Uranus |
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
Uranus • 6 בינו׳ 2007
שימו לב שכול התגובות המתגוננות לתגובות של זאלו, של טיצ'ר ושלי מלאות בדיעות וסילופים.
האם אמרנו שהקורבן "אשם" ? אני בכלל לא הזכרתי את המילה אשמה לאורך הפוסט הזה. האם אמרנו ש"נמאס" ? והעוקצנות שנראית לעין ע"י הקורא היא בעיני הקורא בלבד מתוך מי שהוא וחוסר הרצון שלו להתמודד עם הדברים הכתובים. מה שאני רואה בתגובות שלנו זה דוקא מחויבות חסרת פשרות לכותבת הפוסט או לכול מי שחי את חייו כקורבן. זו מחויבות לא להיות PC אלא לשקף באמת את מה שהוא משדר וכמה שזה לא משרת אותו בשום צורה להמשיך להתקרבן. גם אף אחד מאיתנו לא אמר שבן אדם צריך "להאשים" את עצמו על מה שקרה לו. ודרך אגב דולפי - גם האשמה והחמרה עצמית היא סוג של התקרבנות - ואני יודע את זה מתוך כ- 20 שנות החמרה עצמית. אין ספק שמי שחווה או חוותה התעללות או ניצול אינה אשמה במה קרה לה אלא רק המתעלל אשם. אבל כולנו צריכים לפעמים לשאול את עצמנו - מי אנחנו היינו באותה סיטואציה שזה מה שקרה לנו ? אילו תהליכים בחיים שלנו קדמו לאותו רגע נוראי שבו חווינו את מה שחווינו שיתכן שהביאו אותנו למצב הזה. כמה שזה קשה וכמה שזה נוגד כול היגיון. ולמה צריך לעשות את זה ? כי להיסטוריה יש נטיה לחזור על עצמה. בעיקר כשלא לוקחים איזושהי אחריות על החיים שלנו. ודבר נוסף - אני לא מבקר אף אחד שהיה קורבן כשהוא בא לספר ולשתף. אבל אני כן אשקף, אציב מראה, ואהיה הכי חסר פשרות כשבן אדם בוחר, אחרי אותה חוויה, להמשיך "להתקרבן". ואני עוד יותר אבקר את מי שמזדהה איתו ותומך בו, ויחד איתו מאשים את כול העולם על מר גורלו. מי שמזדהה עם מתקרבן זה או בגלל שהוא עצמו לא מסוגל להתמודד אם מי שהוא היה בסיטואציה דומה או שזה משרת אותו להמשיך ולהקטין את המתקרבן ע"י לרחם עליו ולהציב לו תקרת זכוכית ולא לאפשר לו לגדול. בעיניי האנשים הכי מחויבים לחיים ולהתפתחות של פותחת הפוסט או כול מי שחי או חיה כקורבן הם דוקא אלה שמשקפים באוטנטיות וחוסר פשרות את מה שהם רואים. אין שום דבר אצילי בלסבול או להיות קורבן. |
|
TooT(נשלטת){פטרוניוס} |
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
TooT(נשלטת){פטרוניוס} • 6 בינו׳ 2007
Uranus כתב/ה: שימו לב שכול התגובות המתגוננות לתגובות של זאלו, של טיצ'ר ושלי מלאות בדיעות וסילופים.
