המלכה לירז(שולטת){כ}
|
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
צר לי לומר זאת, אבל ההודעה שלך נודפת שינאה עצמית.
השירים של רחל טובים מדי, נקיים מדי לשכמותנו? הבדס"מ הוא רק נוירוזה, וחסר את המוסר, שאמור להיות באומנות? אני אצטט את אוסקאר ווילד, שטען שמעשה האומנות אף פעם אינו מוסרי או בלתי מוסרי, ואזכיר שההגדרה "נאורוזה" מתכתבת עם ההגדרות ב- DSM, האורים והתומים של מחלות הנפש, המשתנה חליפות לבקרים, וכראיה גלגולי הטיפול של ה- DSM בהומוסקסואליות, שתחילה הוגדרה כפתולוגיה נפשית, בהמשך התגלגלה גלגולי שמות נוספים, ולבסוף נמחקה מהמדריך. האם ההומוסקסואליות השתנתה, הפכה ממצב פתולוגי למצב לא פתולוגי? מן הסתם לא. מה שהשתנה זו עמדת הממסד הפסיכיאטרי כלפיה. ככל הידוע לי, ביחס לסאדו מזוכיזם, גישת ה- DSM כיום היא להציע טיפול רק במקרים בהם האדם עצמו חש שלא בנוח עם נטייתו המינית, או לחילופין, נמצא בסכנה. אפשר גם להיכנס לניתוח הטקסט של רחל, ולשאול איך הגעת למסקנה שהדוברת בשיר לא *מוותרת מרצון* על *החופש הנפשי* שלה לטובת אותו "כוסף סתום" ורצון "לנשק את יד האדון". אבל במקום כל זה, אני רוצה לאחל לך שתגיע למקום שבו תרגיש פחות שונה ומבודל, ותוכל למצוא באומנות או בכל מקום אחר השתקפות לעצמך, שיש עמה ריגוש ונחמה. |
|
|
| רצרץ |
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
לא שנאה עצמית, ביקורת עצמית סבירה. לא יזיק גם לך.
אני לא שונא את עצמי בגלל שאני אוהב שישלטו בי, אבל אני יודע שזה לא בריא לנפש. אני לא פסיכיאטר, ולא "הממסד", אבל עדיין יודע. ידיעה אינטואיטיבית. בדיוק כמו קופסת הנובלס שזרוקה לי על השולחן. אני אוהב לעשן, אבל יודע בדיוק מה זה גורם לריאות, ויודע למה אני שואף עשן רעיל. זה נותן לי שקט... זה מרגיע יצרים. אגב, צר לי שבמקום להתייחס לתוכן ההודעה שלי, כתבת הודעה שרובה ככולה עוסקת בי. לגופו של עניין, יש הבדל גדול בין הומוסקסואליות לבין BDSM, בדיוק כשם שיש הבדל גדול בין הומוסקסואליות לפדופיליה. (ואין כאן משום השוואה בין BDSM לפדופיליה. כוונתי היא רק להצביע על ההבדל שבין העדפה מינית לבין סטייה מינית). יהיה קשה לשכנע בתקופה הנוכחית, שבה ה"שפיות" היא דבר יחסי, וכל אחד זכאי להגדיר לעצמו מהי "נורמליות", שהבריחה מהחופש, הרצון לשלוט, הסאדיזם והמאזוכיזם הם סטיות. הרי כל אחד חי איך שהוא רוצה, וכולנו מקבלים אחד את השני כמו שהם, וכולנו סבלנים וסובלנים. אבל גם בתי החולים לבריאות הנפש מלאים באנשים שחושבים שהם שפויים, ובחלקים גדולים מאפריקה, טקס מילת בנות נחשב מאוד שפוי ומאוד מקובל. אנחנו, אמנם, כאנשים מערביים, יכולים לומר שמילת בנות היא לא מוסרית, ושנקמת דם היא לא מוסרית, אבל חלילה לנו מלבקר אנשים כמונו, מערביים, אחד את השני. אז הנה, אני מבקר: ויתור על חופש הוא לא מוסרי, ואני מקווה