מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
16 ביוני 2004
להשאיר את הילד אצל ההורים המאמצים!
זו בדיוק הנקודה, כי שציינה בייבי... זרקו אותו פעם אחת.. יעשו זאת שוב!!! יש להם את הנטיה לנטוש, ואין יותר גרוע לילד מחרדת הנטישה... האם זו טובת הילד??? |
|
|
| Rocco(שולט) |
לפני 20 שנים •
17 ביוני 2004
יום יבוא והילד ידע שהוא מאומץ....
ויבקש לפתוח את תיק האימוץ ואז הוא יגלה שהורים הבילוגים שלו נלחמו לקבל אותו בחזרה אבל המאמצים לא נתנו זאת....נקודה למחשבה... אין לי ספק בכלל לגבי כנותם ורוצונם של ההורים המאמצים.... אבל גם אין לי ספק לגבי האם שרוצה ומנסה לתקן נזק שגרמה.... הבעיה סבוכה ומפותלת לכל צד יש את הטעונים הנכונים והצודקים.... טובת הילד לפני הכל.....השאלה מה היא טובת הילד....?! אני בדע שהאם הביולגית צריכה לקבל הזדמנות שניה.... |
|
|
| מקצועי(שולט) |
לפני 20 שנים •
18 ביוני 2004
סיפור קשה שכלל לא היה אמור להגיע לתקשורת
הדיונים הללו הנם בדלתיים סגורות. מישהו חשב לבדוק כיצד זה הגיע לתקשורת? או לבדוק את אופציית ההעמדה לדין של העיתונאי שפירסם.? ומה יאמרו זוגות שממתינים שנים לאמץ ילד ביודעם שגם לאחר חליטת פסה"ד הוא בעצם לא חלוט ויתכן והילד יוחזר להוריו הביולוגיים ? החלטה להחזיר את הילד להוריו הביולוגים עלולה לפגוע בזוגות שממתינים באופן לא קל גם ללא "משפט שלמה" זוגות מעדיפים היום לשלם עבור אימוץ חו"ל רק שלא כל-אחד יכול להרשות לעצמו זאת. ברור שהשיקול המרכזי בהחלטה כזו הוא טובת הילד, אבל קשה להתעלם גם משיקולים כאלו. מעבר לכך, מטחנות הצדק ( בתי המשפט ) טוחנות כ"כ לאט בד"כ שעד שילד מוכרז ע"י ביה"ד כ-בר אימוץ העולל מגיע כבר לגיל בו "הביקוש" אליו הולך וקטן מעצם היותו יחסית ילד יותר גדול. מה שגורם לחששות יותר גדולים בקרב זוגות פוטנציאליים לאימוץ. מעבר לכך האמא הביולוגית קיבלה את החלטתה למוסרו לאימוץ לא כ-נערה-אשה, אלא היא בוגרת בעשור השלישי של חייה, לא ברור בכלל שטובתו של הילד היא בבית הוריו הביולוגיים., ציטוט מהפורום של אימוץ התגובה נכתבה ע"י "אמא של" לא קוראת עיתונים, לא שומעת רדיו, לא רואה טלוויזיה, ככה אני, ולכן רק שבוע אני מודעת לקיומו של משפט שלמה של המאה העשרים ואחת. וכשזה נודע לי עברתי על כל הכתבות בYNET- וירד לי אסימון ששיתק אותי למספר ימים. פתאום הבנתי, איך הרשלנות שהייתה לשירות למען הילד לאורך כל תהליך האימוץ של בתי (ומובן שלא אפרט), נמשכה עד לרגע האחרון. פתאום הבנתי שגם פה, הייתי צריכה לקרוא את החוק על אותיותיו הקטנות ולא להסתמך על העובדות הסוציאליות של השירות למען הילד. פתאום הבנתי שהן יכלו להביא אותי למצב של התרסקות כללית שלא הייתה יכולה להימצא ממנה דרך חזרה. אימצנו ילדה לפי סעיף 12ג'. אותו סעיף בחוק שמשאיר אתכם עם ילד בבית, שאינכם יודעים אם יישאר שם, למרות שאין דבר שאתם רוצים יותר מכך. אבל מהרגע הראשון ידוע שזה המצב. ואכן ידענו זאת. ידענו גם, מפי העובדים