על הפסיכולוגיה של BDSM

Lanya Colson • 30 באפר׳ 2017

רק אם מישהו חיצוני מצליף בך ביקורת

Yoel​(נשלט) • 30 באפר׳ 2017

הנושא מאוד סבוך וקשה לבחון אותו באופן חסר פניות. נדמה לי שמטפל רציני יבדוק איך הבדסם מתבטא אצל על אדם, מאיפה זה בא, מה הפונקציות וההשפעות של העיסוק על החיים ועל חיי הנפש. היום הקונצנזוס שמדובר בהפרעה כבר לא מוחלט. לדעתי האישית במקרים רבים העיסוק והביטוי מאוד מסבך את החיים ובעל פוטנציאל הרסני לכל הפחות.

יכול להיות מעניין להסתכל על הנושא מפרספקטיבה של cbt מהגל השלישי כמו תרפייה של קבלה ומחויבות. טיפול קודם כל יחתור לפיתוח יכולת קבלה בלתי שיפוטית דל הדחפים עצמם אך ינסה לעזור למצוא דרכים גמישות להתמודד עימם (בהנחה שעד כה למטופל נגרם סבל כל שהוא הקשור בהעדפה הבדסמית, למשל קושי במציאת זוגיות יציבה ומצמיחה) מתוך חיבור לערכי החיים האישיים של האדם.

Lanya Colson • 1 במאי 2017

ובנימה קצת פחות פסיכולוגיסטית - וקצת יותר תרבותית:
בהמשך לדבריהם של בייגל, ושל YOEL - להערכתי מאוד קשה למצוא ולקיים זוגיות "יציבה ומצמיחה" (מחויבות לכל החיים, מונוגמיה, ילדים, הקמת בית) בשילוב עם נטיה בדסמית. לא בלתי אפשרי, אבל קשה מאוד, ונדיר מאוד. ולכן אני מסכימה שאם "חיים טובים ובריאים" נמדדים על ידי היכולת לקיים מערכת יחסים כזו, אז נטיה בדסמית היא "בעיה".

לדעתי הפתרון הוא לא על ספת הפסיכולוג, אלא בהבנה שמונוגמיה מינית לכל החיים - היא דרישה בלתי סבירה, שהורסת מערכות יחסים יורת מאשר מקיימת אותן.

פייה{O} • 1 במאי 2017

לניה, אני חושבת שרוב האנשים כמהים למערכת יחסים ״יציבה ומצמיחה״ כפי שהגדרת לא כי זו נורמה חברתית מיושנת אלא כי זה צורך אנושי בסיסי - להרגשת ביטחון, אהבה, קבלה ושותפות לחיים ולמיטה.
לא שאני חושבת שמונוגמיה קדושה או מתאימה לכל אחד, ויכול להיות שפתיחות מינית מסויימת בזוגיות יכולה להיות סבבה עבור אנשים רבים (בלי קשר לבדסמ), אם כי גם לזה יש מחיר.

אבל -
א. אם נטיה בדסמית מפריעה בצורך כה בסיסי ועמוק כמו בזוגיות ומשפחה זה חתיכת בעיה,
ב. אני נוטה להסכים עם בייגל שלא יתכן שכמיהה עמוקה וחזקה לכאב, חוסר אונים ולעיתים גם להשפלה וכאב לב מסוגים שונים (ניצול, קנאה...) אין שורשים רקובים נפשיים אי שם שכדאי לאוורר.
לא בקטע של ״לרפא״ את הנטייה, אלא בכדי להיות יותר חכמים לגבי עצמינו ומה מניע אותנו, לחיות ביותר מודעות והשלמה וכך גם לפעול ביותר חופש בדרך לאושר (:

Lanya Colson • 1 במאי 2017

פייה,
ברגע שאמרת "רוב האנשים" - אנחנו בסדר.
גם רוב האנשים לא בכלוב .....

