לניה קולסון וג"ו, מאשר כמו נילי ונילי. וגם אני מצרף כאן את קולי למה שנראה לי כמו "הרוב
השקול".

4. ולמה "שקול"? -- בגלל סעיף 2 לעיל. כאמור, חשיפה משמעה סיכון. סיכונים יש לדעת לנהל
בתבונה, אחרת מתרסקים. כדי להסביר עד היכן הדברים מגיעים, ניקח למשל מצב היפוטטי בו
הגעתי להפגנה ביום שני. נניח שבערב הפרצוף שלי מופיע על המסך. איזה סיכונים יצרתי לעצמי?

א. -- חיסול מעמדם החברתי של ילדיי בבית הספר.
ב. -- יצירת תוית מאד מאד ברורה ("סוטה") במקום העבודה.
ג. -- אפשרות ממשית לפיטורין מן העבודה, ובעקבות כך, קריסה כלכלית זמנית.

שיהיה ברור: איני פוחד באופן עקרוני מסיכונים, אך אני צריך גם לדעת מהו הרווח העשוי להשתלם
לי מנטילת הסיכון הזה, שהרי כל אחד צריך להבין כי נטילת סיכונים ללא אפשרות ולו קלושה
לרווח הינה טפשית. אז אני חושב לעצמי: איזה רווח אני עשוי להפיק מכך? וככל שאני הופך
והופך בזה, וחופר וחופר בזה, וחוזר והופך וחופר וחוזר, איני מוצא שום רווח ממשי שאני עשוי
להפיק מנטילת הסיכונים שמניתי לעיל. מצטער חברים: אבל אם אני נוטל סיכונים אישיים, אני
זקוק לאפשרויות לרווח אישי. עם כל הכבוד הראוי לדגל הלוחמנות החברתית הסגול שהניפה
העלמה ונילי, אני לא נכנס למלחמות אקטיביות רק בשביל יצירת האפשרות לבלות במועדון בדסמ.
אני בוודאי לא נכנס למלחמות אקטיביות הטומנות בחובן סיכון אישי גדול, רק כדי שלמישהו אחר
תיווצר האפשרות להרוויח כסף מכך. ממילא יוצא שאני לא מקבל את האג'נדה
החברתית; אני בכלל שם זין על אג'נדות חברתיות, גם אם זה מכניס אותי לאחת מהקטגוריות הבאות
(באדיבות ונילי; מחקו את המיותר):

-- "מטקבקי סלון פסיביים"
-- "גדושי שנאה עצמית"
-- "פאטתיים"
-- "מי שטרם השכיל להפנים את המציאות סביבו"
-- "מי שעדיין מתעקש לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהמציאות"

מהסלון בו אני יושב (סתם; אני בעצם יושב בחדר השינה) המציאות נראית לי מאד ברורה,
ודווקא נראה לי שישנם כאן אחרים שמתעקשים לטמון את הראש בחול בדסמי ולהתעלם מהמציאות
אותה לא השכילו עדיין להבין. בניגוד לתוכי -- אני לא להעלות את היחסים שלי עם הילדים שלי
לעולה על מזבח של אג'נדה חברתית מבולבלת שמנופפת בבאז-ביטויים ממוחזרים כגון 'חופש מיני'.
כאילו שמישהו פוגע לי או למישהו אחר כאן בחופש המיני שלו.


5. אז איך בכל זאת אני חי עם האמור בסעיף 1 לעיל? הרי אני מכיר בכך שיש אפליה. אני אומר: אף
אחד לא מבטיח לי שבמשך החיים שלי ישתחרר איזשהו מנגנון בהכרה האנושית שיגרום לאנשים
לא להתייחס אלי כאל "סוטה". אני יכול להגיד שאני מתמודד עכשיו באופן יומיומי עם הגדרתי
כ"סוטה" וזה לא קל לי. זו דוגמה מצוינת לסיכון שנטלתי על עצמי במודע. הרי יכולתי גם שלא לספר.
אבל דברים אלה אמורים ביחסים אינטימיים שבינו לבינה, והכללים שונים כאשר נחשפים בפני
כולי עלמא, או בפני מי שעצם הידיעה עלולה להביא לגרימת נזק כבד, כמו מי שפרנסתך תלויה בו
למשל.

