שוסי
|
לפני 10 שנים •
17 בפבר׳ 2014
ברור.מה שנוח לך.
מעניין אותי לדעת מתי התחילה תחושת האמהות שלך? בהריון? בלידה? אחריה? האם אהבת אותם מהרגע שהחזקת אותם? או שזה הגיע אחרי תחושת האחריות?(פעם טיפלתי במשפחה שהאמא היתה אכולת רגשות אשמה כי היא הרגישה שהילדה שלה היום עם בעיות התנהגות בגלל שהאמא לא אהבה אותה בימים הראשונים) ממתי רצית להיות אמא? טוב,זו שאלה קצת נוראית,ומן הסתם אם לא נוח לך תתעלמי באלגנטיות(או שסתם תתעלמי)אבל זה ממש מרתק אותי לדעת(שוב כי טיפלתי במשפחה שהיו להם סימפטומים כאלו).אם יש לך בת,האם הרגשת כלפיה בשלב מסוים קנאה? האם את תמיד אוהבת את הילדים שלך באותה מידה? כלומר האם יש פעמים שבגלל שאת כועסת או עייפה את מרגישה שאת אוהבת אותם פחות באותו רגע? התחושה שיש משהו שגדל אצלך בבטן,איך זה להסתובב עם זה?(אני מתארת לעצמי שזה בטח מרגיז שכל הזמן נגעו לך בבטן) טוב,קצת קדחתי לך לבנתיים תודה רבה! |
|
|
|
שוסי
|
לפני 10 שנים •
17 בפבר׳ 2014
ועוד משהו-קודם כל תרגישי חופשי להשתפך.זה מרגש אותי ברמה הכי בסיסית לשמוע השתפכויות אימהיות.חוצמזה שאני מכורה לסוכר.
שנית-את מתארת צורך עז להיות אמא-את יכולה לנסות לתאר לי אותו? מהיכן הוא מגיע ומה הוא מכיל? |
|
|
פייה{O}
|
לפני 10 שנים •
17 בפבר׳ 2014
מעניין אותי לדעת מתי התחילה תחושת האמהות שלך? בהריון? בלידה? אחריה?
- אני חושבת שקלטתי שאני אמא לראשונה כמה שעות אחרי שנולדו ילדיי והאחות הביאה לי אותם להנקה, ואז נחתה עלי ההכרה בכך שאני אחראית לחיים שלהם. האם אהבת אותם מהרגע שהחזקת אותם? או שזה הגיע אחרי תחושת האחריות?(פעם טיפלתי במשפחה שהאמא היתה אכולת רגשות אשמה כי היא הרגישה שהילדה שלה היום עם בעיות התנהגות בגלל שהאמא לא אהבה אותה בימים הראשונים) - אהבתי אותם עוד בזמן שהיו ברחם, התאהבתי בהם ברגע שהחזקתי אותם, ואני מופתעת לגלות שהאהבה רק גדלה ככל שהם גדלים ואני מכירה אותם יותר כבני אדם. ממתי רצית להיות אמא? - מאז ומתמיד, אני חושבת. טוב,זו שאלה קצת נוראית,ומן הסתם אם לא נוח לך תתעלמי באלגנטיות(או שסתם תתעלמי)אבל זה ממש מרתק אותי לדעת(שוב כי טיפלתי במשפחה שהיו להם סימפטומים כאלו).אם יש לך בת,האם הרגשת כלפיה בשלב מסוים קנאה? - אין לי בת לצערי (עדיין). האם את תמיד אוהבת את הילדים שלך באותה מידה? כלומר האם יש פעמים שבגלל שאת כועסת או עייפה את מרגישה שאת אוהבת אותם פחות באותו רגע? - אני מודה שיש פעמים שהם ממש ממש מעצבנים ואז יש תכונות בהם שאני לא אוהבת. התחושה שיש משהו שגדל אצלך בבטן,איך זה להסתובב עם זה?(אני מתארת לעצמי שזה בטח מרגיז שכל הזמן נגעו לך בבטן) - זו תחושה מדהימה. למעשה רק מלחשוב על זה מתחשק לי להיות שוב בהריון, למרות כל תופעות הלוואי... אני חושבת שאין תחושה מופלאה ונעימה מלהרגיש את תנועות העובר שלך בבטן. למעשה במהלך ההריונות שלי הרגשתי כה ברת מזל שלא היה אכפת לי בכלל שנגעו לי בבטן... |
|
|
המלט
|
לפני 10 שנים •
18 בפבר׳ 2014
Re: אממ Jean Grey כתב/ה: בגדול אני מזדהה עם מה שאת אומרת על עניין ההקרבה. אין הקרבה גדולה מזו, כנ"ל לגבי אבות (חוץ מהחלק של ההריון שאני ממש לא מזלזלת בו).