שהוא יעלם בדורות הבאים. לא, אני לא שונא את עצמי בכלל. אני מבין את עצמי, ויודע איך גדלתי, ואיך אני חי. האמנות היא פינה אחת טהורה, ששמורה לי. הדת שלי. ואין לי בכלל ספק שיצירות שחוגגות את כל מה שהוא לא מוסרי, שמתבוססות בבוץ ובאפלה, הן נוירוזה שמנוסחת היטב. אין לי ספק בכלל. מלך הציטוטים, אוסקר וויילד, כתב דברים בעיקר מצחיקים. לאו דווקא נכונים. לא הייתי ממליץ לך לצטט אותו בהודעות רציניות שמנסות להעביר נקודה כלשהי. |
|
|
| רצרץ |
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
והנה ציטוט של להקה שאת בטח מכירה:
"You hold me captive and it's not fair Progressed insanity is everywhere" 
|
|
|
Black Lotus(מתחלפת){זאלופון}
|
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
היופי בשירה ובאמנות בכלל הוא הפרשנות האישית.
למי לעזאזל אכפת למה התכוון המשורר, אם בפרשנות האישית אנחנו מוצאים את מה שהרעיד את מיתרי נפשנו? יש כל מיני סוגי פרשנות אישית וביניהם אידיאליזציה של משורר או עבודתו. על כן מה שבעיניי נראה כביטוי לתחושה שלי שנאמרה במילותיה של אחרת, בעינייך הוא "ירידה לזנות" של שיר. אמנות טהורה לפי הגדרתך היא אוטופיה, היא הנגיעה בכאבו של העולם והתיקון. אני רואה אמנות טהורה כאמנות שבאה מהרגש ונוגעת ברגש. לי אישית לא אכפת מה ההיסטוריה האישית של היוצר, מהן נטיותיו הפוליטיות, או מה נטיותיו המיניות. מבחינתי הוא היוצר של האמנות הזו שבחר לפרסמה. ומרגע שיצירה יוצאת החוצה היא כבר לא של היוצר אלא היא נחלת הכלל ועל כן ניתנת לשפיטה, לביקורת, להתעלמות או לניכוס. והרי אנו מנכסים לעצמנו המון יצירות אומנות: כשמעצבים בית, התמונות שבוחר בעל הבית מעידות עליו משהו, ומן הסתם הוא יבחר אותן כדי שישדרו דבר זה או אחר. "השיר שלי ברדיו / זה השיר שלי" - משפט שלא נדיר בכלל לשמוע מאנשים. כתבת שזה לא בריא לנפש שישלטו בך - האמנם? האם לסמוך על אחר בפרק זמן המוחלט ומוסכם על שניכם ובגבולות הנקבעים על ידכם זו פגיעה נפשית, האם הויתור הזמני על חופש ההחלטה פירושו ויתור על החופש? הרי לקום וללכת אתה יכול תמיד. יש הבדל בין תלות לבין הענקת שליטה מבוקרת, בעיות של תלותיות הן לא בהכרח בגלל הבדס"מ אלא בגלל אישיות הנוטה להתמכר. הבדס"מ עבר ריכוך מאז צורתו הראשונית והוא לא מהווה פגיעה בזכויותיו של אדם אחר כמו בימי המרקיז דה סאד, כיום בדס"מ נעשה בגבולות השפיות, הבטיחות וההדדיות. הדוגמאות שהבאת על מילת נשים ונקמת דם לא נעשות בהסכמה ומטרתן פגיעה פיזית קשה ולא הפיכה. לבדס"מ דבק דימוי של כל מה שאלים, אבל אם מסתכלים על ההגדרה, סנאף ועיוות גוף ע"י קטיעת איברים פיצולם וכו' לא נכללים תחת הגדרת הבדס"מ. וקצת לגבי השיר: ניסית פעם ליפול אחורה בלי להסתכל, פשוט לעשות, כשמישהו מבטיח שהוא יתמוך בך? ישבת פעם על ברכייך מול אדם אהוב, הבטת בו במבט משתאה ואוהב, במבט שאומר אני שלך, עשה בי כרצונך, אני בוטח בך שלא תתן לי ליפול? כשבשקט שבחדר נאמרות ללא מילים המון הצהרות על אמון ואהבה, כשכל העולם שבחוץ נעלם ומתכנס לנקודה אחת - המפגש בין המבטים וכל מחווה שנעשית מהצד השולט גורמת ללב שלך להחסיר פעימה, ולו היתה זו רק הושטת היד לנשיקה -כשזה יקרה תבין באמת כמה טהור השיר הזה. |