מכושפת • 21 בדצמ׳ 2007

אני מבינה את כל מה שכתבת, המלט, ומסכימה שאסור לדרוש מאנשים ליטול סיכונים אישיים.

הבחירה בנטילת הסיכון האישי חייבת להיות הבחירה האישית שלהם. מאותה סיבה אני נגד הוצאה מהארון לידוענים הומוסקסואלים, שלא בוחרים בעצמם בouting.

לניה העלתה טענה אחרת. הטענה של לניה היתה עקרונית שמועדונים חתרניים, שיעברו כל פעם למקום אחר, יוכלו לנהוג במקום הבילוי בדרך קיצונית וחתרנית. מהבחינה העקרונית אני לא מתחברת לדברים קיצוניים, חתרניים ולא חוקיים, שמחייבים בריחה ממקום למקום. אני חושבת שרוב הבדסמים רוצים מקום קבוע, חוקי, ולא חתרני.

אם נעשה משהו שאינו SSC ומהבילוי יצא מישהו עם נכות או נזק בלתי הפיך אני אישית אעדיף שמקום כזה לא יפעל ולא יהיה חתרני. הבדסמ שאני מקבלת הוא רק SSC.

השאלה הראשונה היתה אם ברמת העיקרון אנחנו מתנגדים לסגירת הדאנג'ן. אם אנחנו חולמים על מועדונים חתרניים ומשחק של "שוטרים וגנבים" עם המשטרה ופקחי העיריה, מועדונים בלתי חוקיים תורמים להתרגשות.

אם ברמת העיקרון אנחנו חושבים שנעשה עוול לדאנג'ן אנחנו בוחרים את דרך הפעולה. אנחנו יכולים להכנס לאולם בית המשפט, אנחנו יכולים ליעץ או להביע תמיכה שקטה.

מי שהולך להפגנה מחשב את המחיר האישי שלו ויודע שהוא יכול לשאת בתוצאות.

כל הכבוד למעטים, שמרימים את הדגל בשביל כולם.

Re: ניהול סיכונים

נילי ונילי • 21 בדצמ׳ 2007

סבבה. לך תפתח קבוצה בפייסבוק.

[למען הסר ספק, זו לא היתה ציניות, אלא הצעה קונקרטית לגמרי, מתוך הכרה בכך שלא כל בני האדם מוכנים לחשוף את חייהם הפרטיים בפומבי וממילא לא כל אזרחי המדינה מממשים את זכותם החוקית להפגין כשנעשה להם עוול. לגיטימי לגמרי. כמו שאמרה היילני מקודם- כל אחד בוחר את המאבק שלו וכל אחד עושה אותו בדרך שמתאימה לו]

לא קשורה • 21 בדצמ׳ 2007

אקטיביזם חברתי הוא חשוב ואני מביעה דעה בנושאים שחשובים לי, החל מטוקבקים, דרך פורומים וירטואלים ואחרים ועד הליכה להפגנות.
שוויון חשוב לי, ובכל זאת, אני לא מחברת בין הדברים.
אני מאמינה בפוליטיקה פרקטית, לא בפוליטיקה אידאלית.
חשוב להפגין, חשוב לדרוש סובלנות, ועדיין לא חשוב לי לעשות זאת בשם ההעדפה המינית שלי
חלק מהקסם שלה, הוא היותה שלי והיותה פרטית.

אקטיביזם הוא מושג גדול. וכדי שאכן יהיה יעיל, צריך להפנות אותו למקומות בהם יש שכר לפעילות.
אולי כי אין לי את הצורך לתת פומבי להעדפות שלי, אולי כי אני חושבת שהשגת סובלנות כלפי מיניות מושגת דווקא על ידי חינוך שעיקרו, כל אחד בוחר לבד
אבל בעיקר, כי אני לא בטוחה ששכרה של הפגנת כוח שכזו יהיה חיובי.

אם ונוס היה מבקש שיגיעו אנשים לבית המשפט בעיניינו, יש יותר סיכוי שהייתי מגיעה מאשר לדיון בנושא המועדון, כי ההבנה שעיסוקיו המיניים לא פוגעים ביכולותיו כאב, חשוב לי שתחלחל.
אבל, לדיון בנושא מקום בילוי, אני לא אגיע. לזה, להבדיל מאב לילד, יש תחליף.

