בואו נדבר על אלימות בכלוב

אני לא מאמינה שאני אומרת את זה

seelinewoman • 23 ביוני 2010

אבל באמת, לא נמאס לכם?
השולט כאפות הזה שולט רק בדבר אחד: בכם, וכרגע גם בי כמובן,
ובעיקר בכל מי שמנסה לסגל לעצמו מראית עין של אינטלקטואל שבוחן ברצינות
את "הנושא הראוי לדיון אקדמי" של השרלטן הזה.
די אם אפנה אתכם ללשון סגי נהור שלו:
"אסור לבוז לשמנות". אסור לבוז?!
מה הוא עושה אם לא לבוז להן תחת כל עץ רענן שקמל מהשתן שהתיז עליו?
בחייכם, אל תעליבו את האינטליגנציה של עצמכם בניסיון נואל להתמודד
עם אוסף הסתירות הלעוס של מאסר הקופי-פייסט.
וזהו. אני גמרתי. ואם חמומת מוח שמנה כמוני גומרת סוף סוף,
מה יגידו נאים וחטובים שכמוכם?
ואמוס מוצ'אצ'וס, בואו נחזור לחיים שיש לנו והוא מת שיהיו לו.

Re: אני לא מאמינה שאני אומרת את זה

Brave Dwarf • 23 ביוני 2010

ואני לא חושב שבו מדובר אלא בעובדה שכלוב יצר נורמה לעצמו (כמה כיף להתחבא במזווה של סבתא או מאחורי סיסמאות מצוצות מהאצבע) ובכך שכאשר מגיע מישהו מעולם הנורמות של ה- RL, דבריו מידית נתפסים כהצקה, התנשאות או גרוע מכך, כאלימות.

רפאל • 23 ביוני 2010

אב"ב,

אני מבין אותך, אבל באופן חלקי. אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון בכך שאתה מרקסיסיט. אני מניח שזה אומר בין השאר שאתה שותף לביקורת החברה שיש בה ניצול של בני-אדם ובה נוהגים בבני-אדם כסחורות. אני חושב שאני גם מבין את הביקורת שלך על מושג האהבה. אתה טוען (בלשון המרקסיסטית) שזהו מושג אידאולוגי. כלומר, איזשהו בולשיט מניפולטיבי שמוכרים לאישה כדי שיהיה אפשר לתמרן אותה ולנהוג בה כסחורה. וזה בניגוד למושג הזוגיות שמבוסס על קשרים אינטימיים אמיתיים.

אני גם מבין את הטענה העקרונית שלך ביחס לנשים שמנות. אתה טוען שבהעדר זוגיות של אמת בחייהן, מסממים אותן ב"אהבה" ריקה, וכסחורות הן "מובלות" לבדס"מ שאין בו כל זוגיות או ממד של אינטימיות אמיתית. אני ראיתי את זה קורה.

אבל (וכאן אני מגיע למה שאיני מבין, ואף נראה לי מוזר) למה אתה מפוּקס כל כך ב"אישה השמנה"? הרי את אותו בולשיט מניפולטיבי של ה"אהבה" ריקה מוכרים לא רק לנשים שמנות, כדי שיהיה אפשר לנהוג בהן כסחורות, אלא לנשים בכלל, ואולי גם לגברים. התמרון הזה פועל גם על בחורות צעירות ומבולבלות שחושבות שהן בוגרות לגילן ועוד לא מבינות מהחיים. הוא פועל על נשים מבוגרות שהשעון הביולוגי שלהן מתקתק. הוא פועל על נשים בודדות. הוא פועל על נשים מתוסבכות. הוא פועל על נשים עם חסכים רגשיים. והוא פועל גם על כוסיות מבריקות בשיא פריחתן.

 אז למה דווקא נשים שמנות ולא דווקא נשים עם חצ'קון על האף? למה לא פשוט נשים עם דימוי עצמי נמוך? ולמה לא נשים בכלל? או בני-אדם בכלל? הרי התיאוריה המרקסיסטית היא אוניברסלית. היא עוסקת בשחרור האנושות, ולא בנשים שמידת המכנסיים שלהן היא למעלה ממידה 38. הפוקוס שלך על נשים שמנות זר למגמה הביקורתית שמנסה להיות כלילית.