|
|
היצור
|
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
בירדי כתב/ה: אבל אני יודע שזה לא בריא לנפש. אני לא פסיכיאטר,
ולא "הממסד", אבל עדיין יודע. ידיעה אינטואיטיבית. כוונתי היא רק להצביע על ההבדל שבין העדפה מינית לבין סטייה מינית. יהיה קשה לשכנע בתקופה הנוכחית, שבה ה"שפיות" היא דבר יחסי, וכל אחד זכאי להגדיר לעצמו מהי "נורמליות", שהבריחה מהחופש, הרצון לשלוט, הסאדיזם והמאזוכיזם הם סטיות. הרי כל אחד חי איך שהוא רוצה, וכולנו מקבלים אחד את השני כמו שהם, וכולנו סבלנים וסובלנים. אבל גם בתי החולים לבריאות הנפש מלאים באנשים שחושבים שהם שפויים, ובחלקים גדולים מאפריקה, טקס מילת בנות נחשב מאוד שפוי ומאוד מקובל. ויתור על חופש הוא לא מוסרי, ואני מקווה שהוא יעלם בדורות הבאים. האמנות היא פינה אחת טהורה, ששמורה לי. הדת שלי. ואין לי בכלל ספק שיצירות שחוגגות את כל מה שהוא לא מוסרי, שמתבוססות בבוץ ובאפלה, הן נוירוזה שמנוסחת היטב. בירדי נכבד. קשה לי לקרוא כל כך הרבה דברים צורמים על הבוקר. אתה "יודע" שזה לא בריא לנפש ? זה זיון שכל. אתה באמת לא פסיכיאטר. בוא ואגיד לך, שאני יודע בוודאות, שלנפש שלי זה מאוד מאוד בריא, ורק גורם לי לטוב. ואני חושב שרוב יושבי האתר יסכימו עם דיעה זו. אולי הגיע הזמן שתעשה בדק בית, אם אתה מתעסק בתחום שלא בריא לך. מה לא בריא לנפש- זוגות שחיים ביחד כשהתקשורת ביניהם לקוייה, אנשים שמדחיקים את הנטיות, רצונות ומשיכות שלהם, עד שזה מביא אותם לתיסכול רציני וכד'.... אני ואחרים שאני מכיר כאן, יודעים מי אנחנו, שלמים עם עצמנו ורק מקבלים כח, עוצמה נפשית, ואושר מעיסוקנו בבדס"מ ! אז לטענתך, אם הבנתי נכון הומוסקסואליות היא נטייה מינית, ובדס"מ זו סטייה ? וואלה, אתה באמת לא פסיכיאטר, שתהיה בריא. באמת יהיה לך קשה לשכנע כאן שסאדו ומאזו הן סטיות. אפילו בלתי אפשרי. וזה שבימינו יש נטייה לקבל את האחר, ניתן לומר על זה רק : סוף סוף ! אולי עוד יש עתיד לאנושות הזאת. תעשה לי טובה, אין שום קשר בין מילת נשים, נקמת דם, מחנות עבודה ותאי גזים לבדס"מ. אתה לא יכול לקפוץ ולהגיד שכולם דרים תחת אותה קורת חוסר מוסריות. זה פאתטי ! "ויתור על חופש הוא לא מוסרי" - על זה אני לא יכול לענות יותר טוב מלוטוס . ובקשר לאמנות- עכשיו באמת הבאת לי את הסעיף. החבר בירדי, אני אמן. אני לא הולך ומתפלצן לומר שהאמנות היא הדת שלי, אני לא ממש איש של "דתות", אני פשוט אמן, בלימודים ובעיסוק. וכן, יש