יחד עם זאת, מסופקני אם נשים, במיוחד במדינה הדוחה שלנו, באמת "בוחרות" באמהות, כמה מהן באמת נכנסות לזה אחרי חשיבה מושכלת של אם זה בכלל מתאים להן. יש לי הנחה לא מבוססת שרוב הנשים עושות ילדים "כי צריך, כי ככה הטבע התכוון, כי יש לחץ סביבתי על נשים ישראליות להיות אמהות בכל מחיר (וילד אחד זה לא מספיק)". הבנת את הכוונה. כמה מזה באמת בחירה וכמה תוצר של הבניה חברתית? אין לי תשובה. אני מעריצה את הורות, אני לא מעריצה הורים, לא כל הורה בכל אופן, בגלל הכתוב לעיל... אני חושב שהניתוח שלך שגוי מיסודו, ונובע מאיזושהי החלה אוטומטית של ערכים פמיניסטיים גם על הבחירה בהורות. הבחירה בהורות היא בעיקר אגואיסטית, וראי תגובתה של פייה. |
|
|
|
שוסי
|
לפני 10 שנים •
18 בפבר׳ 2014
אין שום ספק שבמדינתו הפרמיטיבית הרחם הנשי נתפס גם כ"רחם הלאומי".
3 שניות אחרי שאישה מתחתנת כבר מתחילים לנדנד לה. בגיל ה20 המתקדם שלי,אמא שלי כבר ויתרה על החלום שאני אתחתן,אבל היא לעולם לא תוותר על נכד. אשה שבוחרת באי אימהות נתפס כ "לא נשית",סוטה,פריקית ובעלת הפרעות נפשיות אפילו. בתור מי שעובדת עם ילדים,מפחיד אותי לחשוב שאחד הממונים עליי יגלה שאני לא בטוחה כלל שיש לי שאיפות להוציא לעולם כאלו מגופי הפרטי.יש מצב טוב שהוא יחשוב שמי שלא רוצה להיות אמא,כנראה לא מכילה את התכונות הנשיות "הנכונות". ומילא אני,לי יש גושפנקא לכך שאני אוהבת ילדים והדילמה שלי בעניין הבחירה אם להיות אמא נובעת ממקורות אחרים. תחשבו על סתם אישה שבוחרת אחרת,הרי אשה שאינה אוהבת ילדים,היא לא באמת ממש אישה נכון? מה זה אישה בלי אינסטינקט אימהי? זה כמו גבר שלא טוב בניווטים.סוג של פריק שואו.(סרקזם חברים,סרקזם) |
|
|
בטי בום(שולטת)
|
לפני 10 שנים •
18 בפבר׳ 2014
גם אני מצטרפת לתודות
מכל הדברים שעשיתי בחיי אמהות היא הדבר הכי אינטנסיבי, קשה, מתיש אבל גם מתגמל מהנה והכי גורם סיפוק. אני חושבת שכאדם שהתייתם בגיל מאד צעיר ההורות אצלי היא גם חוויה מתקנת. במהלך העבודה שלי אני רואה כל כך הרבה סיגנונות אמהות/הורות וסושי אני לא לא בטוחה שכולם חייבים להיות הורים , כיום אפשר לאחר את הגיל בו אפשר להביא ילדים לעולם בגיל ה20 המתקדם שלך את ממש עוד לא תפספסי את הרכבת אולי זה יבשיל בגיל יותר מאוחר. לא הייתי עושה ילד אם לא הייתי סגורה שאני ממש רוצה את זה. |
|
|
| walking dead |
לפני 10 שנים •
18 בפבר׳ 2014
מעניין אותי לדעת מתי התחילה תחושת האמהות שלך? בהריון? בלידה? אחריה?
