מקופלת(נשלטת){Blue eyed }
|
לפני 19 שנים •
22 בדצמ׳ 2004
אף אחד עוד לא אמר את זה כאן.. אז:
ותודה מיוחדת מיוחדת לזאלופון וללוטוס. [בלי סיבה "מיוחדת". סתם כי אני אוהבת אותה] |
|
|
teacher(שולט)
|
לפני 19 שנים •
22 בדצמ׳ 2004
אמון
באשר לדבריך האחרונים סטאר, ככל שיש יותר אמון הדדי בין שולט לנשלט,
כך גדל המקום להראות את חוסר הביטחון או החולשה. ובניגוד לדיעה המקובלת, (במיוחד אצל השחקנים הלא קבועים) ככל שהגבולות יותר ברורים ומוגדרים, כך קל יותר להשתחרר בתוכם ולשחק משחק חפשי ומשוחרר. עודף המודעות הרבה פעמים עומד כאבן בפני ההנאה האמיתית, אבל תפקידו להיות שוטר פנימי בסיטואציות לא מוכרות. בוקר אור teacher (משחק=PLAY ולא GAME) נ.ב. מה? הארי פוטר?? |
|
|
תאיר(נשלטת)
|
לפני 19 שנים •
22 בדצמ׳ 2004
קראתי עכשיו את מה שכתבה בכח המח (לא יודעת איך לא קראתי את זה קודם). וזה הזכיר לי איזו סיטואציה.
כשהייתי עם הדום הראשון שלי, שנינו היינו סטודנטים די דלי אמצעים ונטולי רכב. אחת לשלושה שבועות הייתי לוקחת רכבת מהצפון ומגיעה אליו ביום חמישי אחר הצהריים עד יום ראשון בבוקר. מובן שבזמן הזה שהייתי אצלו לא רק עשינו סשנים כל הזמן אלא גם הלכנו לסופר, ראינו טלויזיה וכדומה. בפעם הראשונה שהייתי אצלו, הכנו יחד ארוחת ערב. אני הכנסתי בורקסים לטוסטר-אובן ושכחתי אותם שם והם קצת נשרפו. עד כאן לא קרה כלום. למחרת בבוקר ניסיתי למצוץ לו, ולא הצלחתי. אני לא זוכרת את הפרטים המדויקים אבל הייתי מאוד מאוד חסרת נסיון (מאוד) וזה נגמר בזה שהוא אמר לי "די". הוא קם והלך להתארגן, ואני נשארתי בחדר וניסיתי קצת לסדר דברים, ופתאום התחלתי לבכות. הרגשתי שאיכזבתי אותו לגמרי. הרגשתי שבכל דבר שאני עושה אני נכשלת. התקרית חסרת המשמעות מהערב הקודם התחברה לי למה שקרה רגע קודם. השתכנעתי שאני לא סאבית מספיק טובה בשבילו. הוא חזר לחדר ומצא אותי בוכה ואורזת את החפצים שלי, כי רציתי לסוע הביתה. במחשבה שלי באותו רגע לא רציתי להיות לנטל עליו. אז כן, בהחלט הרשיתי לעצמי באותו רגע להיות חלשה. אבל להיות חלשה התבטא בלהיות מאוכזבת מעצמי, לבכות, אפילו לסוע הביתה אם הוא לא היה עוצר את זה - זה לא התבטא בלקפוץ מהגג. והיתה פה בהחלט מידה של "להרשות" לעצמי את החולשה הזאת - כי היה חלק בתוכי שהיה מודע לזה שהדברים הם לא באמת כל כך נוראיים כמו שהם נראים לי ושגרם לי לבכות קצת יותר בקול רם כדי למשוך את תשומת ליבו כדי שהוא יבוא ויגיד לי שהכל בסדר. וגם הוא מהצד שלו שמר על פרופורציות - הוא ידע שהוא לא איזה לוחם על גור ושהערך שלי לא נמדד בזה שגרמתי לו לגמור באותה פעם או לא. ובגלל שהוא ידע את זה ולא צלל לאיזה סרט משלו הוא יכל לעזור לי לצאת משלי. אני מאמינה שאם הוא לא היה עוזר לי זה היה לוקח לי יותר זמן לראות את זה, אבל הייתי בסופו של דבר רואה. |
|
|