שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורה של השפחה יובל. פרק 1

Brave Dwarf
לפני 17 שנים • 16 ביוני 2007
Brave Dwarf • 16 ביוני 2007
ציטוט: לפי מה שהבנתי גמד אמיץ הלך צעד אחד קדימה ושלל את הלגיטימיות של פרסום פארודיות או סאטירות בקהילה שלנו כדי לשמור על האווירה התומכת.


לא, אני רק אמרתי שרוזי פגעה בפלג ושאפשר היה לעשות את זה אחרת. אני גם אמרתי שהיא פגעה בונוס ושגם את זה היה אפשר לעשות אחרת. ויותר מכך, לפי מה שקראתי את מה שהגמד אמר, הוא אפילו פקפק בהיותה של הקהילה קהילה וגם בהיותם של החברים - חברים.אלא דיבר על אנשים במעבר חציה.

לא נורא, לא קרה דבר.
רק אישה
לפני 17 שנים • 16 ביוני 2007
רק אישה • 16 ביוני 2007
icon_smile.gif אני מסכימה שאפשר היה לעשות את הכל קצת אחרת.
רפאל
לפני 17 שנים • 16 ביוני 2007
רפאל • 16 ביוני 2007
גמד אמיץ,

מכל הנושאים שבהם אני חולק עליך זה המשמעותי ביותר בעיני: ההבחנה שאתה מבקש לעשות בין שני סוגים של פגיעה או עלבון. ההבחנה בין עלבון מסדר ראשון (העלבון של זה שלכאורה שפך את לבו וצחקו עליו) לבין עלבון מסדר שני (העלבון של זה שלכאורה רק צחק על אחר ואז פנו נגדו ביקורת.) כתבת:

Brave Dwarf כתב/ה:
רוזי נעלבה על הביקורת שהועברה על ה"סאטירה" אותה כתבה על חיו הפרטיים של אחר (גם אם הוא בעצמו הראה לה את הבולבול), וונוס נעלב על כך שעל חיו הפרטיים עשו קריקטורה.


אני רוצה להזכיר לך שכל הדיון כולו נפתח במילה "אבל". כלומר במשפט: "עקרונית רוזי לא עשתה דבר אסור בכתיבתה, אבל..."

מהו כאן הצידוק ל"אבל"? בשם מה "סייגו" אנשים את חופש הביטוי? --- לא בשם הזכות לשם טוב (שהרי סאטירה אינה הוצאת דיבה), ולא בשם עקרון אחר שלכאורה דוחה את חופש הביטוי. הסייג היחיד שנמצא לו מקום בדיון זה היה רגשי-אמוציונאלי. באו ואמרו "איננו אוטמטים מכאניים, והחיים אינם רק העקרון היבש של חופש הביטוי". ואמנם - זו הסתייגות חשובה. אין היא דוחה בשום אופן את חופש הביטוי, אבל היא מזכירה שההסתכלות על החיים אינה צריכה להעשות רק בקטגוריות של "נכון" ו"לא נכון", או "לגיטימי" ו"לא לגיטימי".

במילים אחרות: קיים הבדל בין דיון מוסרי-עקרוני לבין דיון רגשי. מבחינה מוסרית-עקרונית רוזי לא עשתה דבר שהוא אסור. הבסיס היחיד שיכול להינתן להסתייגויות מהכתיבה שלה הוא רגשי. אבל בדיון רגשי מדברים האנשים שמרגישים. במקרה שלנו אלו רוזי ופלג. לפיכך - כל העלבות רגשית בשם אחרים, וכל טיפוח העלבון של אחרים, היא מניפולציה וחוצפה. התערבות רגשית צריכה לנסות ולגשר בין הצדדים, ולא להאשים או להטיל אחריות על מישהו.

ובחזרה לציטוט שהבאתי מדבריך: אתה מדבר "בשם הרגישות וההתחשבות", ולא בשם עקרון-מוסרי שיש לתבוע את אכיפתו, אבל מתעקש לעשות הבחנה פורמלית ומנוכרת בין סוגים שונים של עלבון/כאב אנושי. זו עמדה שמביסה את עצמה. זו רגישות מזוייפת. זה מוסר כפול.

