רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת) |
לפני 19 שנים •
5 ביוני 2005
תגובה לכולכן.........
לפני 19 שנים •
5 ביוני 2005
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת) • 5 ביוני 2005
בתור אחת שעקבה בשקט אחר השרשור המדובר,
(ולעיתים די הזדעזעה להיכן הוא זרם) בתור אחת שקצת מכירה את הנפשות הפועלות,ואלו שהוזכרו, (ואת חלקן אף אוהבת מאוד) אני שמחה שמסתמן סוף סוף שקט ושלוות נפש לכולן. את כל הדברים הנכונים והראויים אמרו כבר לפני, לי לא נותר אלא לאחל לאניגמטית ואור שאהבתן תמשיך ללבלב ולגרוף פירגון כנה בכל מקום, כראוי להן. דיר פרודנס, שמחה שהתעשתת ומצאת מקום להתעלות מעל רגשותייך האישיים, להבין שאהבה לא דורשים, אלא מקבלים, ולהתנצל בפומבי כמו שידעת לפגוע בפומבי. אכן דרושה אצילות וגדלות נפש להתנצל, כולי תקווה שאכן תעמדי מאחורי דברייך ובכך תביאי גם לעצמך שלוות נפש. ובכלל לכל הנשים כאן מאחלת שרק אהבה תלווה את כולן בדרכן. |
|
DearPrudence |
לפני 19 שנים •
6 ביוני 2005
תודה
לפני 19 שנים •
6 ביוני 2005
DearPrudence • 6 ביוני 2005
אומר רק תודה קצרה ולא מעבר כדי לא להמעיט את נתח הסליחה בשרשור, שהוא המשמעותי.
תודה למי שסלחה ותודה למי שקרא/ה ולא לעג/ה. |
|
infinite(נשלטת) |
לפני 19 שנים •
11 ביוני 2005
לפני 19 שנים •
11 ביוני 2005
infinite(נשלטת) • 11 ביוני 2005
וואללה בנות האמת שזהשרשור הזה הוא כמו איזו פינה ממש אינטימית וכשקראתי ממש לא היה לי נעים להתערב אבל כרגיל יש לי מה להגיד אז אני אגיד את זה וזה יהיה גם דיי אינטימי כי מה לעשות גם אני קצת לא יציבה (אני אוהבת להיות כמו שאני ,ובלי החסכים והשטויות לא הייתי עצמי ,החיים זורקים אותי למקומות שבדיוק צריך ואולי רק אחרי זה אנחנו מבינים כמה שהכל מסתדר )
אלונתי , חייבת להגיד לך שאין פסיכולוג בעולם ואין שום תרופה שבעולם שיכולה לרפא חוץ מאדם עצמו שרוצה לעזור לעצמו כמה שזה נשמע בנאלי ,גם כשאין כח לקום חייבים למצוא את הכח ולהבין שכאן אנחנו לבד , אנחנו קמים בבוקר ופשוט רוצים להיות אהובים ,שיקבלו אותנו עם כל הטוב וכל החרא שבנו . ואלה כל פסיכולוג שאני אדבר איתו אני אנסה לשתף אותו בכאב מסויים ואם זאת אני יודעת שגם לו יש בעיות משלו ועם כל זה שאני רוצה שהוא יבין ויעזור אני לא ארצה שהוא יזדהה עם דברים שעברתי אז אני אחסוך מעוד אדם בעולם להזדהות עם חרא להיות עצוב ולשבור את הראש איך לעזור לי אז כבר עשיתי עוד מעשה טוב (: דיר פרודנס , אני קוראת במשך כל התקופה האחרונה את הדברים שאת כותבת ואני מקווה שתביני מה אני אומרת . הבדידות שלנו זה דבר שיכול להיות משהו טוב ,שנותן לנו זמן לעצמנו , זמן לנוח ,זמן לא לשתף אף אחד באמת במה שעובר עלינו ,אלא ככה ,בקטנה - מה היה בעבודה ,בלימודים ולשמור לעצמנו את הדברים ההכי כואבים . וכשחוזרים הביתה בערב , זה הזמן למחשבות למיניהן . אני כל כך מכירה את הערבים המלאי מתח והחיפוש והכאב המתקתק שלא מרפא ,כמו איזה כיב קיבה על בטרייה אנרג'ייזר שלא נגמרת וגורמת למח לפעול שעות נוספות בערבים מלאים בבדידות הזאת . ובבוקר מחפשים מחדש, כל הזמן את החלק השני שאהבנו שכעת הוא לא שם , מחפשים אותה בכל מקום אבל מבינים בסופו של דבר שהיא לא שם יותר , רק בפנים היא נמצאת כמו חלק כל כך גדול ממך שזה תופס את כל כולך , זה דבר שקשה לקלוט - פיזית היא לא שם יותר ,אבל איך זה יכול להיות , הרי הלב שלך מלא בזה , אז איך...