שיר כאב(שולטת){סוליקר}
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2012
שמחת חיים אינה מאניה, נטיה לראות דברים בשחור ופסימיות כללית אינה דיפרסיה.
אני חושבת שלכל המגיבים פה יש בעיה קלה בהגדרות, או בפרשנות למילים, בכל מקרה לא נראה לי הגיוני שכולכם מדברים על אותו דבר, על מושגים שמכילים את אותו תוכן ערכי במציאות. לשאלה המקורית, לא, אין קשר. בשנותי כאן נתקלתי בנשלטות צחקקניות, אופטימיות ומלאות שמחת חיים רבות, ובדי הרבה שולטים נוקשי מבע, עגומי פנים ורציניים עד מוות. וההפך. רגע.. לא נכון. דוקא השולטים נטו לקחת את עצמם יותר ברצינות משום מה, אם כבר. באשר לטענה שנשלטות הן יותר דכאוניות - היא מכילה הנחה מובלעת שכולן קורבנות. האומנם? לא חושבת. והרהור אחרון: אמנם יש לי שינויים חדים במצבי רוח מתחלפים ואני סאדומאזוכיסטית, אבל בשום אופן אין חפיפה בין ה-UPS/DOWNS והCYCLE הבדסמי שלי. אמנם זה מקרה אחד, אבל בגלל הקליניות המובהקת שלו אני חושדת שיש בו מן ההוכחה. LOL |
|
|
llulu(נשלטת)
|
לפני 12 שנים •
30 ביוני 2012
http://www.youtube.com/watch?v=qJ8ahL8LsEQ&feature=relat |
|
|
| בעייתית |
לפני 12 שנים •
29 ביולי 2012
אני איתך בחשיבה אבל לא עד הסוף
גם צורך של אדם להצליף במישהו עד זוב דם הוא לדעתי צורך לא בריא שנובע ממקום מאד אפל ולא שמח.
אבל בכללי - אני כל הזמן מקבלת פה תחושה, בעיקר מקריאה של בלוגים, שכמעט כל מי שעוסק בתכנים של העולם הזה הוא אדם עם בעיות בנפש וכן, האופטימיות היא לא נחלת הכלל כאן, בלשון מעטה. או שאולי הם מחוברים יותר לצד האפל שבהם? לכולנו יש צדדים אפלים, השאלה היא האם החברה שגידלה אותנו תמכה בנו ולימדה כיצד להתמודד עם מצבים קשים או שזנחה לאנחות ברגעי מצוקה, פשוטים ככל שיהיו? אני כל הזמן נתקלת בפוסטים שאין מילה אחרת לתאר אותם למעט השפלה קיצונית ובסופו של אותו פוסט, לאחר מסכת ייסורים לא אמיתית שחוו מהצד השולט, הבחור או הבחורה כותבים בין הדמעות, "הוא/היא באמת אוהב/ת אותי". ועל זה נאמר, באשר אבדנו - אבדנו. |
|
|