ה"אבל" שלך הוא ציני. בשביל הפרוטוקול אתה מודה שאין לאסור את הכתיבה של רוזי ואין לדחות את חופש הביטוי, אבל אתה עוד מנסה להוקיע את הכתיבה שלה כדבר שאינו לגיטימי. ה"אבל" שלך אינו ניסיון פשוט להציג פרספקטיבה רגשית נוספת של הנסיבות, אלא דחייה פתלתלה וחמקמקה של חופש הביטוי, והתקפה על רוזי.


שים לב איך פלג כתבה כאן: היא צחקה. היא לא ממש נעלבה. אבל היו לה סייגים מסויימים והיא שיתפה את רוזי בהם. ומילת המפתח היא "שיתפה". סה"כ (להוציא דבר או שנים שכתבה) היא באמת ובתמים ניהלה כאן שיח רגשי. היא באמת ובתמים יצאה מתוך נקודת ההנחה שרוזי לא עשתה דבר שהוא אסור. היא אמרה את אשר על לבה, עם כל אי-הנעימות שבך, ואפשרה לרוזי להגיב. להגיב עם הלב (ולא מתוך חובה מוסרית). ורוזי אמנם הגיבה. היא בחרה להתנצל. התנצלות רגשית, ולא התנצלות של מי שצריך לכפר על עברה (הבחנה שטוט פספסה באחת מהודעותיה.)

ושים לב מה אתה עשית כאן: נתחיל מזה שאתה הגזמת לחלוטין את ההעלבות של פלג (שאמרה מפורשות שלא נעלבה), ואפילו נעלבת בשמה כדי לתקוף את רוזי על חוסר הרגישות שלה. דבר שאין לו מקום בדיאלוג רגשי. הוא אפילו מניפולטבי. נמשיך בזה שלא באמת הפנמת את העובדה שרוזי לא עשתה דבר שהוא אסור. אישרת את חופש הביטוי מן השפה אל החוץ, אך למעשה ניסית להוקיע את הכתיבה שלה על בסיס מוסרי-עקרוני, ולא על בסיס רגשי. ולבסוף - מוסר רגש ההתחשבות והאהבה שלך היה שמור לפלג, ולא לרוזי. כמו הנוצרים, קידשת את האהבה, אבל דאגת שתהיה אינקוויזיציה בשביל מי שלא "אוהב" כפי שהתקן שלך מחייב. או בוריאציה הפולנית של המוסר הנוצרי, אמרת לרוזי "אין איסור. מותר לך לכתוב כאן כרצונך. אבל אם באמת תעשי כרצוך נדאג שתעברי סשן של רגשות אשמה."

ודבר אחרון: בהמשך להבחנה בין רגש למוסר, חייבים להבחין בין שני מובנים של המילה פגיעה. האחד - פגיעה במישור המוסרי. והשני - פגיעה במישור הרגשי. כאשר הפגיעה היא במישור המוסרי אנחנו מדברים על אחריות לפגיעה, ואנחנו מטילים את האחריות על מישהו. אולם במקרה של פגיעה רגשית - אין אחריות. ואין אשמה. פשוט ישנה סיטואציה בלתי-רצויה במישור הרגשי. הפוגע אינו נקראה אז פוגע בתוקפה של אשמה, אלא בתוקפן של נסיבות. ואם אנחנו רוצים למנוע את הישנותן של סיטואציות כאלו, זו שגיאה לקדש באופן אוטומטי את ה"נפגע" כקורבן, ולהטיל אחריות על ה"פוגע". לפעמים אנשים רגישים באופן לא בריא. לפעמים ראוי שאנשים יתחשלו, יותר מאשר לדרוש מהחברה שתעשה חממה עבורם. במילים אחרות - במקום לנזוף ברוזי ולטפח את ההעלבות של ונוס, למה לא לעזור לונוס להתחשל? למה לא להגיד לו: "עזוב אותך שטויות איש. אתה נעלב לשווא. המחווה של רוזי לבלוג שלך מוסיפה לך חן, ולא עלבון. זה לא הדבר שאתה צריך להיפגע ממנו בחיים. צא מזה. זו קריצת עין. נסה להסתכל על עצמך מבחוץ לרגע. ונסה לחייך."
Brave Dwarf
לפני 17 שנים • 16 ביוני 2007
Brave Dwarf • 16 ביוני 2007
המתנתי זמן רב לתגובתך, רפאל. במשך חמישה עמודים.