בעבודותיי איזושהי קירבה לבדס"מ, לפעמים יותר, לפעמים פחות. אני מאוד שמח לשמוע ממך, כהן האמנות הגדול, שאמנותי מתבוססת בבוץ ואפלה, והיא נוירוזה מנוסחת היטב. צריך כישרון גדול כדי להכניס כל כך הרבה בולשיט במשפט אחד. ברגע זה אתה פסלת אחוזים אדירים, מכל יצירות האמנות שנוצרו עד היום- ציור, פיסול, סיפורת, שירה, קולנוע וכו'..... אבל בסססדר, אתה מבין, זו הדת שלך . חבל לי שזו תפיסתך על אמנות, כה צרה ומוגבלת, על אחד התחומים הכי רחבים ופתוחים בתולדות האנושות ...וביחד עם זה אתה קורא לה הדת שלך. זה קצת מזכיר לי את התהליכים שעברו רוב הדתות הגדולות, כשרעיון שנועד להיות טוב עבור עם, עם הזמן קיבל עיבוד הרסני, עקבת צרות מוחין של האנשים שמעבירים אותו. היצור 
|
|
|
nerissa(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
יצור - אני אוהבת אותך. זהו. מיו תסלח לי קצת.. שוב
בירדי - הבעיה הבסיסית שלך היא לא ביקורת עצמית. היא חוסר השלמה עם עצמך. אבל למה להשליך זאת על הסביבה? אנשים טובים אמרו זאת לפני בתגובותיהם - משהו לא בסדר איתך. לא עם כל השאר. עצם העובדה הבסיסית שאתה רואה BDSM כסטייה ולא כנטייה אומרת המון על עצמך. עד שהחתיכה הקטנה והחשובה הזו לא תיפול לך במקום של הפאזל הזה שנקרא בירדי - כל השאר ימשיך להיראות מעוות. |
|
|
|
המלכה לירז(שולטת){כ}
|
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
המשפט "ויתור על חופש הוא בלתי מוסרי" מסקרן אותי. במובן מסויים אני מסוגלת להבין אותך. החופש האישי שלנו הוא הדבר היקר ביותר שלנו. החופש לחשוב, ההחופש לבחור, החופש לדבר ישירות אל אלוהים אפילו. חופש הוא דבר יקר. אבל מי שאינו נזיר בודהיסטי בדרך להארה, צריך למען עצמו, לתת מקום לצרכים הנפשיים העמוקים שלו, והצורך להתקשר עם בני אדם אחרים הוא אחד מהם. כולנו גודלנו ע"י בני אדם אחרים, שאליהם היו לנו רגשות עזים. לפעמים היה לנו יותר חופש, ולפעמים פחות. לפעמים הרגשנו שאנחנו "חופשיים מדי" - בודדים, ולפעמים "חופשיים פחות מדי" - כבולים. המיניות האנושית לא מנותקת מכל החוויות האלה, מהרצון לשחזר ומהרצון ליצור חוויה מתקנת. כל הפארדוכסים האלה מבעבעים בתוך הנפש, ויוצרים נטיות מיניות שונות. לדעתי אתה צריך להבין את זה, ולהיות יותר סלחן לגבי עצמך, כל עוד מה שאתה עושה אינו כפוי או לא חוקי, ובקיצור לא מזיק לאיש. ברור שאתה מרגיש שמה שאתה עושה או שואף לעשות מזיק לעצמך, אבל כדאי לך לבחון את זה שוב. מנקודת הסתכלות מסויימת, בכל פעם שאדם רגיל מתקשר לאדם אחר במובן הרגשי, ישנו ויתור על חופש. כשאתה נותן למישהו את הכוח לעשות אותך מאושר, אתה גם נותן בידיו את הכוח לעשות אותך אומלל. בדס"מ או לא בדס"מ. עצם ההתקרבות הרגשית למישהו היא יצירת תלות, ואתה "פחות חופשי" ממה שהיית. האם צריך לשאוף להשתחרר מעצם הרצון האנושי שלנו בקרבה?