האם אמרנו שהקורבן "אשם" ? אני בכלל לא הזכרתי את המילה אשמה לאורך הפוסט הזה. האם אמרנו ש"נמאס" ? והעוקצנות שנראית לעין ע"י הקורא היא בעיני הקורא בלבד מתוך מי שהוא וחוסר הרצון שלו להתמודד עם הדברים הכתובים. מה שאני רואה בתגובות שלנו זה דוקא מחויבות חסרת פשרות לכותבת הפוסט או לכול מי שחי את חייו כקורבן. זו מחויבות לא להיות PC אלא לשקף באמת את מה שהוא משדר וכמה שזה לא משרת אותו בשום צורה להמשיך להתקרבן. גם אף אחד מאיתנו לא אמר שבן אדם צריך "להאשים" את עצמו על מה שקרה לו. ודרך אגב דולפי - גם האשמה והחמרה עצמית היא סוג של התקרבנות - ואני יודע את זה מתוך כ- 20 שנות החמרה עצמית. אין ספק שמי שחווה או חוותה התעללות או ניצול אינה אשמה במה קרה לה אלא רק המתעלל אשם. אבל כולנו צריכים לפעמים לשאול את עצמנו - מי אנחנו היינו באותה סיטואציה שזה מה שקרה לנו ? אילו תהליכים בחיים שלנו קדמו לאותו רגע נוראי שבו חווינו את מה שחווינו שיתכן שהביאו אותנו למצב הזה. כמה שזה קשה וכמה שזה נוגד כול היגיון. ולמה צריך לעשות את זה ? כי להיסטוריה יש נטיה לחזור על עצמה. בעיקר כשלא לוקחים איזושהי אחריות על החיים שלנו. ודבר נוסף - אני לא מבקר אף אחד שהיה קורבן כשהוא בא לספר ולשתף. אבל אני כן אשקף, אציב מראה, ואהיה הכי חסר פשרות כשבן אדם בוחר, אחרי אותה חוויה, להמשיך "להתקרבן". ואני עוד יותר אבקר את מי שמזדהה איתו ותומך בו, ויחד איתו מאשים את כול העולם על מר גורלו. מי שמזדהה עם מתקרבן זה או בגלל שהוא עצמו לא מסוגל להתמודד אם מי שהוא היה בסיטואציה דומה או שזה משרת אותו להמשיך ולהקטין את המתקרבן ע"י לרחם עליו ולהציב לו תקרת זכוכית ולא לאפשר לו לגדול. בעיניי האנשים הכי מחויבים לחיים ולהתפתחות של פותחת הפוסט או כול מי שחי או חיה כקורבן הם דוקא אלה שמשקפים באוטנטיות וחוסר פשרות את מה שהם רואים. אין שום דבר אצילי בלסבול או להיות קורבן. |
|
צ'יטה(שולט) |
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
צ'יטה(שולט) • 6 בינו׳ 2007
אבל זהו אוראנוס ידידי, אתה צריך להבין, שלדעתי לפחות, ההתקרבנות שלהן, נובעת בכלל, מהצורך שלהן לא להתקרבן בכלל. הן רוצות שם, לדעתי לפחות, לשכנע, וקודם כל את עצמן, שהן לא היו אשמות, ולבחון באופן קפדני מאד נורא, מה לתקן בעצמן, כדי למנוע הישנות המקרה שקרה להן. כי הרי קודם כל, הן מאשימות את עצמן בכלל, כמעט לגמרי בכל המקרים.
השירשורים האינסופיים הללו, משמשים אצלן צורך, לקבל מראה אמנם, ולהתבונן באומץ, בקורות אותן, דווקא כדי לצאת ממקום הקורבן בכלל. אני מסכים שזה עלול לא להראות ככה בכלל, למביט מן הצד, ועדיין, האמן לי ידידי, זה בדיוק מה שהן עושות שמה. חוצמזה, כמובן הן גם "מיבבות", {לא עלינו}. אבל אז מה ? מותר להן, לפחות לדעתי. הן עברו סיפור אישי נורא ואיום. טיפה אמפטיה אנשים. ההטפה הזו שאתה מציין, עם הצבת מראות קריסטל בהירות, באופן כה נחרץ, לא עושה טוב, לאף אחד. (עיינו ערך תגובתי בעמוד הקודם, שעבר לו במהירות הכלוב, להיות עמוד קודם שכזה). נערך לאחרונה על-ידי * בתאריך שבת ינו' 06, 2007 12:55 pm, סך-הכל נערך פעם אחת |
|
Dolfi |
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
Dolfi • 6 בינו׳ 2007
TooT כתב/ה: אני לא חושבת שכל התגובות היו כי נמאס לאנשים לקרוא פוסטים יבבניים. אני חושבת שמרבית התגובות "הלא נעימות" היו דווקא של כאלה שניסו להראות דרך אחרת, שאמרו את האמת הלא נעימה על הנוחות שבלהאשים ובאי לקיחת אחריות. תגובות שלא עודדו המשך התפלשות בררחמים עצמיים שבתחושת הקורבן הנצחי.
את חושבת שבכל פעם שנאמרים דברים שלא נוחים לנו, מטרתם היא פגיעה ? אני חושבת שהכל תלוי במה אנחנו רוצים ובוחרים לקחת ולהפיק מכל דבר. לא, אני לא חושבת כך ומסכימה איתך שמרבית התגובות נובעות מהכוונות שתיארת. מה שאמרתי, הוא שיחי ההבדל ושתגובות שמטרתן לעקוץ כי נמאס לשמוע - הן אולי לגיטימיות במסגרת אותו חופש ביטוי שכולנו מטיפים לו (אם כי חוטאות לו בעקיפין), אך רחוקות מלהיות כוס התה שלי ולדעתי מעידות לרעה על המגיב. |
|
Dolfi |
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
Dolfi • 6 בינו׳ 2007
Uranus כתב/ה: שימו לב שכול התגובות המתגוננות לתגובות של זאלו, של טיצ'ר ושלי מלאות בדיעות וסילופים.