ועכשיו משהגעת (מבלי לזלזל באף מילה ממה שאמרת) אין לי עבורך תשובות טריות. הערב לא אפיתי לחם. על כל מה ששאלת עניתי קודם, ב- 15 עמודים שאם תפנה את מבטך מעבר לכתפך תמצא ותמצא עליו תשובה.

עייפתי. רפס המוסר והדלדל השכפץ הכוזרי. ריס נתן לי יותר מדי כבוד. לא עד כדי כך איכפת לי.

לא מהקהילה הזאת.
Dom_Quixote
לפני 17 שנים • 16 ביוני 2007

אופטימיות קוסמית

Dom_Quixote • 16 ביוני 2007
קורקטיות,

תקשיבו, יש לי בעיה. אני רואה שהשרשור הזה כבר בדרך לגווע, ואני מתנצל מראש על שאני מעיר אותו. נדמה לי שרוזי, ריס, המלט, ספייק ועוד הביעו פה היטב את העמדה שהייתי נוקט אני לו הייתי מגיב עניינית לשרשור, ולא מצטרף אליו לראשונה לפני כמה דקות, ותוהה מדוע הזאלוטוסים והגמד (?) לא באים ועושים הכל פה בחצר מול ביתי שאוכל לזרוק עליהם אורז.

אבל כפי שאמרתי, יש לי בעיה. ונכון, זו בעיה אישית שלי וייתכן שתאמרו שאין לי כל צורך לחלוק אותה עמכם. עם זאת - ואני אומר זאת כמי שמקפיד הקפדה יתרה על צניעות דרך ועל ראיית דברים כהוויתם - נדמה לי שברור לכולכם שאם לי יש בעיה, לעולם כולו יש בעיה.

(פתאום הבנתי - וזיק ניצת בלבי - שסביר שיש בשרשור הזה הרבה מגיבים שכלל לא מכירים אותי, ויקחו אותי ברצינות. אם לשפוט לפי מה שעשו לרוזי על בדיחה, נדמה לי שאני הולך לחטוף על הראש עוד איזה 17 עמודים. מגניב).

בקיצור (!!), השמטתי שם אחד מרשימת האנשים שהביעו נאמנה את עמדתי. הנה, זו הבעיה שלי:


רפאל כתב/ה:
אסור לכותב סטירה לבקש רשות בשביל לכתוב. אחרת הטובות שבסטירות לא היו נכתבות.

הקהילה הבדס"מית אינה אינקובטור בשביל עוברי בדס"מ (וכך גם הכלוב). היא מקום בשביל בדס"מ על כל צדדיו: פרקטיקה, פנטזיה, רומנטיקה, תרבות, ביקורת והומור. דבר אינו מתקיים ללא הומור וללא ביקורת.

אם יש משהו שלא פועל בבדס"מ זו רצינות יתר (ולא אקסטרימיות). ואולי לא במקרה זו אותה פלג שבכתיבתה מתארת חיים של ממש, שגם צחקה מהסטירה של רוזי.

סטירה אינה לעג. אין היא פועלת ברובד האישי, אלא בדיוק באותם רבדים שאינם אישיים. (ומפני כך בדיוק אינה צריכה אישור, ואסור לה שתהיה כפופה לאישור.) כמו כן, סטירה אינה פעילות הרסנית-פרזיטית. היא יצירה כשהיא לעצמה, והיא מספקת דרך נוספת, וחיונית, לעיבודם של תכנים שונים.

אני אוהב את הפוסטים של פלג. אני אוהב את הראש שלה. אני אוהב את הגישה. ואני אוהב את הכתיבה הנקיה, שמשוחררת מכל אפולוגטיה ורגשות אשמה. כמו כן - יש בהם כישרון. ואני שמח שהסטירה שבאה בעקבותם (וכפי שמסתבר - לא אך ורק בעקבותם), נכתבה עם לא פחות כישרון.

ורוזי, באופן אישי אשמח לחלק 2. ואם בחלק 2 לא תככב השפחה יובל, אולי אפשר משהו על "השפחה אוסקר". איזו מחווה לפוסטים של איימי. icon_smile.gif



תקשיבו,

אני מסכים לכל מילה.