אלימות בכלוב ובכלל

בריז'יט​(אחרת) • 23 ביוני 2010

אני חושבת שהקושי עם אלימות היא לא ההגדרה עצמה אלא הפרשנות.

מה שעבור אחד נתפש כאלימות יכול להיתפש אצל האחר כלגיטימי. למשל: אמירה כמו: "תחזרי לחור ממנו באת" יהיו אנשים שייפגעו ויהיו כאלה שיעבירו את זה מבלי להניד עפעף. אין לי ספק שאותו אדם, גם אם לא ברור לו שהאחר ייפגע, הוא בוודאי לא יחשוב ש"מתים" עליו. כלומר, לגיטימיות אינה שווה לעיפעוף, גילגול עיניים לשמיים ואמירה: "לא חשבתי שזה יפגע". אז תחשוב !!!

בוטות מילולית מכוונת הינה אלימות מבחינתי לכל דבר ועניין.

יש הבדל תהומי בין לבטא עמדה או דעה שאינה עולה בקנה אחד עם הקונצנזוס הכלובי או בכלל לבין "לחסל חשבונות" עם מישהו דרך פגיעה, חוסר כבוד, השפלה או בוטות.

כמו כן, אמירה למישהו מה לכתוב או לא לכתוב ו/או שיסיר שרשור / פוסט הינה אלימות אלא שהחוצפה נוגסת ממנה ומטשטשת אותה.

אני חושבת שהכלוב מרגש, מקרב, מזמן דינמיקה צפופה ואינטנסיבית ובהיותו כזה הוא מזמן אינטימיות (שברובה מזוייפת) ונותן לגיטימציה לכתוב אחד לשני מסרים מבלי לסנן, ומה ש"מגן" על אותו אדם הינה הוירטואליות שהרי אם האנשים היו עומדים אחד ליד השני סביר להניח שרוב ההתבטאויות הפוגעניות, הפולשניות, לא היו יוצאות מהפה לאויר העולם.



וכן .... גם אני לוקה בזה מעת לעת.

תגובה

Cauchy{Venus Blue} • 23 ביוני 2010

אב''ב

לגבי מה שקשור לשרשור: אני חושב שהבעייה אינה חוסר הבנה של הסובבים אותך, אלא חוסר הבנה שלך לגבי הסובבים. לראייה הגבת בעיקר ברישום התאוריה שלך, כמעט ללא התייחסות לצורת ההגשה שהיא הייתה עיקר התלונה. הגבת, כמו רפאל, באמרך 'התאוריה שלי לא פוגענית'. בהתחשב בכך שרוב האנשים לא סתרו את זה ואף הסכימו, זה דיי מצחיק להגן על זה.

הציטוט השני בתחילת הדף אינו רלוונטי שכן גם אם רגשי הנחיתות באו מאצלהן עדיין אתה המחטט בפצע. לך תסביר לפצע שהוא כבר פצע, ושילמד לעמוד בפני חיטוטים.

נניח ואני אחטט בחרדת הקיום של אנשים, ואומר להם שאני בסה"כ חושף את המציאות בפניהם. כמובן שאני עלול לגרום לנזק בלתי הפיך עד כדי התאבדות, וכל זאת תחת חסות מלאה של הצידוקים שהצגת. כנראה שיש עוד גבולות מלבד אמירת האמת בשיח ציבורי.

אני אסיים במשפט שמישהו חכם פעם אמר לי. אם לפני משפט ממש מגעיל אתה מוסיף מילת שלילה, זה לא הופך את המשפט לפחות מגעיל באוזני הנשמע. זה בהקשר לכך שאתה מצהיר שאסור לבוז לנשים בזמן עשיית כן. (מודה שאין זו אנלוגיה מדוייקת, אך משעשעת בעיני וקשורה ללא מעט ניסוחים שלך).