האם אמרנו שהקורבן "אשם" ? אני בכלל לא הזכרתי את המילה אשמה לאורך הפוסט הזה. האם אמרנו ש"נמאס" ? והעוקצנות שנראית לעין ע"י הקורא היא בעיני הקורא בלבד מתוך מי שהוא וחוסר הרצון שלו להתמודד עם הדברים הכתובים. מה שאני רואה בתגובות שלנו זה דוקא מחויבות חסרת פשרות לכותבת הפוסט או לכול מי שחי את חייו כקורבן. זו מחויבות לא להיות PC אלא לשקף באמת את מה שהוא משדר וכמה שזה לא משרת אותו בשום צורה להמשיך להתקרבן. גם אף אחד מאיתנו לא אמר שבן אדם צריך "להאשים" את עצמו על מה שקרה לו. ודרך אגב דולפי - גם האשמה והחמרה עצמית היא סוג של התקרבנות - ואני יודע את זה מתוך כ- 20 שנות החמרה עצמית. אין ספק שמי שחווה או חוותה התעללות או ניצול אינה אשמה במה קרה לה אלא רק המתעלל אשם. אבל כולנו צריכים לפעמים לשאול את עצמנו - מי אנחנו היינו באותה סיטואציה שזה מה שקרה לנו ? אילו תהליכים בחיים שלנו קדמו לאותו רגע נוראי שבו חווינו את מה שחווינו שיתכן שהביאו אותנו למצב הזה. כמה שזה קשה וכמה שזה נוגד כול היגיון. ולמה צריך לעשות את זה ? כי להיסטוריה יש נטיה לחזור על עצמה. בעיקר כשלא לוקחים איזושהי אחריות על החיים שלנו. ודבר נוסף - אני לא מבקר אף אחד שהיה קורבן כשהוא בא לספר ולשתף. אבל אני כן אשקף, אציב מראה, ואהיה הכי חסר פשרות כשבן אדם בוחר, אחרי אותה חוויה, להמשיך "להתקרבן". ואני עוד יותר אבקר את מי שמזדהה איתו ותומך בו, ויחד איתו מאשים את כול העולם על מר גורלו. מי שמזדהה עם מתקרבן זה או בגלל שהוא עצמו לא מסוגל להתמודד אם מי שהוא היה בסיטואציה דומה או שזה משרת אותו להמשיך ולהקטין את המתקרבן ע"י לרחם עליו ולהציב לו תקרת זכוכית ולא לאפשר לו לגדול. בעיניי האנשים הכי מחויבים לחיים ולהתפתחות של פותחת הפוסט או כול מי שחי או חיה כקורבן הם דוקא אלה שמשקפים באוטנטיות וחוסר פשרות את מה שהם רואים. אין שום דבר אצילי בלסבול או להיות קורבן. כמו שכתבתי, אם אתה מגיב במטרה להציג פרופורציות שונות, או נקודת ראות אחרת, אני לא רואה בכך שום דבר רע - להיפך. גם אם זה לא נעים לפותחת השרשור. יש הבדל בין לכתוב שלא בריא לדעתך להתקרבן, לבין לכתוב שנמאס לך לקרוא על ההתקרבנות הזו. |
|
Dolfi |
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
Dolfi • 6 בינו׳ 2007
Uranus כתב/ה: גם אף אחד מאיתנו לא אמר שבן אדם צריך "להאשים" את עצמו על מה שקרה לו. ודרך אגב דולפי - גם האשמה והחמרה עצמית היא סוג של התקרבנות - ואני יודע את זה מתוך כ- 20 שנות החמרה עצמית. ולמרות זאת, אם מישהי תכתוב שהיא שונאת את עצמה ומרגישה אשמה במה שקרה לה, היא לרוב תזכה לתגובות הרבה יותר מלטפות ומחבקות נוסח "את לא אשמה"... אבל אם מישהי מעזה שלא להאשים את עצמה יותר מידי, אז לא, אפ אפ אפ, גיברת?! איפה האחריות שלך?! הזעיקו מייד את מיליציית הכלוב, יש פה מתקרבנת שלא כחוק! סתם נקודה למחשבה. |
|
Uranus |
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
Uranus • 6 בינו׳ 2007
טעות מרה בידייך דולפי והיא מתחילה מעצם המשך השימוש שלך במילה "אשמה".