* אצלי יש הבדל עצום בין התחושות שלי במהלך ההריון לבין התחושות שהיו לי לאחר הלידה. בהריון הרגשתי המון את האמהות שגדלה בתוכי יחד עם העוברית. לאחר הלידה חוויתי את מה שנשים רבות חוות ומתביישות לספר. לא הצלחתי להרגיש חיבור לתינוקת ולא יכולתי אפילו להחזיק אותה בידיים כי פשוט פחדתי פחד מוות מהיצור הקטנטן הזה ושיקרה לה משהו. יומיים אחרי הלידה תקף אותי רגש חדש ווזר - אינסטינקט מטורף להגן על התינוקת הזו בכל מחיר ורצון להתנפל על כל מי שנוגע בה חוץ ממני ומאבא שלה 
האם אהבת אותם מהרגע שהחזקת אותם? או שזה הגיע אחרי תחושת האחריות? * בהמשך לתשובה הקודמת כי נגעתי בנושא מעט גם שם, לא. לא אהבתי אותה מהרגע שהחזקתי אותה. הייתי בשוק שבכלל הפכתי לאמא, שממש יש יצור בעולם שאני אמא שלו היום אני מסתכלת על זה בהומור, כמובן. כשהשתחררנו מבית החולים פשוט לא הייתה ברירה אלא לפתח תחושת אחריות. כבר אין תינוקיה עם אחיות אליה לוקחים את התינוקת כשאני עייפה וזקוקה לשעות שינה. יש רק אותי ואת אבא שלה וזה בהחלט משול לקפיצה למים קרים ועמוקים מאוד עם כרישים!
ממתי רצית להיות אמא? * מאז ומעולם רציתי להיות אמא. עד שהפכתי לאמא ואז החשק שלי ירד. מצטערת על הישירות והבוטות של התשובה אך כך הרגשתי בשנה הראשונה. ועד היום, למרות שנכנסתי שוב להריון (שהסתיים בהפלה טבעית) איני משוכנעת כי אי פעם ארצה שוב לעבור את החוויה. לא כל אחד בנוי להיות הורה ואני שמחה מאוד שכיום יש מודעות לכך, ויותר אנשים מקבלים החלטה להיות אל-הורים, החלטה שאני מכבדת מאוד ואיני חושבת שזה הופך מישהו לאדם פחות טוב ממני. אם יש לך בת,האם הרגשת כלפיה בשלב מסוים קנאה? * יש לי בת. היא בת שלוש וחצי היום ואני מאוהבת בה ברמות שאי אפשר לתאר בכלל. היא יפהפיה, חכמה, מצחיקה, אסרטיבית, חברותית ומנהיגה מלידה - כל מה שאני לא הייתי בגילה. ואין בי טיפת קנאה, רק טונות של גאווה
האם את תמיד אוהבת את הילדים שלך באותה מידה? כלומר האם יש פעמים שבגלל שאת כועסת או עייפה את מרגישה שאת אוהבת אותם פחות באותו רגע? * יש לי רק ילדה אחת ולכן השאלה הזו פחות רלוונטית אלי. התחושה שיש משהו שגדל אצלך בבטן,איך זה להסתובב עם זה? * התחושה הייתה מדהימה. הידיעה הזו שגדלים אצלי חיים בבטן... זו קלישאה שחוקה אך כן. אני נהניתי מאוד, לפחות עד חודש תשיעי שכבר לא היה אכפת לי מכלום, רק שתצא כבר ולא חשוב מאיפה, כי חם לי וכבד לי. כמובן שההריון שלי נגרר עד חודש עשירי ) לי אגב, אנשים זרים לא העזו לגעת בבטן. הסתובבתי עם מבט די לא ידידותי עם כל הכוונה האפשרית. לא סובלת את הקטע הזה ולדעתי זו חוצפה.