לגבי התוכן: מה בין נישואין וזוגיות לבין מראה? לאופי יש מרכיב חשוב יותר בשוק הכלכלי הזה, רק צריך להיות לא-ילד בשביל ללמוד את זה. צריך לדעת להתפשר בזוגיות ובחיים, רק צריך לדעת להיות לא-ילד. (זו הכוונה, אגב, במושג 'יופי פנימי'. אדם שמנעים את זמנך מבלי קשר למראהו החיצוני)
האם למראה אין חשיבות כלל? לא, יש לו חשיבות גדולה והוא פוסל עסקאות רבות. האם הסיכוי של אישה יפה למצוא זוגיות מוצלחת יותר גבוה מאשר אישה לא יפה? אני לא ראיתי ראיות לכך. מה גם שרוב האנשים לא בדיוק יפים.
לפי תורת המשחקים, אדם עם סיכוי נמוך להצלחה יכוון מראש פחות גבוה. אחרת התחרות על מושג הערצה הגבוה תהיה קשה לו מידי, לפיכך הממוצע המשוקלל עם הסיכויים יהיה נמוך יותר.

רפאל :)

בכוח המוח​(שולטת) • 23 ביוני 2010

נו, גם לי יש כמה שאלות לאב"ב,
כמעט שקשה לי להתאפק..

אלא שמאחר שנמצאת היחיד שמבין אותו,
אני אחכה בסבלנות (ובסקרנות, יש לומר)
כדי לראות האם הוא מצליח לענות תשובות אשר יניחו את דעתך.

Re: תגובה

אדון בועל בתשוקה • 23 ביוני 2010

צר לי אם לא הבנת את דברי.
הציטוט מדבריה של אלינור רוזוולט הובא כאן על ידי כדי לומר שהאמירות שלי ביחס ל"יופי נשי" והיפוכו - הכיעור הם כפי שרפאל הבחין בכך, אמירות אוביקטיביות נטולות משמעות נורמטיבית של טוב או רע. ולכן אין לי אחריות על רגשי נחיתות שמקורם בהיסטוריה הפרטית של כל אחד/ת מהקוראים המתעוררים בקוראים נוכח דברי.
לענין ה"יופי הפנימי" - כידוע לך אני לא עסק במיתוסים מדומיינים. אין דבר כזה "יופי פנימי". מבחינה "פנימית" כולנו עשויים אותה פרוטפלזמה. "יופי פנימי" הוא בעיקרו המצאה של הנשים השמ"ד, המצאה שנועדה לטעת בנשות הח"ן ( החטובות נחשקות )רגשות אשם למרות יופין, או לחילופין להעמיד את הממשי והחזותי בנחיתות לעומת ההזוי והמדומיין.

תגובה

Cauchy{Venus Blue} • 23 ביוני 2010

דווקא עניתי לך בדיוק על מה שהתכוונת. גם אם רגשי הנחיתות אצלהן, אתה מחטט בהם, במודע.

יופי פנימי אינו פרופורציות בין הלב לכבד. יופי פנימי הוא יופיו של אופי האדם. אופי האדם כמו כל יצירת אומנות יכול לעורר תחושות משיכה או דחייה.

Re: תגובה

אדון בועל בתשוקה • 24 ביוני 2010

,

אתה כבר שקוע עמוק בתוך ענן של עיסוק במטפיזיקה שמקומי לא יכירנו שם. יצירת אומנות היא יש ממשי , בעוד שאופיו של אדם הוא יש מדומין שאינו ניכר בעין. אין לי ענין לקחת חלק בבלבול המושגים שלך. אני חוזר ואומר : "יופי פנימי" מועמד לרוב כניגוד ליופי חזותי, ולרוב מתוך מאמץ לרומם אותו על פני היופי החזותי. מבחינה זו זה אכן נסיון נואל של הנשים השמ"ד לטעת רגשות אשם אצל הנשים הח"ן ( החטובות נחשקות) ביופין, ובאופן מהותי לתת קדימות למדומין על פני הממשי - זו גישה מופרכת ואווילית כמובן.

אכן כדבריך , הבנת אותי באופן חלקי...