שמתי לב שלא רק דיברת על אומנות כ"דת" , אלא שבכלל הטרמינולוגיה שלך מזכירה טרמינולוגיה דתית. יש אור וחושך, יש טהור ויש את מה שהוא מתבוסס בבוץ ובאפלה, ובין החלקים האלה אין "שטחי מגע", שטחים אפורים כאלה. לא כולנו חווים את זה ככה. בדס"מ יכול להיות כלי לזרוע הרס או כלי להעביר אהבה ודאגה. זה רק כלי, והוא משקף את מי שמשתמש בו. אפשר להסתכל על זה גם בדרך אחרת ולהגיד שכמו אומנות, בדס"מ הוא דרך לספר סיפור. אנחנו "מעלים על הבמה" איזשהו חלק מחיי הנפש שלנו. כמו בסרט הוליוודי, הסיפור הוא תמיד אותו סיפור - אתגר, התמודדות, שינאה, אהבה - אבל כל אחד מספר אותו בדרך שלו. ומאחר שלא המצאנו כלום מהדרמה הגדולה של החיים והרגשות, הכל היה קודם, ומגיע בילט אין בבני אדם, למה לא להאמין שאפשר שתחום התנסות אחד שמעניין אותך, משתקף - והוא אכן משתקף - באומנות, שמצידה מנסה שוב ושוב לספר את אותו סיפור חיים ישן? הרי הסיבה היחידה שהיא עושה את זה, היא כי אנחנו זקוקים לסיפורים שילוו אותנו, יתנו משמעות לחוויות שלנו, יפרשנו את חיינו ויעניקו לנו, עם קצת מזל, תחושת הזדכחות, נחמה והשראה. אה, ולגבי אוסקר ווילד. האם "הענק וגנו" או "הנסיך המאושר" הם בעיקר מצחיקים? למתג את האיש שכתב מחזות וסיפורת, אגדות, שירים, פואמות ומאסות כמי שהיה בעיקר מצחיק זו שגיאה. ווילד ניסה להתמודד עם המוסרנות של החברה שהוא חי בה באמצעות שנינות וסוג של הומור ציני ונואש, שמזכיר אולי את המשפט מאחת הטרגדיות של שייקספיר - הציניות היא הנשק האחרון של החלשים. השנינות לא מבטלת את הכוח של עבודות כגון "תמונתו של דוריאן גריי", או את השבר והשינוי ש"ממעמקים" למשל משקף. |
|
|
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
וקצת להרגעת הרוחות...
