מירי אלוני

כי באופן אישי לא מענין לי את קצה הציפורן לדון כמו קודם על כלום.
אבל מכיון שגם בעיני הנושא חשוב

אז למשל, כיון אחד, רק אחד, שהדיון היה יכול לנוע בו, הוא שישנם קשיים נפשיים משותפים שכל הנשים המוכות מתמודדות איתן בדרכן אל השחרור העצמי שלהן.
ונכון שכל אחת שונה, כמו שכתב שפחון ( אף הוא נשלט, פוג, אבל דעתו קרובה יותר לשלי ), וגם כל אחת לכודה במלכודת קצת אחרת, אבל הן כולן בכל זאת חולקות את הגורל של האישה המוכה.
אז קושי אחד שתמיד יעלה, וגם יחזור על עצמו בחיים הנפשיים של כולן ( ומישהי גם העלתה פוסט מאד אישי על הנקודה הזאת, אז מכיון שהוא אישי, אני לא אציין את הניק שלה, ומי שקרא - קרא ) - הוא שהן למדו מגיל קטן שצומי שלילי ( גערות, צעקות, העלבות, ביקורת, אפילו התאכזרות ורוע, וכל שאר הצורות שיש לאלימות פיזית ונפשית ) הם הסימן היחיד של אהבה ושל דאגה הוריים . כי זה היה כל הצומי שהן קיבלו ( או לפחות מאחד ההורים, או ממי שמילא את המקום ההורי ) ואפילו צומי כזה - עדיף על כלום.

* אבל זהירות. אני לא אומר שהן בהכרח "נדלקות מינית" מכל זה כמונו חובבי הב.ד.ס.מ. זה ממש לא המצב. אבל אני מסכים עם בכוח-המוח שיכולים להיות אצל כל אחת-ואחת גם שטחים אפורים של חפיפה מסויימת... כי המנגנון הנפשי יכול להטעין בערך מיני רגעים כאלו בילדות, והוא גם עושה זאת.