יש לי בעיה רק אם אנשים שאומרים "כל האנשים" - וכמישהו אומר "אני לא כמו כולם" - הם עונים לו - "אתה כן, אתה פשוט לא יודע את זה" או לחילופין: "שכב על הספה הזאת ובעוד כמה שנים (וכמה מאות אלפי שקלים) נגיד לך - "ניסינו להפוך אותך להיות כמו כל האנשים אבל נכשלנו, סליחה"

או במילים אחרות:
מישהו יכול לבוא ולאמר אני מאזוכיסט, ואני אומלל. איך אפתור את זה? אפסיק להיות מאזוכיסט! (כמה שנים וכמה אלפי שקלים אח"כ וגו'.....)
מישהו אחר יגיד אני מאזוכיסט, ואני אומלל. איך אפתור את זה? אפסיק להיות אומלל!

מה שאני מנסה להגיד, שאם יש קונפליקט - הוא יכול להיפתר מכל כך הרבה כיוונים, ומה שמפריע לי בכל שרשורי הפסיכולוגיה האלו - הוא העדר הגמישות לגבי הפתרון. לכל אחד עובד משהו אחר. לכל אחד יש צרכים אחרים. באופן אירוני - הרבה יותר לקל לכופף את החיים כדי לענות על הצרכים שלך, מאשר לנסות לשנות את מה שאתה צריך.
ולכן אני אומרת - אם בדסמ מפריע לזוגיות מונוגמית - אולי הבעיה היא במונוגמיה, ולא בבדסמ?
אם אני מאזוכיסט אומלל - אולי אני צריך להתחיל לעשות מדיטציה, או להתנדב, או לעשות המון דברים אחרים שגורמים אושר, ולא כל היום להתעסק באובססיסיות בריפוי משהו - שהוא בלתי ניתן לריפוי ככל הנראה.
אין תשובה אחת נכונה - יש אינספור תשובות שכל אחת נכונה למישהו אחר.

Bagel • 1 במאי 2017

זה לא היעדר גמישות לגבי הפתרון, זה היעדר פתרון. הזוגיות המונוגמית זה לא מה שמפריע, האומללות היא חלק מהצורך המאזוכיסטי וללכת לטיפול זוהי לא אובססיה, נהפוך הוא.

אני חושב על זה במושגים של סכסוך פנימי, קצת כמו הסכסוך עם הפלסטינים, אין פתרון חד וחלק, אין צד אחד שהוא לגמרי אשם וצד אחר לגמרי טהור. יש סכסוך נוראי שהוא בעצם הרס עצמי של שני הצדדים ושבו שני הצדדים הם גם צודקים וגם טועים אבל יש המון בעיות וחוסר צדק ועוולות. יש גם אנשים שנהנים מהסכסוך הזה, יצרני נשק, קיצונים משיחיים, פוליטיקאים של שנאה, אנשים צדקנים שנהנים להרגיש ״צודקים״ ולהיות מרטירים של אותו צדק. אבל הרוב סובלים, ככה זה בסכסוך. וגם ככה, לדעתי זה בבדס״מ, האדם מסוכסך עם עצמו והוא מוצא כל מיני אנשים שיספקו לו את הצורך הזה בסכסוך וישחקו איתו את המשחק הסאדו-מאזוכיסטי.

אז יש את אלו שכל הזמן מתעקשים שאפשר למצוא פתרון או לפחות לנסות, למרות שאין באמת פתרון בזק שיכול בן רגע לבטל את האיבה והעוינות, אבל יש דרכים להסתכל על הסכסוך בעיניים אחרות, קצת יותר חוקרות שמנסות להבין את שני הצדדים ולא רק מתבצרות בצד אחד, וזה נעשה במטרה לעזור, ליצור הבנה שתעזור ליישב את הקונפליקט ולייצר מציאות טובה יותר. אבל זה מורכב וקשה וארוך ויש את מלבי השנאה ויוצקי השמן על המדורה (שחושבים שהם עושים את הדבר הנכון ושרק כך אפשר להתמודד עם איומים חיצוניים וכו״) שבשבילם עצם הרעיון של לנסות להבין את הצד השני הוא סימן לבגידה והתנהגות שצריך להוקיע ולגנות באלימות.
והם כבר מתקתקים בעצבנות עם הנעל על הרצפה ומשלבים ידיים ושואלים בכעס - ואם ניתן להם זכויות אז הם יפסיקו לרצוח?

