אני רוצה להעלות כאן סוגייה

Siren,

אליס מילר קובעת כי, אנשים לא מוכנים להתמודד עם זכרונות הילדות שלהם, משום שהם מפחדים מן הכאב הכרוך בכך. במובן הזה, קהילת השליטה היא אוסף של אנשים המוכנים לכל היותר לגשש סביב כאביהם הקדומים, או לתרגם אותם לכאב אסתטי ובהסכמה הדדית. כתיבתך כאן מוכיחה כי את שונה בתכלית - ולו כי את מוכנה לבדוק את מניעיך, במובן המשיכה לשליטה. אמרת ''בואו נדבר על זה'' ובהתאמה, אנסה כעת להעלות בפניך כמה רעיונות, בהסתמך על כתיבתך אלי כאן. כולי תקווה כי גם אחרים יירמזו מאותה נכונות שלנו ''לדבר על זה'', ולא יסתפקו בהטחת עלבונות ומשיכה קולקטיבית בצמות.

''אני מוצאת את עצמי תוהה מאין מגיע הצורך הזה להכאיב לאחרים, או לרצות בכך שאחרים יכאיבו לי'' - הצורך בכאב נובע מן הצורך העתיק להציף כאב שאת עצמך חווית. השיקוף בהווה לעולם לא יהיה זהה לאופני הכאב שחווית דאז, משום שמדובר בביום לא מודע. כך, כאב רגשי עתיק יכול לקבל בהווה צורה של כאב פיזי בוטה (ולא משנה אם את המכאיבה או הכואבת).

''...ונחשפתי למעט מאוד – אם בכלל – אלימות'' - אלימות אינה בהכרח פיזית, כאמור. הבעיה עם אלימות רגשית היא, שקשה מאוד לעמוד על טיבה ועל מקורותיה. כאשר ילד מוכה פיזית, קל לדעת זאת ולזכור זאת. מצד שני, כאשר על ילד נאסר להביע רגש כלשהו (או אפילו להרעיש בבית), הרבה יותר קשה לשחזר זאת או להבין שמדובר בהתעללות רגשית, בדיכוי וחסימה של רגשות לגיטימיים.

''.... אבל תגובות של אנשים מרתקות אותי... אני אוהבת להביט בהבעות הפנים... במקרה הזה הכול ברור וגלוי... מעניינות אותי תגובות של אנשים שנמצאים בסטרס'' - היי הבלשית של עצמך והביני כי אם משהו מעניין אותך מאוד, סימן שהוא רלוונטי וקשור מאוד לתבנית הפגיעה האישית שלך.

''...אנשים נפתחים אליי מאוד. אין לי מושג למה...'' - ככל הנראה, אנשים נפתחים אליך כי הם חשים שיש בך יכולה עצומה להבין ולהכיל את מצוקותיהם. נסי כעת לחשוב (אגב בלשית), מתי אולפת להיות כה מכילה? את מי אולפת להכיל? מי השתולל/ה אז בילדותך ואולצת להכיל זאת ברמה גבוהה של ביטול רגשי עצמי? הביני - ההכלה הזו, האפשרות לה (ועוד בילדותך) כרוכה בוודאות בביטול של רגשותיך שלך. לדעתי זה סוג של פדופיליה, כלומר, האופנים בהם מבוגרים דורשים מן הילדים להיות עדים סבלניים וקשובים להשתוללויות שלהם. הילד מאולץ להיות המטפל, המבין, הקשוב. הוא מאולץ להיות שם עבור ההורה, במחיר הביטוי הרגשי האישי שלו.

''זה אפשר לי הצצה למגוון הבעות פנים, לעיתים כה קפואות שיכולתי להבחין ברגש רק בניואנסים הקטנים ביותר, בתזוזה של השפתיים, לפעמים בגוון הקול. זו הפכה להיות מעין תחרות ביני לבין עצמי – בכמה אוכל להבחין, ועד כמה אוכל להיוותר אדישה'' - הרי לך הביום הקלאסי - תחרות של ילדה קדומה, להבין כמה שיותר ולהסגיר כמה שפחות את תעצומות הנפש של עצמה. שאלי את עצמך - מדוע נאלצת להסגיר כמה שפחות? ואולי בכלל - את רוצה לראות הבעה של כאב ודחק (סטרס), כי את מעולם לא הורשית לחוות אותם? אולי פשוט את כעת ''דוגמת'' הבעות של כאב ועונג מלראות את פניהם של אחרים, כדי ללמוד אותן ולנסות לגבור על השיתוק הרגשי לו אולפת?

''אני נתקלת בכל אותם מחסומים שנבנו אצלי מאחר וחונכתי עליהם ... אני מוכרחה למצוא דרך כלשהי לחמוק בין הצורך שלי להיות הבת של, הנכדה של, החברה של... הבעות הפנים והקול שלי מייצרים להזמין אנשים לפרוק מעל עצמם דברים בדיאלוג. בדרך הזו אני מגשימה את כל הציפיות שנתלות בי'' - והרי לך, את עצמך יודעת את פתרון החידה שלך, כלומר, שאולפת להכיל דרמה של אחרים במקום לפתח את הדרמה שלך, וכעת את ''שודדת'' דרמה של אחרים כדי להמשיך ולהגשים את הציפיות העתיקות הללו.

***

למעשה, את ברמת הבנה גבוהה, גבוהה מאוד, של חידת ילדותך. העיסוק האובססיבי אגואיסטי בעצמך, מטרתו לעזור לך סופסוף לחוש רגשות אותנטיים, ובכך להפוך את המטען השקוף (דימוי נהדר!) של רגש האשמה, לרגש אותנטי שלך - כלומר הבנה כי חלק מרגשותיך כילדה בוטלו והפכו לשקופים, וכעת יש להשיבם ולהחיותם, וכמובן - האשמה אינה בך, אלא באלו שהזיקו לך.

אם אני מבין נכון, הבעיה שלך היא אחת - ההפיכה של התובנות הללו ממשהו שכלתני גרידא, לרגש אמיתי, זועק ומדמם, וכך להיחלץ מהשיתוק. ברורה לי גם דרכך האישית להבעת רגש, וכדי לתמוך בה - ולו במעט - אני מצרף לך קישור לציוריה של אליס מילר. חשבי עליה רגע - פסיכואנליטית משוויצריה שלקח לה 50 שנים כדי להבין שאמה אסרה עליה אפילו לצייר (אגב דיכוי רגשי). כעת ראי את ציוריה...

http://alice-miller.com/gallery/

תודה על האומץ,
R