אדון בועל בתשוקה • 24 ביוני 2010

אכן כדבריך הבנת אותי באופן חלקי. אני אנסה להבהיר כאן את המושגים בהם אני משתמש:
1. באופן כללי השקפתי המארקסיסטית נוגעת לניתוח מהלך ההיסטוריה על פי מארקס כתהליך דיאלקטי של אחדות של ניגודים - לענין זה קשר עקיף בלבד למה שנוגע לענינינו ב"כלוב"
2. מה שכן נוגע לכתיבתי כאן ולהשקפתי המארקסיסטית מצוי באותו ציטוט מתוך "המאניפסט הקומוניסטי" של מארקס ואנגלס אותו בחרתי להביא כמוטו לתגובתי הקודמת כאן ולפיה יש לראות את המציאות בעמק הבכא של חיינו ניכוחה, כפי שהיא ויש לשחרר את המחשבה האנושית מ"תודעה כוזבת" ( מושג מארקסיסטי בסיסי ) ושאר מיתוסים ואמונות תפלות.
3. כאן אנו מגיעים לסוגית "האהבה" - ואכן ציינת בצדק רב, שמרכזיותה של "האהבה" בחייהן של נשים היא מהותית למגדר הנשי ואיננה תחומה רק לנשים השמ"ד ( אם כי בהמשך אראה לך פן מיוחד של יסוד "האהבה" אצל נשים שמ"ד )ץ
4. נתרכז רגע במושג הזה הקרוי "אהבה" - כידוע לך אפלטון ב"משתה" מציין ש"אהבה היא באוהב ולא באהוב " - זו אבחנה יסודית ומהותית של המושג. אפלטון קלט את היסוד הסוביקטיבי של מושג זה. בלשון עממית נאמר: ש"אהבה" היא תיק רגשי, ארעי, זמני "נכון לעיתו" שסוביקט כלשהו חש ברגע מסוים ואז הוא מפיל את התיק הרגשי הקוניקטוראלי שלו על אוביקט "כלשהו " ( נשאיר את זה כך בשלב זה למרות שאת "הכלשהו" אני אסייג בהמשך ) ואז הסוביקט שלנו טוען שהוא "אוהב" את האוביקט האקראי הזה שחלף על פניו. כעבור זמן, התיק הרגשי של הסוביקט הנדון מתפוגג ונעלם ואז הסוביקט הזה ניצב עמום ושואל את עצמו : "מה בעצם עשיתי עם האיש/ה הזה/הזו ? " - כולנו חווינו תחושה זו בשלב כזה או אחר של חיינו, כאשר כעבור שנים אנחנו פוגשים אקס/ית מיתולוגית ואנחנו לא מבינים מה בכלל עשינו איתו/ה...
העובדה ש"אהבה" היא תחושה מדומיינת והזויה של הסוביקט ללא קשר לזהותו של האוביקט "הנאהב" עומדת לדוגמה בבסיס סירטו של אלמולדובר "דבר אליה " שם 2 גיבורי הסרט "מאוהבים" ב-2 דמויות נשיום השרויות בתרדמת ובעצם כבר לא קיימות כלל.. כך לקח אלמולדובר עד לקצה הסקאלה את ההבחנה של אפלטון בענין היסוד ההזוי, מדומין וסוביקטיבי של "האהבה" - עד כדי כך שלא נדרש אוביקט חי כדי "להתאהב". אם ענין זה מזכיר לך את הסאביות "המתאהבות" ב"כלוב" בהולוגרמות של גברים , בדמויות וירטואליות שהן מעולם לא זוכות לפגוש - הרי שאין זה מקרי בלבד.