אולי אנלוגיה לא הכי מתאימה, במיוחד היום, אבל מבחינתי יש דברים מורכבים בחיים שאי אפשר לשאול לגביהם שאלות פשוטות ולנסות למצוא פתרונות פשוטים או להצהיר - אין פתרון, כך היה וכך יהיה - וכן הלאה. הבדס״מ לא ניתן לריפוי אבל הנפש הנושאת אותו כן ניתנת לריפוי ולמרות שכל אחד הוא אדם אחר יש עדיין אלמנטים מאוד דומים אצל כל הסאדו-מאזוכיסטים באשר הם.

Lanya Colson • 1 במאי 2017

בייגל,
אני קוראת, וחושבת, ובאמת מנסה להבין.
אתה כותב: "האומללות היא חלק מהצורך המאזוכיסטי"
ואני מנסה להבין למה זה לא ככה אצלי? מדוע אני חווה מאזוכיזם כשחרור, כחופש, כפריבילגיה להרגיש באופן עמוק ומשמעותי?

אז הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא שאני אישה, ונשים הן מאזוכיסטיות מלידה (pun intended). אבל אני לא בטוחה שזה הסבר מספק. כי חצינו את אוכלוסיות הכלוב והכרזנו שכל הגברים אומללים, ואילו הנשים מאושרות. וזה פשטני ורחוק מן האמת.

הדבר השני שאני שואלת את עצמי, האם זה בגלל שאני סוג של מתחלפת? בגלל שידעתי את שני הצדדים? אין בי תחושת של נחיתות, או תפיסות של היררכיה. יש בי אלימות, ורוע, ואני פשוט מחליטה אם להפעיל אותם על עצמי או על אחרים. גם זה לא נשמע ממש משכנע.

הרעיון השלישי שעולה לי כדי ליישב את את הסתירה הזאת (קיומה של מאזוכיסטית מאושרת ומיושבת עם עצמה) היא שמאזוכיזם יכול לתפוס חלק קטן מהאישיות, או חלק גדול ממנו. הוא יכול להיות ביטוי חיצוני של נפש שכולה מסוכסכת, כפי שהיטבת לתאר, במצב תמידי של מלחמת עולם פנימית. או שהוא יכול להיות דפיקה קטנה בפגוש, מקום שהולכים אליו מידי פעם בשביל ריגוש, בשביל חיבור עם תחושות עוצמתיות, בשביל טרנסגרסיה מקומית, וחוזרים ממנו לחיי נפש טובים, סבירים, מיושבים. כמו לעשות אקסטזי פעם בחצי שנה, לעומת להיות מכור לסמים.

ואז השאלה היא לא אם בדסמ הוא טוב או רע, פתולוגיה או נטיה, בעיה או לא - השאלה היא איזה מקום הוא תופס בנפש של אדם, איזה תפקיד אותו אדם מעניק לבדסמ בנפש שלו, בחיים שלו.
וכמו שאפשר להיות מכור למין, או סתם להנות מחיי מין טובים. ואפשר להיות אלכוהוליסט, או לשתות פעם בשבוע שני משקאות. אולי אפשר גם להיות מכור לבדסמ, באופן שמקרין ומשבש את שאר החיים (ואז ללא ספק זהו דבר שיש להתמודד איתו), או שאפשר לעסוק בבדסמ באופן בלתי מזיק, שפוי, תחום, בשליטה.