אבל נשמה זה בדיוק ככה כשאוהבים באמת מישהו ואין מה לעשות ,מגיע יום שאת מבינה באמת שזה רק חלק בך שנשאר ,אף אחד לא ייקח את זה ממך ואני חושבת שהכי כיף זה להבין את זה ,שזה בפנים ,את אוהבת , לא צריך להדחיק את זה ,לא צריך "לשכוח" ,לא צריך "להתגברעל זה" - זו את וזה שם ,פשוט תסמכי על עצמך שאת כן תקחי את זה למקום טוב בסוף , שזה יפסיק להיות פצע ויתחיל להיות האהבה שאת מסוגלת לתת עם אולי קצת זכרונות טובים וזהו . התקפי הכעס ושבירת כלים וכמה זה לא צודק וכאלה - אין מה לעשות ,זה משהו שתמיד עובר עלינו כך , אבל גם זה יעבור . זה ממש קל להתמכר לאובססיה המתוקה מלאת כאב כי זה באמת מנה ישר לווריד ,זו התעסקות כפייתית במחשבות שלנו , בעצמנו ובמה אנחנו מרגישים ,זה חיטוט כפייתי באיזה חצ'קון וממש אומנות זה מתחיל להיות ,לצעוק את הכאב שלנו לאחרים ,שישמעו ,שיזדהו אבל מותק זה עושה להם מה זה רע ,וכל מה שרע - רוצים להתרחק ממנו בסופו של דבר ככה זה , יש אולי כאלה שקצת יותר איגואיסטים שלא ירצו להתרחק כי יש להם את אותו הכאב ואז הם יזדהו , יכאבו , יזכרו בבדידות שלהם גם כן ,זה כמו מגנט ,אז למה לעשות להם את זה ? כך או כך זה לא טוב . את יודעת כשהייתי ילדה כולם קיבלו אותי ,עם כל זה שהייתי היפראקטיבית ואהבתי מאד לפרק כל מיני דברים ולהרכיב מחדש והייתי דיי נזק . יכולתי לשכב באמצע ורחוב ולרקוע ברגליים ולצעוק "אני רוצה גלידה" וזה היה בסדר , אם אני אעשה את זה היום זה יתקבל בהרמת גבה...לפעמים אני מאד מאד רוצה לחזור להיות ילדה אבל אני מבינה שלא כמו ילדה , אני כבר הספקתי להיפגע, לפגוע וגם לחוות והתמימות הילדותית שהיתה בי כמעט עד השנה האחרונה לא נשאר ממנה טיפה ,אז אין - אני לא אוכל להיות ילדה כבר ,רק להמשיך את מה שיש לי ואת יודעת זה לא כל כך גרוע עם לא מתעסקים כל הזמן בעצמנו ולומדים באמת בשיא הכנות ובלב מלא לשמוח ,ואף בשביל אנשים אחרים ואולי לשם שינוי להקשיב גם . את יודעת אני חייבת לשתף ולומר לך גם ,שאני עדיין מאד מאד אוהבת את גבירתי לשעבר ,היא הכל בשבילי , ברור שאני קצת על "ספידים" כל הזמן בגלל זה , קצת כועסת כש"בודד לי" ואין לי מי לשתף ממש כמו פעם , אבל אני יודעת שאני אהפוך עולמות בשבילה אם צריך אפילו שאני לא קרובה לה , כי היא אדם בפני עצמו , שאני אוהבת ,זה בתוכי וזה טוב לי ,זה חלק טוב ממני ,לא רע וכואב כמו שהיה , זה לא פוסל שום דבר אחר , למרות שכן ,יש ערבים שבהם אני אזכר ,אצא ,אשתכר ,אקום הפוכה בבוקר אבל אני אמשיך בחיים שלי והדבר היחיד שהייתי מחזירה אחורה ומתקנת זה כל האהבה שהיא נתנה לי כי באותה תקופה הייתי מאד מרוכזת בעצמי ובלצעוק ולא יכולתי להחזיר לה ולתת לה את מה שהיא נתנה לי וכעת מה שנשאר זה לראות מה יעשה טוב לאדם שאהבת ולעשות את זה במעשים בלי לדבר יותר מידיי - אם זה לבקש סליחה , אז כן ,ואם זה עזרה במשהו או סתם להיות שם כשצריך או הכי חשוב - לא להיות שם כשלא צריך ,זה גם קטע שחשוב להבין גם אם בא לך מאד להיות שם לקלוט שאם זה לא עושה טוב לאדם שאת באמת (אבל באמת) אוהבת - הולכים ,נקודה . יכול להיות ודיי ברור שהסיטואציה שלך שונה, את אדם אחר , אבל הייתי חייבת להגיד לך את זה כי פשוט קראתי דברים שכתבת . אני מאחלת לך בכל הלב שתוכלי להיות אדם שלם ושתקחי את מה שיש לך למקומות טובים יותר (אגב את כותבת מה זה יפה , לא משנה שכשטוב למישהו הוא לא כותב כל כך יפה כי כל אומנות כמעט באה מחסכים למיניהם(: אבל עדיין ) שתעברי את התקופה הזו בקלות ושיהיה רק טוב ו...(דיר פרודנס לא לקרוא-את-זה תעצמי עיניים ) אוררר ואניגמה מקסימות שיהיה בהצלחה תעשו חייםםםם ! }{ |
|
נמש |
לפני 19 שנים •
12 ביוני 2005
הסליחה
לפני 19 שנים •
12 ביוני 2005
נמש • 12 ביוני 2005
סיפור קצרצר שאומר הכל -
"אחד מחייליו של נפוליון ביצע פשע ונידון למוות. ערב הוצאתו להורג, הלכה אמו של החייל להתחנן בפני נפוליון כדי שיחוס על חיי בנה. "גברתי", אמר נפוליון, "מעשהו של בנך אינו ראוי למחילה". "אני יודעת", אמרה האם. "אילו מעשהו היה ראוי למחילה, לא היה מדובר כעת בסליחה אמיתית. לסלוח משמעו להיות בעל יכולת ללכת מעבר לנקמה ולצדק". כששמע את דבריה, המיר נפוליון את עונש המוות בהגליה". |
|