בירדי, בכל אהבה טוטאלית יש אלמנט בדסמי, ברגע שאנחנו אוהבים טוטאלית,
מתמסרים טוטאלית, מרגישים טואלית, לא משנה אם אנחנו וונילים או לא הכניעה, מרצון נמצאת שם..... היפה באומנות, שכל אחד מאיתנו יכול לפרשה כרצונו, זה גם מה שהופך יצירת אומנות מסתם פשוטה, ליצירת אומנות לשמה. כמו בציור או פסל שכל אחד מפרש אישית את מה שעינייו רואות, כך גם בשירה כתובה, כל אחד משייך אלמנטים ממנה לגבי עצמו. לבוא ולומר את מה שאמרת, ציינו זאת כבר לפני, זה כמו להעניש את עצמך על כי הינך אוהב את השליטה, על זה כי אינך שלם עם עצמך. זו היתה תגובה קטנה לדבריך- ומה שבעצם רציתי להביא לכאן, זה שיר יפייפה שכתבה יעל טבת, אפשר לראות בו את כל האלמנטים הבדסמים של התמסרות טוטאלית, או לחילופין לראות בו שיר אהבה מרגש שכתבה אישה לאהובה...... תהנו.... עַל נְשָׁמוֹת שֶׁלִּי אַתָּה שׁוֹלֵט, עַל דַּקֻּיּוֹת שֶׁבִּי פּוֹרֵט עֵת בַּמַּבָּט אוֹתָן תִּמְצָא אוֹ בִלְחִישָׁה אַחַת רָפָה. אִם בִּתְנוּעָה שֶׁהִיא מֻצְנַעַת, מִלָּה שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּלִי דַּעַת, חִיּוּךְ חָטוּף אוֹ מְסֻיָּם אַתָּה בְּאֵלֶּה, בְּכֻלָּם. אֲנִי שְׁקָעִים לְכָל קְמַרֶיךָ אֲנִי יָמִים זוֹרְמִים אֵלֶיךָ אֲנִי צִפּוֹר אוֹמֶרֶת שִׁירָה וּבִלְעָדֶיךָ אֵין בִּי מַה... אֲנִי גְּשָׁרִים לְכָל מִילֶיךָ כּוֹכָב נוֹפֵל בְּלֵילוֹתֶיךָ בִּי יֵשׁ נָתִיב כָּל יֵשׁוּתְךָ אֲנִי טוֹבַעַת בִּדְמוֹתְךָ עַל אַכְזָבוֹת מֵהֶן כֹּחִי נִטָּל וַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי קַשִּׁים, אֲבָל כְּשֶׁתְּדָרִים עָצְמוּ מְאֹד אוֹתְךָ פִּלַּלְתִּי לִי בְּסוֹד. הָיוּ שְׂרֵפוֹת בִּי וְיוֹתֵר הָפַכְתִּי מִישֶׁהוּ אַחֵר אֲנִי חוֹמֶקֶת בִּשְׁתִיקָה אַתָּה הֱיֵה לִי מַצֵּבָה. אֲנִי שְׁקָעִים לְכָל קְמַרֶיךָ... רחפנית-הדומית המרחפת. |
|
|
דוכיפת(נשלט)
|
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
המלכה לירז
קראתי את השיר הנפלא שוב ושוב ולצערי לא הצלחתי למצוא בו את הפן הפמדומי. בכל זוגיות,בכל אהבה,יש את ההתמסרות,הכניעה,ההערצה,אך אלה אינם בהכרח פמדומי-בדסמי. לא כל יחסים בהם בת הזוג שולטת הם יחסי פמדום,אלא אם מסתכלים במשקפים בדסמים. זהו שיר אהבה מקסים,אך לא פמדומי-לא שאני הצלחתי לראות בו כזה |
|
|
| רצרץ |
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
לירז.