האם יתכן בייגל, שאתה אלכוהוליסט, שנכנס לבר, ומתקשה להאמין שיש אנשים בבר הזה (לא כולם, אבל יש כמה), שילכו הביתה, ילכו לישון, ולא יחשבו אפילו פעם אחת על אלכוהול עד הפעם הבאה שהם יצאו לבר, אולי בעוד חודש. שחייהם תקינים ומאושרים. אבל מידי פעם הם שותים?
האם באמת " יש עדיין אלמנטים מאוד דומים אצל כל הסאדו-מאזוכיסטים באשר הם"? או אולי בדסמ יכול לקבל צורות מאוד שונות אצל אנשים שונים?
והשאלה היא כמובן לא עד כמה המעשים הם קיצוניים, אלא איזה מקום הם תופסים בתמונה הכללית, ובאיזה אופן הם מקרינים על הנפש, ועל שאר החיים.

האם אתה יכול להעלות בדעתך שמה שאני מתארת נכון אולי לגבי חלק מהאנשים כאן?
ואולי כפי שאתה מתקשה לראות אותנו - אנחנו מתקשים לראות אותך? את הקשיים, את האומללות, את המאבק בהרס העצמי?
אני מנסה לראות אותך. אני מנסה לתת לך מקום.
האם אתה יכול לעשות את אותו הדבר בשבילי?

מיתוסית​(שולטת) • 1 במאי 2017

דיון מעניין.
אני גם חולקת על בייגל. אני מרגישה שאתה מנסה לשים אותי ושכמותי בכוח תחת כותרת של בדסמ זה רע, זה מגיע ממקומות קונפליקטואלים, אפלים, רעים, משפילים, שפלים, כואבים של נפש פצועה וחולה...

אני כ- 13 שנה עוסקת בבדסמ, כמעט כל חיי הבוגרים. הייתי בשני הצדדים. למעט התקופה ההתחלתית שאני מעריכה שכל בדסמי חווה שבה הרגשתי קצת רגשי אשם (לא בטוחה אם זה הרגש הנכון) ותהיות "למה אני כזו" ו"מה דפוק בי?", מהר מאוד אחרי חפירה פנימית עצמאית עברתי קדימה.
מעולם לא הרגשתי שאני סוטה, שבדסמ לא בסדר, שבדסמ פוגע בי.
מעולם לא הרגשתי מקולקלת, דפוקה, זקוקה לתיקון או לטיפול.
בדסמ גרם לי למצוקה רק במקרה מסוים: תסכול שעלה בי כשלא מצאתי בן זוג בדסמי שיסייע לי לממש את המיניות שלי או בתקופות שבהן אין לי סשנים זמן רב ואני מתגעגעת לזה וזה מתסכל אותי. היו לי קשרים עם ונילים שהסתיימו על הרקע הזה, כי זה היה חסר לי.
באותה מידה- אני מכירה ונילים גמורים שסיימו קשרים והתגרשו בגלל חוסר התאמה מינית בגלל שצד אחד רצה יותר סקס מהשני או כי צד אחד היה עם מיעוט פרטנרים והוא רצה לחוות יותר או כי מישהו בגד במישהו או כי מישהו רצה לפתוח את הקשר כי היה נמאס לו להיות 15 שנה באותו סקס משעמם עם אותו אדם...

ובאותה מידה, אני כבר תקופה פתוחה להיות בקשר זוגי גם עם ונילים קינקיים ומתקשה למצוא גבר איכותי שעונה על דרישותיי- וגם חווה תסכול ולעיתים מצוקה כמו כל אדם שמשתוקק לזוגיות ולא מוצא.