|
|
|
לילימיי(שולטת)
|
לפני 10 שנים •
18 בפבר׳ 2014
תודה לך, סושי (:אין ספק שלהיות הורה, שם אותך במקום הכי תובעני שיש. נכון, חופש הבחירה הוא לא אותו החופש. נכון, האחריות היא עצומה. אבל, ויש אבל גדול... האושר והאהבה הללו, קשה להגדיר אותם במילים. הלב שלך מנתר ממקומו, אינספור פעמים. העוצמות, הן מאוד גבוהות ודורשות ממך להיות מוכנה להכלה, ברמה הגבוהה ביותר, משני הכיוונים. ילדים, רואים אותנו בלי פילטרים. בלי הסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולאחרים, המבוגרים. אני אישית, אהבה קירבה כזאת מעולם לא חוויתי עם אף אדם אחר (כולל הוריי ובני הזוג שלי). אני רוצה לציין עוד משהו. נדרשת בגרות ומוכנות כדי להיות הורים. שלא לדבר על השינוי שנגרם למערכת היחסים הזוגית. אם את (או כל אישה אחרת) לא רוצה להיות אמא, עם כל מה שמשתמע מכך... עדיף, שלא תהיי. עימדי כמו חומה בצורה, מול כל העולם ואישתו ואל תסכימי. עימדי על שלך. כי אין דבר עצוב ומקומם יותר, מלראות ילד, שהוריו לא רצו בו באמת ומאשימים אותו, לאורך חייו על כישלונם. |
|
|
'Bambi'(אחרת)
|
לפני 10 שנים •
18 בפבר׳ 2014
לא חושבת שהניתוח שלי שגוי, בטח שלא מיסודו. רוב האנשים הם עדר. ככה זה. בגלל זה אנחנו הולכים לגן-ביתספר-צבא-תואר ראשון- מתחתנים פחות או יותא באותו גיל- וישר הופכים להורים.
מי שסוטה מהמשוואה הנ"ל נתפס כחותר נגד הזרם. נונקונפורמיסט. אז האם הורות היא באמת בחירה? אז אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו רוצים ילד כדי שיהיה מי שיטפל בי כשאהיה זקנה, כדי שיהיה מי שיירש את הגנים ההו כה איכותיים שלי, או כל טיעון מגלומני אחר שחונכנו לחשוב שהוא לגיטימי- גם זה תוצאה של הבניה חברתית. מגיל מאוד צעיר אנחנו למדים שצריך המשכיות, שצריך שלכל אחד יהיה דור המשך, ועוד טיעונים שכבר אמרתי בתגובה הקודמת. מה שהכי מדהים זה שכשאשה מגיעה לגיל מסוים ואין לה ילדים רחמנא, מתחילים להגיד לה שהיא חייבת לעשות משהו שמהרה כי עוד מעט היא לא תוכל ללדת וזה משהו שישפיע עליה כל חייה. כאילו שההחלטה כן ללדת היא לא משנת חיים בדיוק באותה מידה אם לא יותר... |
|
|
|
רקדנית אקזוטית(נשלטת){AlphaDog}
|
לפני 10 שנים •
18 בפבר׳ 2014
הורות
אין ספק שג'ין צודקת שהרוב הם עדר .אבל קומפרימסטיות זו תכונה שהשתמרה בהסטוריה כי היא חשובה כי כוח הקבוצה עולה על היחיד,זה גרם לנו לשרוד יותר טוב כמין אנושי. כמו-כן, יש דבר כזה שנקרא אינסטינקט אמהי.אצלי בלי שום הליכה אחרי הזרם וכו'.. ראיתי נשים עם ילדים וקנאתי מגיל מאוד צעיר.גם תמיד אמרו לי שיש לי גוף של אשה, גם בגיל 20 .. כנראה הייתי מוכנה
אז, לא צריך להסביר את זה יותר מדי זה פשוט אינסטינקט שקיים בהרבה נשים, הכי טבעי שיש זה לא אומר שזה לא מפחיד, זה לא סותר... אני מאוד פחדתי לחזור על טעויות של ההורים שלי וכו'... אבל הרצון גבר על הפחד
|
|
|