הסוציאליים, שמדובר בתיק "בטוח" ושהסיכון כי דברים ישתבשו אינו ממשי. זה כמובן שיקול מכריע כשמאמצים ילד לפי סעיף זה. הספקות לגבי גישתם של העובדים הסוציאליים אלינו כהורים מאמצים לעתיד התגמדו לעומת מחול השדים שהחל זמן קצר מאד לאחר שאספנו את בתנו לביתנו, לקול האופטימיות של העובדת הסוציאלית המלווה. התברר כי רשלנות, שלא רק אנחנו ראינו אותה ככזאת, אלא גם רשויות מוסמכות הבחינו בה, ליוותה אותנו גם הלאה. גם כשהסתבר כי בתנו ברת אימוץ, אצה לעובדת הסוציאלית שליוותה אותנו דרכה והיא בישרה לנו כי מחול שדים, שגבה מחיר כבד ממשפחתנו, נגמר. אולם היא הילכה בצעדי צב כשהיה מדובר בקביעת המועד למתן צו האימוץ ולא כי היו לה ספקות לגבינו כמשפחה מאמצת אלא שוב, רשלנות אופיינית. וכאן אני מתחברת לסיפור הכואב הנוכחי. ההודעה שזהו, הכל הסתיים, אי היידוע כי עלול להיות ערעור, גם אם הדבר לא נראה צפוי וההשתהות עד סגירה מסודרת של העניין היא ששיתקה אותי. ההבנה לאחר קריאת הכתבות, כי המושג "בר אימוץ" אינו תעודת ביטוח, כפי שהציגה לנו העובדת הסוציאלית ואינו אומר שהסיוט נגמר, אינה מניחה לי בימים אלה. ההבנה כי צו האימוץ הסופי אינו רק אישור סופי כי אנו כשירים לאימוץ וכי אנו בטוחים לגבי האימוץ, אלא כי רק הוא סותם את הגולל על האפשרות כי הילדה שגדלה בבית מסוים אכן תישאר בו. שוב ושוב שבים ומוקרנים במוחי כסרט הרגעים והשעות לאחר הבשורה ההיא, שברשלנות הוצגה לי כחותכת וסופית. אלה רגעים שלא אוכל לתאר אותם במילים עד יום מותי, גם לא לילדתי. רגעים של רגשות מתפרצים ללא שליטה. כמו להחזיק ילד שנולד לך לפני רגע וברור שיישאר שלך, אבל שמוכר לך כבר וקשור אליך היטב לא כעובר אלא כילד. כמו לנחות בארץ עם ילד בן יומו שאומץ בחו"ל יחד עם צו אימוץ סופי ואישור שאינו חטוף, אבל ילד בן יומו שכבר מוכר לך וקשור אליך היטב. בקיצור, מין מצב בלתי אפשרי שיכול היה להיות קיים רק עם אפשר היה לחיות עם עובר בתוך הבטן וללמוד להכיר אותו כילד כבר שם. זה התיאור הכי קרוב שאוכל לתת ואינו ממצה לחלוטין לעניות דעתי. אינני מעיזה לחשוב מה היה קורה אילו הרשלנות של עובדות השירות למען הילד הייתה מביאה את הסיפור שלנו למצב של ערעור ודרישה רלוונטיים של בתנו לאחר אותה בשורה חסרת אחריות. תגידו שמה זה משנה, זה הרי נגמר בסדר וטוב – זה נכון, אבל בעיניי הרשלנות הזו היא פושעת ומייצגת את כל הרשלנות המקיפה את נושא האימוץ בארץ, רשלנות של מערכת הרווחה והשירות למען הילד ומערכת המשפט. רשלנות שממעיטה בערכם של חיי ילדים חסרי אונים. עד כאן הצד האגואיסטי שלי כאם מאמצת. http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-1334-5729-663,00.html |
|
|
| מקצועי(שולט) |
לפני 19 שנים •
28 באפר׳ 2005
[web:d99024d0b5]http://62.90.71.124/Files/05/770/003/a10/05003770.a10.pdf[/web:d99024d0b5]
פסה"ד הוא ארוך ( 108 עמודים ) לכן צירפתי לינק אבל מרתק לקרא אותו והוא מאלף בעשיית צדק סוף טוב הכל טוב |
|
|