אני מסכימה עם לניה ומטפלת CBT.
צריך לשפוט את ההתנהגות לא בחלל ריק, אלא בהקשר שהיא מתרחשת. האם היא התמכרות? אם כן, אז צריך לטפל בה כמו כל התמכרות אחרת. האם האדם מרגיש רע בכלל הבדסמ עצמו? כבר יצא לי להכיר אנשים שבאמת הגיעו לבדסמ בגלל טראומות ילדות או בבגרות, מסיבות "לא נכונות" והשתמשו בבדסמ לפגיעה עצמית והכניסו את עצמם למקומות פוגעניים. אני תמיד ברחתי מגברים כאלה שהרגשתי שהם מנסים לדחוף אותי לתפקיד של השולטת הרעה, רעה באמת, שתתעלל ותנצל אותם.
אפילו כשולטת (והנה, איני מזוכיסטית- לניה... אם כי הייתה לי תקופה מתחלפת, בעיקר על הנייר, ארוכה מאוד) אני יודעת שהבדסמ בא אצלי ממקום מאוד אכפתי, אוהב, חומל, רגיש... מעולם לא פגעתי במישהו בבדסמ ולא הייתי שם אם הרגשתי שהוא נמצא שם מהסיבות הלא-נכונות לטעמי.
אני לא נהנית להכאיב למישהו אם אני יודעת שהוא לא נהנה מזה. זה אפילו מכבה אותי. אני לא רוצה נשלט סובל בייסורים, אני לא רוצה לפצוע נפש של אף אחד. אני רוצה הנאה הדדית. אני רוצה חיוך וסיפוק של שני הצדדים. אני רוצה נתינה הדדית, כל אחד בתפקיד שלו.

אני לעולם לא אשפיל מישהו אם אני יודעת שהוא חש השפלה אמיתית, כזו שפוצעת לו את הנפש ומצלקת אותו. אני לעולם לא אפגע בנקודות רגישות בנפשו של האדם. אני לא מחפשת להכאיב באמת. זו המשמעות, בעיניי, של סדיזם ומזוכיזם מיני להבדיל מסדיזם או מזוכיזם שהוא חלק מהפרעת אישיות או ממבנה נפשי, כי שם- מי שיש לו דחף לפגוע באמת או שיפגעו בו, הבדסמ הוא רק כלי. אם הוא לא היה יודע מה זה בדסמ- הוא היה מוצא דרך אחרת לפגוע באחרים או להיפגע, וייתכן שהוא עושה גם וגם.

אז מבחינתי, לנשוך למישהו צוואר בסקס או לחנוק אותו קצת הוא לא משהו פתולוגי או פוגעני בדיוק כמו לרדת לו או לשכב איתו במיסיונרית. אנשים יכולים ליהנות באופן מיני במגוון דרכים, וכל עוד הכל מתבצע בין בגירים בהסכמה ובהנאה- זה בעיניי מיניות בריאה ונורמטיבית.
בדיוק כמו שאני אדם בריא ונורמטיבי.

dror30 • 1 במאי 2017

בייגל כתבת שהמזוכסיט בפרדוקס כי הוא רוצה מישהי שתעניק אהבה ומישהי שתהיה רעה,
העניין הוא שהפרדוקסים האלו לא שייכים רק לבסדמים, הרבה פעמים במיטה יש פנטזיות ששונות מהיום יום, לגברים רבים יש ברמות שונות את התסביך לכאורה של "מדונה-זונה", שהם מעריכים אישה ביום יום שתהיה לכאורה אמא טובה מנומסת צנועה, אך במיטה הם נמשכים למישהי "פרועה", נשים לפעמים רוצות בעל שתמיד יהיה שם ויהיה אפשר לבטוח בו, אך מנגד במיטה מה שמעורר תשוקה זה דווקא הלא צפוי.
זה פשוט ההבדלים שיש לפעמים בין הרצונות שלנו ביום יום לתשוקות שלנו במיטה, והקושי במציאת אדם שיכיל וימלא את כל הצרכים שלנו במידה מספקת שזה מה שנדרש במונגמיה.

Bagel • 1 במאי 2017

הפרדוקס המזוכיסטי הוא שייך רק לבדס״מ ואין משהו כמוהו בטבע, ישנם מזוכיסטים לא מיניים שפשוט נהנים לסבול אבל אני מקטלג אותם כמזוכיסטים. המין הוא סובלימציה הוא לא העיקר.

