המוגבלות הבלתי נסבלת של הסשן

אריאנה​(שולטת) • 10 במאי 2005

יש זוגות צעירים בתולים.

מערכות יחסים כאלה עדיין לא נקראוֹת "זוּגיוּת" [=ניהול חיים משותפים]
אלא הן מהוות עוד נִדבךְ בדרך אליה.

*מאלפת הכלבים*​(שולטת) • 10 במאי 2005

מסכימה איתך אנדרפוט,וגם איתך מכשפה יקירה...
"סשן" מבחינתי הוא מין לכל דבר, ומתוקף כך אינטימי לחלוטין ולא יתקיים בפומביות."סשן" לא יכול להיות מבחינתי מנותק מהתמסרות אמיתית ונבנת של הנשלט לנשלטת,ומרגש עמוק והדדי ביין השולטת לנשלט,אחרת זו סתם הצגה רייקה מתוכן שמחטיאה את כל הכוונה האמיתית של הבד"סמ.
וכן אפשר לסגוד לאישה דומיננטית ולא ב"סשן" במחוות קטנות לכאורה אך משמעותיות,במבט מושפל ומבוייש,שפת הגוף שאומרת הכול..כמו שכבר נאמר כאן "הבלחות של בד"סמ לחיי היום יום",הכי יפה ואמיתי שיש.

זאלופון​(שולט) • 10 במאי 2005

או שאני הבנתי את אנדרפוט לא נכון, או שכולכם הבנתם אותו לא נכון, ואם הוא לא תיקן את כולכם אז כנראה שזה אני, אבל בכל זאת: אם הבנתי נכון, הנושא אותו הוא מעלה אינו סישון סטוצי ומיני לחלוטין שאינו חלק ממערכת יחסים עמוקה יותר, אלא הבעייתיות בכך שברגע שהדברים אינם קורים בטבעיות אלא מוגדרים מראש על ידי "הסשן" באופן שכל אחד יודע את תפקידו, הרבה מההנאה אובדת, ובייחוד ההנאה מפעולות משפילות. זאת משום שמה שנחשב משפיל ולגמרי לא מובן מאליו (ועל כן מרגש) בעולם הרגיל שמחוץ לסשן, הופך בסשן לחלק טבעי מה"תפקיד", וכך מאבד מהעוקץ שלו.
לדוגמה, כאשר הסאב יודע ש"עכשיו התחיל סשן", ירידה על ארבע וליקוק רגלי האשה שמולו, שעכשיו היא "מלכה", הינה אקט טבעי שהוא חלק מ"תפקידו" כסאב, ועל כן הוא מאבד מהמשמעות המשפילה שהיתה לו מחוץ לקונטקסט של סשן (שבו זה הדבר הטבעי לעשות) וכך גם מהריגוש המופק ממנו.

אנדרפוט • 10 במאי 2005

אתה די צודק זאולופון, לא התכוונתי בכלל לנושא הזוגיות או הסטוץ, משחקי בדסמ יכולים גם להתרחש בלי אהבה, בלי זוגיות ובלי אינטימיות, כמו כל דבר אחר במין, האהבה היא ערך מוסף אבל לא תנאי להנאה.
הרעיון הוא שבמועדוני פטיש, או בכל סיטואציה בדסמית אחרת יש לגיטימציה כל כך גדולה להכל, עד ששום דבר אינו נחשב מוזר, הכל בהסכמה, ולכן גם אין את אותו הריגוש. אין לי חלופות, אבל אני רק מבטא את התחושות שלי.

הלכתי פעם אחת עם זוג חברים, עבד ומלכה, למועדון, והיא התחילה לדרוך עליו ותוך כדי שמה את הרגל שלה, עם הנעל, על הפרצוף שלו. הסתכלתי על החזיון הזה בעיניים הכי תמימות שיש - ופתאום התחלתי לצחוק, כי הבחור היה נראה כל כך עלוב שם למטה. שאר האנשים פשוט עברו ליד, שום דבר לא נראה להם מוזר, חלקם אפילו עצרו לרגע לשוחח עם המלכה על הא-ודא.
אחר כך, בהמשך הערב, ידידי העבד סיפר לי עד כמה זה היה לו מיוחד לשמוע שצוחקים עליו, ואיך כל הקטע הזה תרם לו לתחושת ההשפלה.

ומתוך השחיקה הזאת של האקט המשפיל, נוצר הסשן הטכני, הריקני והלא מרגש, ומשם אנשים מחפשים את ההשפלה הפומבית - במסעדה או בספריה - כי שם לפחות הגרוטסקה ברורה לעין.

Tame • 10 במאי 2005

האמת שגם אני הבנתי, אבל אני תמיד נוטה לסטות מהנושא לכל מיני כיוונים. אני צריך להתחיל ללמוד איך מתמקדים

בקשר לנושא, אני מסכים איתך אנדרפוט ולכן אין לי הרבה מה להוסיף.