אנחנו באמת מתחילים להבין אחד את השני, אפילו שהדיעות שלנו לגבי אוסקר וויילד חלוקות, וזה טוב. אני יכול להבין איך המונחים בהודעות שלי מזכירים לך טרמינולוגיה דתית. אבל הטרמינולוגיה לא סותרת את קיומם של שטחים אפורים. היא נובעת מאיזו הבנה פילוסופית בסיסית שיש אידאל, שיש מוסר מוחלט אחד ושפיות מוחלטת. יודעת מה? לא הבנה. אמונה. ואני מאמין בכך בכל נימי נפשי. (אפילו שאני אדם חילוני). אני לא מתכוון לומר שכל בני האדם צריכים להיות זהים לחלוטין, בעלי אותן תכונות ואותן שאיפות ואותם סודות. אבל לצורך העניין אני כן חושב שמה שמייחד את הזן האנושי הוא החופש שלו, והאנושות צריכה לשאוף עם הזמן להגברת הנאמנות של האדם לחופש של עצמו. אני גם מאמין שבזה טמון הפיתרון למאות שנים של מלחמות, רצח פשע ורעב. במשפט אחד, אני חושב שכמו שגניבה היא בלתי מוסרית, גם ויתור מרצון על חופש הוא בלתי מוסרי, פשוט בגלל שהוא יוצא נגד מהות האנושיות כפי שאני רואה אותה. אבל, ואני אומר את זה ברצינות, מה שכיף בדמוקרטיה הוא שאני יכול להיות לא מוסרי כל עוד זה לא פוגע באנשים אחרים. מוסר לא צריך לכפות על אף אחד, זה צריך להגיע מתוך עצמו, על ידי חינוך נכון בעיקר, והתבגרות בחברה נאורה. הרי אני יודע שהאדם הרבה יותר קרוב לעולם שבו הוא חי, מאשר לאיזה אידאל ערטילאי שקיים רק במוח שלו. (וכשאני אומר "אדם" כאן אני מתכוון אלי). אני לא יכול להתעלם מהסביבה שבה גדלתי, מהאנשים שמסביבי, מהעבודה שלי. אני לא יכול להתעלם מהם כי הם זורמים לי בדם. הם מרכיבים אותי. יש לי נטייה לוותר על החופש שלי, זה עושה לי טוב, מרגיע אותי, מגרה אותי. אני מקבל אותי ומשלים עם עצמי והדרך שבה אני חי. לא רק שאני מכיר בקיומם של שטחים האפורים, אני יודע שהם מהווים 99% מכל השטחים במציאות. מה שמבדיל אותי מכמה אנשים אחרים פה, אני חושב, הוא שאני לא מתעקש לתייג את עצמי כשפוי לחלוטין, או נורמלי. אז מה? ביג פאקינג דיל. זה לא גורם לי לשנוא את עצמי, רק מאפשר לי לגדול, לצמוח כבן אדם. יותר מזה, אני יכול להגיד שכמעט לא יצא לי להכיר אנשים שאפשר לכנות אותם שפויים, גם כאלה שחיים חיים משעממים מאוד, ושלווים מאוד (במיוחד אלה!). אנחנו חברה קצת חולה, ואין מה להתבייש בזה. האנושות חולה, ואין לך הוכחה טובה יותר מאשר מאה השנים האחרונות. הסטייה הקטנה הזאת לא הופכת אף אחד למכובד פחות, או לאנושי פחות. אבל היא שם, והיא קיימת. והיא עובדה. וכמו הסיגריות, זה די כיף. ואם נחזור לאמנות, אז אפילו שדיברנו אז על אמנות שהיא טהורה, אני לא חובב גדול של אסתטיקה. להפך, אני מחבב את כל מה שנוגע בדברים הכואבים והאפלים של האדם, אני בעד לרדת כמה שאפשר למטה בתוך עצמך כדי לגלות את כל הפינות האפלות שלך. אני בעד יצירות אמנות שיוצאות מהמקומות האלה, אבל כדי שהיא תיקרא אמנות, (לוטוס ורחפנית), גם אם היא באה מלמטה, הפנים שלה תמיד צריכות להיות למעלה. וכבר אמרתי את זה מקודם אבל זה היה משפט טוב אני אומר אותו שוב לסיום דברי: לקחת שיר של רחל, ביאליק, או אלתרמן, ולהפוך אותו להמנון לבדס"מ זה להוריד אותו לזנות, למשוך אותו בכוח למטה. ואני חושב שזה פסול, כי אני בטוח, גם במקרה של השיר של רחל, שזו לא היתה כוונת המשורר. אבל מותר? כן. זה מותר. |
|
|