תראי לניה, אין לי בעיה עם מי שרואה את עצמו כבריא נפשית וכמאושר, אני לא תוקף את הנטיה המינית שלך וגם לא מחליט שבגלל שאת סאדו-מאזוכיסטית או פטישסטית אז זה אומר עליך ככה וככה ואין שום ברירה אחרת. ממש לא.

מי שנהנה מזה ומבסוט ומגיע לסיפוק ומגיע ליחסים בריאים עם אנשים אחרים ואיזשהו עמק שווה עם עצמו הסביבה ועם הנטיה שלו - סבבה, אין פה שום בעיה. נשיכה בצוואר? את מי זה מעניין בכלל (מבחינה פתולוגית), קצת ספנקינג פה ושם, תבלין למין, סבבה. באמת שאם זאת היתה החוויה המוכרת והנפוצה בבדס״מ אני לא חושב שהיתה לי או לעולם בריאות הנפש שום בעיות עם קצת קינק.

העניין הוא שיש פה התעלמות סוחפת (ומסוכנת לדעתי) מהאומללות שקיימת פה שקשורה קשר ישיר לבדס״מ ולפרקטיקות ולסוג מערכות היחסים שנוצרות פה. מאלו שרוצים שיחרבנו עליהם, מאלו שרוצים שיכו אותם, שידרכו עליהם לא בכיף, שיפגעו בהם, שיכריחו אותם לבלוע את החרא, את סחי הרחוב מסולית הנעל. האם אני מדבר פה על מקרים בודדים קיצוניים או שזהו המיינסטרים? האם אני היחידי שהצליח לאמלל את עצמו בתוך העולם הזה ולחפש פרטנריות מופרעות מספיק בכדי שיסכימו לשתף פעולה עם השגעונות שלי ולאמלל אותי? אני היחיד שקורא חנוך לווין או מאזוך ונאנח בעצב או מאונן בשצף? עם כל גאונותו של לווין לא הייתי רוצה שחיי יראו כמו סצינה מאיזה מחזה או ספר שלו. אבל לשם זה הולך באופן טבעי, אצל רבים, אצל רוב האנשים פה.

יש לפרוורסיות נטיה להחריף עם הזמן ואנשים מתחילים בקצת קינק אבל הרבה מאוד מהם זקוקים למשהו קצת יותר חזק בשביל לקבל את הקיק. ונוצר תהליך, אני מכיר אותו על עצמי ועל הרבה אחרים (אני עוד מכיר אנשים מהפורום חוויות כואבות ומפורומים בחו״ל). המכות הופכות לסטירות כואבות והכאבים הופכים לחזקים, ההשפלות נזקקות לקצת יותר אלמנטים מזעזעים והגועל צריך לעלות מדרגה - חרא, פיפי, גברים אחרים, למצוץ זין בניגוד לרצונך, לקבל מאחורה - הכל, הכל מגיע ועומד בשורה, שורת הכלים שעוזרים להגיע לאותה תחושה של אפסות, השפלה. כולם אובייקטים חיצוניים שהאדם עושה בהם שימוש בכדי להגיע לשפיפות הקומה הדרושה לו בשביל לקבל את הקיק המאזוכיסטי. צריך להיות תמים בשביל לחשוב שמאזוכיסטים הם כנועים, הם משחקים את תפקיד הכנוע בגלל שזה משרת את מטרותיהם ברוב הפעמים.

התנהגות אנושית מרמזת או יכולה לרמז על סוגיות נפשיות אלו ואחרות שדורשות התייחסות, בעיני בדס״מ או פטיש קיצוני הן סוג התנהגות שמעלה שאלות לגבי האדם ויציבותו הנפשית. אני שייך חלקית לעולם הזה מכיוון שאני לא ממש הולך למסיבות פטיש או מלכות בתשלום וגם לא מחפש מישהי דומיננטית שתתעלל בי ואני גם יודע שהכניעות שלי היא רמאות ערמומית וכל מי שהוא דומיננטי הוא מתחזה או אדם אנוכי ושפל. אני לא ממש משחק את המשחק אבל מכיר אותו היטב ואת הנפשות הפועלות בו.