לכל מילה.

לא, אבל באמת. חיפשתי משהו לא נכון, משהו שאני יכול להשתלח בו ללא רסן, אפילו איזה סימן פיסוק לא במקום, שגיאת הדפסה, משהו.

ואין. רפאל כתב תגובה שלמה, וכולה דברי טעם מבוססים והגיוניים להפליא שאין לי עמם כל קונפליקט - לוגי, מוסרי, רגשי, אישי, טפשי, ניסוחי, כיסוחי, מנטלי, בנאלי או אנאלי. כלום.

וזה מפחיד. זה לא רק מפחיד, זה גם מעודד. כי כשהייתי מדבר (זאת אומרת, כאן, במקומות אחרים אני עדיין מדבר, ואני אומר "עדיין" במובן של 'ברצף, ללא הפסקה') על תגובות עפ"י מי חבר של מי ולא עפ"י הנושא או העובדות, לרוב האנשים היה נוח לטעון (אם כי לא טענו זאת, שהרי אז היו נאלצים להתווכח איתי, ומתישהו בכל זאת צריך ללכת לשירותים) שאין כל הוכחה שאני נוהג אחרת, והנה אני מספק אותה. ועדיין, זה בעיקר מפחיד. זה מפחיד כי אם אני מסכים עם רפאל בכל מילה, מה עוד נשאר לנו לעשות פה? איזו עוד מטרה אנו ממלאים על פני האדמה? האם יכול להיות שזהו, זהו - חזון אחרית הימים? שהגשמנו את יעודנו, וכעת הדרך פתוחה לגוג ולתאומו הרשע מגוג? האם יכול להיות שאלינו הכוונה ב"זאב עם כבש" (לעזאזל רפאל, אתה הכבש! אמרתי, בלי חרטות, סופכדורהארץ (!!) נגעתי באדום)? ובעצם, האם יכול להיות שהשרשור הזה, על הגמד והזאלוטוסים, הם הם מלחמת גוג ומגוג? האם זה לא מתואר בדיוק כך? קרב הכל בכל, כל אחד מטיח מה שיש לו בלי כל אבחנה, ובסופו של דבר דר זאב (זה אני) עם כבש?

ואולי תגידו שאני מגזים קמעא, וסביר אף יותק יותר שלא תגידו "קמעא" אלא מילה אחרת. ובכל זאת, מי שידעה אותי ומי שידע את רפאל (השתמשתי במינים שונים לשם האיזון בלבד, רפאל, ובחרתי באקראי מה לשייך למי) מבינים ודאי את גודל המעמד, ואת חשיבותו. רבותיי, זה לא עניין של מה בכך. וכשזה קורה שלושה ימים אחרי ששמעון פרס נבחר לנשיא, אני חושש שאנו באמת ובתמים בעידן אפוקליפטי. בגיא-בן-הינום יש לפתע דרישה הולכת וגוברת למחממי אוזניים.

הבה נרכין ראשינו בתפילה.

אגב, התחלתי את הפוסט הזה לפני הפוסט האחרון של רפאל, אבל במבט חטוף אני לא מאתר גם שם סיבה כלשהי למדון אמיתי. אולי נקודה קטנה פה ושם, לא משהו שיגרום לי לצאת מהמערה (זאבים גרים במערה? או שזה הדובים? אז איפה ישן הזאב?) ולטרוף מישהו. וזה מפחיד.

אבקש את סליחתכם על ההפרעה,

ואגב, אבקש את סליחתם של מכריי על החלודה האופפת אותי, שלא לומר עוטפת. מזמן לא הייתי קיחוט, קשה לחזור לזה בשנייה. אני בטוח ששניים-שלושה פוסטים (כלומר, שלוש-ארבע שעות) ואני חוזר לעצמי.


