לאונן את הרקטום - שאלה לסאביות

אמש, בשיחה טלפונית, קיבלתי הוראה לאונן את הרקטום שלי. על ידי שפשוף שלו מבחוץ כמו דגדגן.
היתה שיחה; היא לא היתה אודות על הפריימריס במפלגת העבודה; ואני הייתי בדגדגן. ובסביבה. היה רטוב, חם ונעים. עדכנתי. הוא דרש: דגדגן - לא; רקטום - כן. רק מבחוץ. כמו דגדגן. אבל זה אחרת. וגם פירט: לא לגעת בדגדגן בשום אופן (כף היד התרחקה); ואצבע פנימה, גם היא מחוץ לתחום. רק לאונן את הרקטום. מבחוץ.

הוא לא ראה ולכן עדין לא יודע (כעת הוא יידע), אודות קיומם של הטחורים. האצבע חולפת על פניהם בכל אחד מהסיבובים. אחד המחירים של לידת ילדים. מאז שנוצרו הם לא גרמו לי הרבה נחת, ועכשיו - איזו מבוכה (השפלה) איזה מטרד. בטוח שהוא ירצה לראות, אם לא יהיה ברגע זה (וזה עלול לקרות), זה יקרה. וזה מטריד. משפיל. ומפריע.
כצפוי, הוא כבר דורש לראות. היה ברור שזה יגיע.
לא רוצה.
לא מוכנה.
לא מסכימה.
ומה תעשה לי? מה?

הכל חדש, אני לא יודעת איך הוא מגיב ואיך הוא מתנהג. אם מישהי (אני) מעיזה לסרב. שווה בדיקה. ובסך הכל זה טלפון, זה לא יכול להיות כואב?
הנה, סירבתי. לא רוצה להראות.
הלך יותר מדי בקלות. איכשהו הסירוב נראה יותר מדי פשוט.
(מה בעצם כבר עשיתי? הוא רק שאל אם אני רוצה. ואני לא רציתי).
בכל זאת נותרו ספקות באוויר. נראה לי שעוד אשלם על כך מחיר.

הופה. איזה מזל, השיחה עוברת לסטטיסטיקה והסתברות. הרבה יותר עיונית. את זה אני עושה בהצטיינות.

"מהי האפשרות הסטטיסטית שאתמול בלילה, סאבית נוספת ישבה ואוננה את הרקטום שלה כמו דגדגן; וכיצד ההסתברות גדלה, ככל שמרחיבים את טווח הזמן. (שבוע שעבר? לפני חודש אולי?)".

אז עכשיו אני אמורה להפנות את השאלה לסאביות בכלוב. כן, השאלה שלעיל.
זו ההודעה הראשונה שלי בכלוב. הופעת בכורה. על נושא כל כך "חיוני וחשוב".
האם ישנה סאבית כלשהי, שאמש אוננה את הרקטום שלה. כמו דגדגן אבל לא. או שזו רק אני.

כן לעזאזל הנושא משפיל, השאלה משפילה, והדיון משפיל. וזה מה שהוא רוצה.
ואני רוצה שהוא יהיה מרוצה.

האמת היא
שמה שמגעיל
מי שממש אבל ממש מגעיל כאן
זה אתה...

אבל אני לא מחדשת שום דבר נכון?

כמה סקסיות נשפכת בתיאורייך, מדהים. איזו כתיבה, איזה יכולת פרוזאית.
תיאורך "הסקסי" להעברת אצבע סביב ה- אוי, טוב, חאלס, פשוט להקיא.