5. אבל אם מבחינה פילוסופית- אפימוסטולוגית רעיון "האהבה" הוא מופרך מיסודו - עדיין זה לא פוטר אותנו מהצורך לדון בו בהיותו יסוד מניע את חיי בני האדם - וכאן אנחנו מגיעים לענין המרכזי והמהותי של "האהבה" כתודעה כוזבת ודכאנית , המצאה גברית שהופנמה על ידי נשים. כדי להבין את הענין הזה צריך להתחיל מהפחד הקמאי והראשוני של המין הגברי מפני מיניות האישה. משחר ההיסטוריה הגבר מאוים על ידי המיניות הנשית הנתפסת בעניניו כמה שלא ניתן לעולם להשביע אותו כ"בור ללא תחתית" ( בניגוד כמובן למיניות הגברית - שמגבלותיה ברורות לעין ) כדי לדכא את ה"אימה הגדולה" הזאת השתמשו הגברים בדתות השונות כדי לדכא ולהגביל את המיניות הנשית בשם של צווי האל לכאורה. ענין זה תפס עד המאה ה-18 בערך. במאה זו, הקרויה גם המאה של הנאורות ( בזכות פועלו של הפילוסוף הגרמני עימנואל קאנט למחשבה האנושית ) אך גם המאה הרומנטית ( ראה את כתביו של ההיסטוריון יעקב טלמון ) החל כוחה של הדת לרדת. מעתה לא די היה ב,צווי האל" כדי לתת הסבר לחייו ומצוקותיו של האדם, אלא נדרש הסבר אחר, רציונאלי. וכאן אחוזי אימה מפני ההשתחררות האפשרית של הנשים מהמגבלות הדתיות על מיניותן הציאו הגברים את התחליף האולטימטיבי לחוק הדתי כאמצעי להגבלה ולצמצום המיניות הנשית המאיימת עליהם. כי כידוע באמצעות "האהבה" האישה נדרשת , כאילו "מרצונה" להגביל, ולצמצם את מיניותה רק כלפי אוביקט אחד , הלא הוא - האוביקט "הנאהב" . "האהבה" היא לכן מעין חגורת צניעות סמויה מן העין שהאישה עוטה עליה "מרצונה" ומפקידה את המפתח בידי הגבר "האוהב" שלה. כך הופנמה תודעה כוזבת אצל נשים שאיננה אלא מבצע הונאה הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית ( מספר המאמינים בקיומה של האהבה עולה ללא ספק על מספר המאמינים בהמצאה אנושית אחרת - קיומו של האל ) והושלם הדיכוי "מרצון" של מיונותה המאיימת של האישה.
6. מכיוון שהשיח של "האהבה" הוא מופרך, הזוי ומדומין ( מבחינה פילוסופית ) ודכאני ( מהבחינה הפוליטית ) - כפי שראינו לעיל ( שים לב גם לשיח "אהבה" אופייני הכולל מאנטרות מדומיינות של "החסרת פעימה" , "פרפרים בבטן " ןכן' ) אני מציע במקומו את השיח הקונקרטי, ממשי וריאלי של - הזוגיות. כי בעוד ש"האהבה" היא כולה שיח הזוי ומדומיין - הזוגיות נטועה כולה בשדה הממשי של החיים ועוסקת בין היתר: ביחסי מין מהנים, ביחסי הוגנות כלכליים , בחלוקה הוגנת וצודקת של זמן טיפול בילדי הזוג וכו' וכו' - מבחינה זאת תהום בלתי ניתנת לגישור רובצת בין המדומין של "האהבה" לריאלי של הזוגות. ואכן בכל פעם שזוגיות מתפוררת הרי זה ברגע שהחלומות באספמיה של "האהבה" נפגשים עם סדן המציאות של הזוגיות בביטוי היום-יומי שלה..
7. מה לזה ולנשים השמ"ד - ובכן "האהבה" עבור הנשים השמ"ד היא בבחינת זכיה בלוטו, כרטיס פיס שאמור במעשה ניסים של הברון מינכהונזן להניף אותן בבת אחת מביצת החיים הדלוחה שלהן אל פסגות נישגבות של אושר מדומיין. אנו יודעים שזב כזב. פאטה מורגאנה. ככל שמצבו הקיומי של אדם נואש יותר - האמונה בכרטיס הפיס חזקה יותר. - בכתיבה שלי כאן אני מבקש , כמאמרו של מארקס" לראות את החיים ניכוחה.
8. עוד הערה אחת שהבטחתי לעיל - בענין האמירה של אפלטון , ובכן אנחנו לא "מתאהבים" בכל אחד שחולף בעת נתונה מול פנינו - הסיג הוא מבחן התשוקה - כלומר, רק מי שנופל בקנה המידה הפרטי של הארוס שלנו ( בלשון עממית - למי שאנחנו נמשכים פיזית ) - תהיה זו התרומה הצנועה שלי למחשבתו של אפלטון. וכידוע מה שנוסף לנו מאז אפלטון הוא ... רק הערות שוליים על אפלטון.
שיהיה לך יום טוב.