העסקה - כן או לא

ברור שכולנו התרגשנו ונמחה דמעה כשגלעד יחזור הביתה.
כל מי שהיה בצבא ירגיש את זה. כל מי שמביט בעיניו התמימות של השריונר המופנם ישמח בחזרתו.
אגב, במאמר מוסגר אציין שהבוקר שמעתי במקרה את השיר של אביב גפן למען שליט.
גפן הוא זמר ענק. אחד הטובים בנמצא. אבל אין ולא תהיה לו זכות להתבטא בכלל בנושא. מוזר לי שמישהו בכלל מעז לשים את השיר שלו בהקשר הזה. הוא משתמט הקורא להשתמטות. אין ולא תהיה לו לדעתי הזכות להביע את דעתו בנושא הזה.

אבל מנגינה יקרה - פעם היו לנו קווים אדומים. משהו. טיפה. מינימום של גאווה כמדינה.

בן גוריון בזמנו לא הסכים לשום הסכם או מו"מ עם מחבלים.
כולם מכירים את הסיפור הידוע על החיילת שנחטפה בשנות ה-50, ועל תגובתו המיליטנטית של רה"מ אז.

פעם לא הסכמנו לשום משא ומתן עם ארגוני טרור.
עם הזמן התחלנו להתפשר.

"לעולם לא נשחרר מחבלים עם דם על הידיים" אמרו לדעתי כל ראשי הממשלה שהיו פה.
זה כבר מזמן לא גבול בשום עסקה. ארכי מחבלים יצאו וייצאו בעסקאות האלו.
גם לשחרר ערבים ישראלים כבר מזמן לא קו אדום בשבילנו(עוד מעסקת ג'יבריל).

הדולפינריום, סבארו, מלון פארק. לא נשארו גבולות? משהו קטן?
ועכשיו השחרור של המחבל מהלינץ' ברמאללה הוא פעם נוספת מתיחה של הגבולות.
האמת היא שכבר לא נשארו גבולות. כלום.
היום בו מחבל שרצח בדם קר יהודים, טבל את ידיו בדמם ואף העז להצטלם כ משתחרר, הוא היום בו כולנו צריכים לעצור ולחשוב איפה טעינו.

נכון, השאיפה לשחרר חייל חטוף מעידהנעל אנושיות וערבות הדדית. איני מזלזל.
אבל הכבוד הלאומי שלנו רוסק. מוטל כמת על המדרכה.

מציק לי שכולם כולל כולם, מתעסקים ועוסקים בסוגייה הלא נכונה.
האם המחבלים יחזרו לטרור? האם יהיו יותר הרוגים בשל כך?
ההיסטוריה מוכיחה שכן. הבעיה היא שמשתחררים לא רק המחבלים שפגעו בפועל, אלא גם המתכננים והמוחות שמאחוריהם. חלקם יחזרו לטרור - זה יעלה לנו בהמון הרוגים. הרבה יותר מאחד לפחות.

אבל זו בכלל לא השאלה. מוזר לי שאף אחד כמעט חא נוגע בסוגיית המוטיבציה.
וכי תגידו : " מה עד היום לא היתה להם מוטיבציה לעשות פיגועים? מה זה כבר ישנה?"
הפגיעה האמיתית הוא בהרתעה. יותר קל למחבל שסיממו אותו להתאבד וללכת לבתולות, מאשר להיעצר ולהישלח לכלא כל ימי חייו.

ההרתעה הזו נגמרה. סופית. מחבלים שרצחו עשרות ישראלים אך לפני 5 שנים יוצאים הביתה, משל הורשעו בעבירות מס או הפרת אמונים.

גלעד שליט אינו החייל האחרון שנחטף לצערי. החמאס ניסה ומנסה בכל עת לחטוף עוד חיילים.
פיגוע חטיפה הוא פיגוע מסובך. כמעט תמיד הוא נכשל. אבל מתישהו לצערי הם יצליחו שוב.

ומה אז? אז גם רוצחי משפחת פוגל יצאו הביתה. היום זה נראה הזוי ומקומם, אך בעוד כעשר שנים כשבזכרוננו ייחרטו כבר פיגועים קשים אחרים, גם זה כבר לא יהווה קו אדום.

לצערי הסיכוי שרוצחי משפחת פוגל יינמקו בכלא עד יומם האחרון, הוא אפסי.
זהו לא חזון אפוקליפטי - המציאות לצערי מוכיחה שזה ככל הנראה מה שיקרה.


תבינו - ההתנגדות לשחרור הארכי טרוריסטים אינה מרצון לנקמה. ישיבה בכלא גם אם ל-50 שנה לא תחזיר את הנרצחים. לא תשיב למשפחות את יקיריהם.

הבעיה היא ההרתעה. היעדר ההרתעה ליתר דיוק.
אחרי עסקה כזו יודע כל ילד שחלומו לחקות את האחים כרים ואמג'ד עוואד(רוצחי פוגל), שאולי בעצם משתלם לרצוח בתינוקות ללא רחם. תוך 5-10 שנים. לפעמים מעט פחות ולפעמים מעט יותר הוא ישתחרר הביתה, יזכה לכבוד של מלכים, לכסף בלתי מוגבל ויחכה בציפייה ליום מותו ול-70 הבתולות.

בגלל עבודה סיזיפית של כוחות הביטחון בשנים האחרונות, קשה כיום הרבה יותר להוציא פיגועי התאבדות קשים. צה"ל ויחידותיו המובחרות שלא כאן המקום לציינן הגיע למיטותיהם של המתכננים, של ראשי הטרור ועצר אותם. כמעט את כולם.
רוב הפיגועים בשנים האחרונות היו של מפגע בודד. החלטה פרטית של ערבים ישראלים, או פיגוע שנעשה על ידי מספר מצומצם מאוד של טרוריסטים.
פיגועי הטרקטור למיניהם, הפיגוע במרכז הרב, רוצחי פלמר לאחרונה וכמובן רוצחי פוגל, באו כולם מהתארגנות מקומית. חלקם החלטה פרטית של איש אחד וחלקם תכנון מצומצם של מספר אנשים מועט.
אחרי עסקה כזו נגמרה ההרתעה. כולם ישוחררו בעסקת בשחרור הבאה. כולם.

לא כיף להיות נביא זעם ומנבא שחורות. וכי ביום שתוכח כי העסקה הזו היתה שגיאה, יגילו כל מתנגדיה ויאמרו "הנה צדקנו". הרי באותו היום נהיה עסוקים בניחום המשפחות האבלות.

שכן שלי נרצח על ידי מחבל ששוחרר בעסקת ג'יבריל.
לכו תסבירו לאלמנתו שהפיגוע היה מתבצע גם לולא היו חותמים על עסקה מזוויעה זו.

מישהו מוכן להתחייב לי שרוצחי משפחת פוגל לא יחגגו את האיד- אל פיטר של שנת 2020 בביתם?