טוב יהיה לכולנו אם פשוט נעיף את המילה הזו מהלקסיקון כחלק מתהליך ראשוני לרפא את עצמנו. כמו שכבר אמרתי וכמו שציטטת אותי גם האשמה והחמרה עצמית הן סוג של התקרבנות ואין שום דבר מעורר אמפטיה או ליטוף בהן. ואין בזה שום דבר אצילי או בוגר. אבל אני כן אוקיר, אלטף וכו' מי שמסוגל לבוא ולאמר שהוא מבין מי הוא היה באותו רגע - בלי להאשים לא את עצמו ולא אחרים. אילו סיפורים, דיעות, תפיסות, חוויות בחיים שלו הובילו אותו למקום הקריטי שבו כול העולם נשמט תחת רגליו ? וכשהקרקע נשמטת תחת רגלינו יש לנו את האפשרות להתכנס ולהשתבלל ולרחם על עצמינו ולהמשיך להתפלש בביוב הזה שאנחנו קוראים לו החיים - או שיש לנו את האפשרות לומר בקול רם: NO MORE וללכת להבין למה זה קורה לנו ולעשות משהו בעניין גם אם זה כרוך בלגלות דברים נוראים על עצמנו, גם אם זה אומר שעכשיו פתאום נצטרך לוותר על תפיסות, חומות, הגנות ודיעות משוחדות שכביכול היו אמורים להגן עלינו ממפגעים אבל בפועל אטמו אותנו וחסמו את החושים שלנו מלראות את השיט בחיים שלנו או לראות את ה"מחבל" בפתח. וזה תהליך כואב, ויש שיגידו שזה דורש הרבה אומץ וזה קשה אבל כשמדובר בלחיות את החיים שלנו כמו שאנחנו רוצים ואוהבים, בחופש ועוצמה האם באמת מושגים של אומץ, קושי וכאב (שכולם מושגים סובייקטיביים כמובן) בכלל רלוונטיים ? |
|
איימי_(נשלטת) |
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
איימי_(נשלטת) • 6 בינו׳ 2007
D_o_l_f_i_n_a כתב/ה: Uranus כתב/ה: גם אף אחד מאיתנו לא אמר שבן אדם צריך "להאשים" את עצמו על מה שקרה לו. ודרך אגב דולפי - גם האשמה והחמרה עצמית היא סוג של התקרבנות - ואני יודע את זה מתוך כ- 20 שנות החמרה עצמית. ולמרות זאת, אם מישהי תכתוב שהיא שונאת את עצמה ומרגישה אשמה במה שקרה לה, היא לרוב תזכה לתגובות הרבה יותר מלטפות ומחבקות נוסח "את לא אשמה"... אבל אם מישהי מעזה שלא להאשים את עצמה יותר מידי, אז לא, אפ אפ אפ, גיברת?! איפה האחריות שלך?! הזעיקו מייד את מיליציית הכלוב, יש פה מתקרבנת שלא כחוק! סתם נקודה למחשבה. אכן, מאוד מסכימה איתך, דולף. אולי אוראנוס הוא היוצא מן הכלל כאן, אבל בכללי- זה מה שקורה. |
|
aka BODYGUARD |
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
Re: למה להמשיך ולפגוע בקורבן?
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
aka BODYGUARD • 6 בינו׳ 2007
עינבל כתב/ה: נניח אפילו שמי שיש לה שכל ישר ובריאות נפשית לא הייתה נפגעת.