האמפרי • 21 בדצמ׳ 2007

אני יודע שזה עשוי להראות כמו שעשועון הטלויזיה הגיאתי "לא נפסיק לשיר"
אבל קשה לי נורא להתאפק:

http://www.youtube.com/watch?v=zWyEc7FAMTg

הממ

Lanya Colson • 21 בדצמ׳ 2007

הממ
כן
לא זכור לי שאמרתי משהו על דברים לא חוקיים
ובדס''מ זו פרקטיקה חתרנית מטבעה
ואולי אם תתחילו לספר לחברים הוניליים שלכם איך נראים חיי המין שלכם (מומלץ) זה יעזור לכם להיזכר שזה לא בדיוק נורמלי או מקובל או טבעי או פשוט או מובן להצליף (או להיות מוצלף) בשוט זנבות משובח בעודך קשור (או קושר).
זה אחלה סקס
אבל מכאן ועד מדור תרבות ופנאי של עיתון העיר - המרחק גדול.

לא יודעת, אין לי צורך שכולם יחשבו שמה שאני עושה זה רומנטי ולגיטימי וסבבה, ז''א זה ממש בסדר אם מישהו חושב שאני דפוקה, אני לא מרגישה צורך להעמיד אותו על טעותו או להכריח אותו לקבל אותי.

ואם הבדס''מיות שלי היתה מסכנת קידום בעבודה
מחר הייתי נכנסת לארון, בלי למצמץ, ובלי לחשוב פעמיים.
ולא הייתי מרגישה נפגעת או מקופחת.
הייתי שמחה שאני יכולה להנות משני העולמות, ושזה לא העסק של אף אחד.

מכושפת • 21 בדצמ׳ 2007

לניה, אני לא חשה צורך אישי לספר לחברים שלי על הבדסמ. אני לא מספרת להם על חיי המין שלי. אני חושבת שכל פרקטיקה מינית בהסכמה, שלא גורמת נזק, היא מקובלת. ברמת העיקרון.

הרשויות חייבות לאפשר מקומות בילוי לבדסמים, כמו לכל קהילה אחרת.

אני משווה את הדרישה מהדאנג'ן לדרישה מהומוסקסואלים לעשות הכל בפרטיות ביתם ולא לפגוש ולבלות עם אנשים מהקהילה שלהם. מצעד הגאווה היה כי ההומוסקסואלים לא מוכנים שידרשו מהם להסתתר ולא לבלות עם אנשים שדומים להם.

אני לא מסכימה שבדסמ הוא חתרני.
לא צריך להיות אכפת למישהו אם אנשים רוצים להצליף, להיות מוצלפים, להתלות מהתקרה או לעשות סלטות ופליק פלאק לאחור, לפני שהם מקיימים יחסים או במקום היחסים המיניים.
יחסי המין של אנשים הם לא העסק של אף אחד, כל עוד הם בהסכמה מלאה ולא גורמים לנזקים.

אני לא תומכת במאבק של הדאנג'ן כי סגרו את מקום הבילוי שלי. אני חושבת שלכל מיעוט יש זכות למקום בילוי והתכנסות משלו, כאשר הוא מקיים את הדרישות שדורשים מהרוב.

Lanya Colson • 22 בדצמ׳ 2007

אני באמת חושבת שההגדרה של אנשים בעלי מיניות בדס''מית כ- ''מיעוט'' היא בעייתית.
(בדס''מים יותר דומים לנודיסטים מאשר להומואים)

לגיטימציה חברתית למיניות לסבית והומוסקסואלית מטרתה להביא לשינוי חוקי שיאפשר לאנשים בעלי מיניות כזו לממש את נטייתם. וזה מאבק חשוב וצודק וראוי. זה לא המקרה של בדס''מ, אנשים בעלי מיניות בדס''מית אינם מוגבלים על ידי החוק כאשר הם באים לממש את נטייתם.

עלה בדעתו של מישהו שהסגירה של הדאנג'ן באמת קשורה לרעש?
שאולי רחוב המסגר הוא לא רעיון כל כך רע?
שאולי זו לא בדיוק רדיפה פוליטית?

ועוד שתי הערות:
למה באמת את לא מדברת עם החברים הוניליים שלך על בדס''מ?
(אגב, כשאני אומרת ''חתרני'' זו מחמאה, זה דבר טוב)