בפעם הבאה , אל תהיו כאלה היסטריים.

ואולי...

ve-ra{Q} • 18 באפר׳ 2004

רק היום חברים,
כתתו חרבותיכם,
הניחו מקלדותיכם,
הרגיעו חציכם הוורבליים- ליום אחד.
תנו למוזות היום הנוגה לשקוע עליכם.
-אולי הן יביאו מה ש-ששת הדפים השרשוריים לא עשו.
-ואולי מעז- יצא מתוק.
_li-at_-

יש לי הצעה קטנה

babywoman​(אחרת) • 18 באפר׳ 2004

כלובי ולירז, אני לא יודעת אם עשיתם את זה אי פעם קודם, אבל...אולי תמחקו את כל השרשור הזה והשני בכלל...אולי תזרקו אותו לזבל...כי זה משעושים עם זבל..לא?
אני גם קצת הגבתי בהתחלה, שלא כהרגלי..אבל אז חייכתי קצת לעצמי ואמרתי...אין צורך באמת שאין צורך....חצי אדון וא רבע זה לא משנה כל משנאמר כאן לא קשור אליו בכלל..זה דברים שהיו שם ויצאו וזה משקורה בדרך כלל עם דברים כאלה...מי שיכולים ורוצים להשלים ישלימו ומי שלא...ככה או ככה לא חיו בשלום.
אבל כדאי שהתהליכים האיטיים האלה של התקרבות מחדש יתחילו אולי כדאי למחוק את המילים הצורמות הללו..השרשור הזה ממש לא זקוק להנצחה כדי שכל אחד יוכל שוב ושוב לראות כמה פגעו בו ולהזכיר לעצמו לא לשכוח....
אני לא רוצה להייחס לאף אחד אישית במיוחד לא ל..
רק לאדם אחד, נריסה, אני לא מכירה אותך, לא פגשתי אותך מעולם, אבל קראתי אותך המון...אל תעזבי...בכל מקום שתבחרי להשתייך אליו תביאי איתך אור ועדנה...אף אחד לא רוצה שתעזבי...
ובבקשה..תזרקו את הזבל

נזמית לופתת • 19 באפר׳ 2004

המלך אריה הראשון • 19 באפר׳ 2004

סיפור שלא קשור לשרשור.

בכיתה אחת בבית ספר היה ילד קטן שאף אחד לא התיחס אליו, המורים התיאשו מללמד אותו כי הוא לא קלט דבר, הילדים בכיתה סרבו לשחק איתו כי הוא כל הזמן רב עם כולם. הרגיש הילד דחוי ובזוי ולא ידע את נפשו מרוב צער.

הלך הילד ימים רבים עם פנים נפולות מרוב כאב. המורים לא שאלו אותו כי ידעו שבין כה אין סיכוי שידע לענות נכון, הילדים לא שיחקו ולא דיברו איתו והוא נותר בודד ועזוב לנפשו.

חשב הילד: "מה אעשה על מנת שיתחילו להתיחס אלי"? והגיע לרעיון מבריק.

למוחרת קם הילד באמצע הכיתה וצעק בקול גדול : "חרא", "פיפי", "זין" , "כוס". צעק והתישב בשקט חזרה במקומו.

בהתחלה היתה דממת מוות בכתה מרוב תדהמה. ראשונה התחילה לבכות אחת הילדות וטענה שהוא העליב אותה בדבריו וביקשה מהמורה להוציא אותו מהכיתה כעונש.

המורה היה ליבראל ודגל בזכות הדיבור של התלמידים וסרב להוציא אותו מהכיתה, המורה רק אמר שזה לא יפה לדבר ככה באמצע הכיתה, או בכלל.

קמה מהומת אלוהים בכיתה, חלק מהילדים דרשו במפגיע להוציא את הילד מהכיתה, חלק איימו שאם הוא לא יצא הם יצאו, המורה התעקש שהוא לא יסתום פיות. הילדים התחילו להתוכח בקול רם באם יש לתלמיד זכות לומר מה שהוא רוצה.

אותו יום כבר לא למדו בכיתה, הויכוחים גלשו לשיעורים אחרים כשהילד מדי פעם קם וצועק בקול רם שוב את אחת מאותם מילים, אבל הפעם הוא התישב כולו מלא גאווה על עצמו. סוף סוף התחילו להתיחס אליו, סוף סוף הוא הפך למרכז הכיתה. הוא מחליט מתי תהייה מהומה ומתי ילמדו כרגיל.

מוסר השכל מהסיפור

אם המורה לא מוציא את התלמיד מהכיתה הדבר היחיד שיעזור זה פשוט להתעלם, אם הוא ידע שבצורה הזאת הוא לא יזכה במבוקשו להיות במרכז הענינים הוא יפסיק וישתוק.

אחרית דבר

השופט היהודי ברנדייס שהיה היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארה"ב אמר פעם : "חופש הדיבור זה לא החופש לצעוק "שריפה...שריפה" באולם תאטרון מלא באנשים".

על המשקל הזה אני אוסיף שחופש הדיבור הוא לא להיכנס לאתר בדסמ ולהגיד ליושבי האתר שמשהו דפוק אצלם אם הם אוהבים בדסמ ושלדעתו כל מי שאוהב בדסמ לא מסוגל לאהוב.