פינת ד"שים קצרצרה: מה קורה פלג? שמח לראות שאת כוכבת. זאלוטוסים, למה אתם רבים עם גמד? ספייק, המלט, ריס (ורפאל!!) - לא מכיר את רובכם, אבל יפה לכם. גמד - בעברית השם שלך עושה לך קצת עוול, שמא תעברת ל"גוץ"? ומה נסגר עם אוסקר ווילד? בכלוב שאני הכרתי שלט ביד רמה אוכל_חרה_נזלת_שפיך. פתאום מדסקסים פה ספרות יפה? הלו, פה זה לא "הארץ". חכו שאני אספר לסטימצקי שאתם מדברים פה על ספרים, מה שאקו"ם עשו לרדיו יהיה תשדיר שירות ליד זה.

אה כן, עוד משהו חשוב שרציתי לומר: מה נסגר עם עם האורך של הפוסטים? כשאני הייתי כותב פוסט באורך שכותב ספייק, ריס או המלט (ורפאל!!) היו צורחים עלי שאני מעייף עיניים של אנשים ש(אמנם אין להם משהו טוב יותר לעשות איתן, אבל עדיין) זקוקים להן. פתאום כל אחד כותב יריעה, ואין אפילו ציוץ ביקורתי בנמצא? תור זהב עובר על המקום הזה, תאמינו לי. אולי אחרית הימים זה בכל זאת דבר טוב?



שאו ברכה,
קורקטיות,
קיחוט


תקציר הפוסט (C):

אומרים-שיש-עוד-תקוה-קוראים-לזה-אהב...-טוב-בואו-לא-נתקדם-מהר-מדי
Brave Dwarf
לפני 17 שנים • 16 ביוני 2007
Brave Dwarf • 16 ביוני 2007
אז אני אגיד לך מה נגמר - תחנות הרוח שלהם ארוכות משלך.
אבל מה זה משנה, הרי הגודל אינו קובע, תשאל את הנשים, הן תאשרנה שבעליו של איבר קטן המציא את ה- cliche;.

והחולצה שלי היא זאת שאיבדה את צו האופנה. נו באמת. ה FOX האלו רמאים, הן מתפוצצות בשרוול.
זרה מוכרת
לפני 17 שנים • 16 ביוני 2007
זרה מוכרת • 16 ביוני 2007
Brave Dwarf כתב/ה:
המתנתי זמן רב לתגובתך, רפאל. במשך חמישה עמודים.

ועכשיו משהגעת (מבלי לזלזל באף מילה ממה שאמרת) אין לי עבורך תשובות טריות. הערב לא אפיתי לחם. על כל מה ששאלת עניתי קודם, ב- 15 עמודים שאם תפנה את מבטך מעבר לכתפך תמצא ותמצא עליו תשובה.

עייפתי. רפס המוסר והדלדל השכפץ הכוזרי. ריס נתן לי יותר מדי כבוד. לא עד כדי כך איכפת לי.

לא מהקהילה הזאת.



אתה, איש יקר

קהילה או לא זה לא משנה עבורך.
הם (אלו שכאן) לא ראו אותך נלחם בעבר, לפחות רובם.
ומי שכן, אולי שכח (לדעתי מלבד ריס)

הם לא יודעים אותך כפי שאתה ואולי גם אני לא
אבל דבר אחד ברור לי לאורך השנים
יש לך נשמה טהורה ולב זהב (שעטופים בגמד אימתני בגובה 2 פלוס icon_smile.gif)
וכשאתה רואה פגיעה במישהו אחר אתה לא מהסס פעמיים ויוצא אלי קרב.

אז נכון, יכול להיות שמהקהילה הזו לא אכפת לך
אבל מאנשים שנפגעים.
ועוד איך.

ואני מעריצה אותך על כך.

}{


זרונת
RIS
RIS
לפני 17 שנים • 16 ביוני 2007
RIS • 16 ביוני 2007
.
קיחוט יקירי, החמצת.

המנדלות של רפאל לקחו אותך למחוזות חפץ קסומים ואבודים, ריקדו וריצדו בעינייך ריקודי בטן שובי לב וצעיפיהן הסתירו ממך את האמת הפשוטה, הקטנה והבנאלית: לא על הדברים האלה ניטש כאן הויכוח.

ראשית, איש לא כפר בזכותה של סאטירה להתקיים, איש לא שלל את השימוש בצורה הספרותית הזו, איש לא ביקש לסתום פיות או להצר את זכות הביטוי של אף אדם אחר.