מה זה משנה עכשיו ? אני מבחינה שזה מעורר לפעמים רגשות קשים, לקרוא אותן. כולל כעס על האישה שנפגעה מכל מיני סיבות (הגיוניות או לא). ולכל אחת ואחד יש זכות לכתוב כל מה שעולה על דעתן/ם. אבל התגובות כאן לנשים שנפגעו הו פשות פוגעיות עד רוע לב. יש נשים שנפגעו וזה כאב שלא אפשרי לתאר. זה לבכות שעות במשך היום והתעורר בוכה מסיוטים בלילה. להתאוש זה לבנות מחדש את כל תפיסת עולמך שהתעערערה זה לאבד את האמון בעצמך, בגברים ולנסות לבנות אותו. וצריך מקום לעשות זת זה. אני עשיתי את זה כאן כי לא הרגשתי נח לדבר על BDSM במקמות אחרים. עכשיו את קורבן ולא משנה כמה אחריות תקחי, את פגועה. זה לא סקסי, זה לא משדר עוצמה, אבל זה בהחלט בונה אותה. זה לא משדר אינטלגנציה, אבל זה בהחלט מפתח אותה. זה לא משדר בריאות נפשית, כי זה המקום שלי להתפרק. ולא שדרתי אחריות, כי הייתי צריכה להתמודד עם חוסר האונים. (מה שנתיי לו בטעות, אני יכולתי ללמוד איך לא לתת, אבל על מה שנלקח ממני בלי שבחרתי בכך, לא יכולתי לשלוט. וזה היה תהליך ארון וכואב שעברתי בבלוג ובפורמים. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. ואני קוראת היום את חוסר הסבלנות כלפי נשים שנפגעו וזה צורם. ולפעמים זה אפילו מחשבה שאם תסבירי שזה בגללה, אז זה יתקן משהו. 1. אין לכן ולכם מושג מה מידת האשמה של הקורבן. אנחנו לא מציגות כאן עדיות, אלא בדלי תחושות, כאב, בלבול. 2. אין לכם מושג מי הקורבן, כי אתן קוראות אותה אחרי ההתעללות. אתם פגשים אותה בתקופה של חולשה, פגיעות וחוסר בטחון עצמי. וכל אלה הם גם ההרעה במצב הנפשי כתוצאה מהפגיעה עצמה. 3. מישהי הייתה מעיזה לכתוב לאישה שעברה אונס שהיא יבבנית ? והתעללות זה אונס, זה אונס מתמשך וחוזר. בקיצור, אני כותבת וכותבת וחשה חסרת מילים. זה אף פעם לא צורך של הקורבן שיגידו לה שהיא אשמה בזה וזה בטח לא צורך שלה שיגידו לה ללכת ליבב במקום אחר. אז אם אתם לא רוצות להוסיף על הכאב של מי שכבר כואב לו, תתאפקו. אף אחד לא מאלץ כאן מישהו לקרוא, תנו להן מקום. אם יש תהליך נפשי ומסקנות אישיות, הן לא יגיעו בגלל ההודעה של זר בפורום. הדיון הזה החל בכל מיני יציאות שאולי לא בדיוק קשורות לנקודת הבסיס שלו. אני אשתדל לחזור לשם.. נתקלתי בכל מיני סוגי התעללות שמבחינתי האישית כולם משולים לאונס- נפשי /גופני. איני מוצא שאחד מופחת משקעים מהשני באופן עקרוני. הצורך לדבר, לפרוק לא קיים אצל כל הנפגעות וגם אם כן, הרי הוא סלקטיבי בבחינת צורת ההתבטאות. איני חושב שנכון לקום עם דגלי מחאה מיד ולומר שכותבת הפוסט היא בכיינית מאחר וזה לא ממש עניין של אף אחד. היא בחרה להעלות את דבריה, זכותה , וזכות המגיבים להביע את דעתם . הרעיון הוא הבעת דברים שבבחינת התיחסות לנושא ולא קביעת עובדות בלתי מובנות בגין היה/לא היה בכיינות וייללנות...זה המקום היחידי שבדיון בוגר רצוי לוותר. ענבל, מבלי לשפוט שום מהלך ומילה- באופן אישי אני מצר על שאירע, לצערי מקרים כאלה ממשיכים לקרות ולרוב אין אנו יודעים כלל על קרותם. ממקומי הצנוע והבלתי שופט אני מאחל מזור ורפואה שלמה לכל אותם מקומות שבהם נגעו בך, נגעו בך ללא הסכמה. שבת שלום.. |
|
Dolfi |
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
לפני 17 שנים •
6 בינו׳ 2007
Dolfi • 6 בינו׳ 2007
Uranus כתב/ה: אבל כשמדובר בלחיות את החיים שלנו כמו שאנחנו רוצים ואוהבים, בחופש ועוצמה האם באמת מושגים של אומץ, קושי וכאב (שכולם מושגים סובייקטיביים כמובן) בכלל רלוונטיים ?
בייב, אני לגמרי מסכימה עם כל מה שכתבת וניסחת היטב. אני פשוט אומרת, לשאלתך המצוטטת, שעל גבי הפורום המושגים האלו רלוונטיים מאוד דווקא בגלל היותם סובייקטיביים כל כך והדברים שכתבת הם בהחלט נכונים ואידיאליים, אך בפועל לרוב הם יישימים רק עם הזמן - ועד אז, יש בעיקר קושי וכאב שמיותר לבוז להם ולטעון שאין להם זכות קיום, כי כך או אחרת הם שם. |
|