אני לא נכנס לשאלה אם רוזי ביקשה לפגוע או לא ביקשה לפגוע בפלג או ב"פלג". (כלומר באדם הממשי שמאחורי הניק פלג או בדמות הספרותית שנקראת "פלג" ובדומיה).

אני גם לא אכנס עמוק מדי לשאלה אם היצירה של רוזי היא באמת סאטירה. סאטירה היא – במובן העמוק ביותר של המילה – ביקורת שיסודה קונסטרוקטיבי. כזו שמבקשת לחולל שינוי ולבנות דבר מה חדש תחת זה שמבקרים אותו.
ובכן, האם זו סאטירה?
ואם כן, האם הנושאים שפלג כותבת עליהם הם נושאים ש"מגיע" להם שיעשו להם קריקטוריזציה סאטירית? (ואל תלך שולל אחר ההבחנה בין "דיון עקרוני מוסרי" לבין "דיון רגשי" מפני שכל הטיעון הוא טיעון דסקריפטיבי ואז פתאום באה מסקנה נורמטיבית).

מישהו כאן העלה את האפשרות שזו אולי פרודיה, (ונוצרה מעין אווירה שרוזי "מתמחה" בפרודיות על יצירותיהם של אחרים).

אבל מה זו פרודיה? פרודיה היא הרי בעצם סוג של סאטירה המשתמש באמצעים ספרותיים של חיקוי והתחפשות תוכניים וסגנוניים.
במילים אחרות: פרודיה הוא אמצעי מסויים בין אמצעים נוספים אחרים המשמש למטרות סאטיריות.

(יש מי שחושבים שפרודיה יכולה לעמוד בזכות עצמה, סתם כך, כדי ליצור אוירה קומית, להצחיק, לדגדג, מטעמי הומור נקי ותו לא. וראה את יצירותיו של מי שהתמחה בפרודיות, מל ברוקס, למשל).

דוגמא יפה להומור "נקי" שכזה הוא ה"פרודיה" שיוצרי החרצופים עשו על דן מרידור ומיצי שלו. שום קשר לא היה בין הפרודיה למציאות, שום ביקורת עניינית לא התחבאה מאחרי הבובה והגימיק, אבל, כפי שמרידור עצמו, איש ראוי לכל הדיעות, מעיד, ההופעה הזו הרסה, פחות את יותר, את תדמיתו הציבורית לתקופה ארוכה ופגעה קשות בקריירה שלו.

האם סטנדאפיסט שלועג לנכות פיזית מסויימת ו"משכיב" את הקהל שלו מצחוק עושה מעשה הגון וראוי?
לא. כנראה שלא.
האם צריך למנוע ממנו להופיע? גם לא. כנראה שלא, למעט, אולי תחומי עניין מסויימים שיש פחות סובלנות למי שמלעיג עליהם.
וגם על זה קיים ויכוח.

איך כל זה קשור לענייננו?

הנה כך:

אפשר להבין את היצירה של רוזי כיצירה תמימה או לא יצירה תמימה. על זה יכול להתגלע ויכוח ואכן כך קרה.
אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שרוזי משתמשת באמצעים ספרותיים המבוססים על מושג ה-MOCK. כלומר, אמצעים המאפשרים לה להעמיד את אובייקט הטקסט שלה באור מגוחך, נלעג ומטופש. קריקטורה המושמת לביזוי. (אם כי חשוב להזכיר שוב שרוזי מכחישה שכך עשתה ודעתי האישית היתה והינה שצריך לקבל את הכחשתה).

כל סטנדאפיסט יודע שיש איזורים מסויימים מתחת לחגורה ומתחת לבית השחי שהם שפיץ אולטימטיבי. רק תיגע שם והקהל שלך מתמוגג.
את אותו אדם שמוצא עצמו אובייקט להלעגה הזו זה, כמובן, משעשע קצת פחות. והנה המשוואה הפטאלית בהקשר של פורום כותבים בתחום יחסים בין-אישיים:

במקום שבו אנשים חושפים את עצמם בצורה כל כך קיצונית עירומים לחלוטין וללא עור, הרי הם מציבים את עצמם באור הזרקורים עם בשר חי וחשוף ורוטט אין דבר קל יותר מלשנות קצת את זוית המבט עליהם ולעשות אותם לצחוק. לא סתם צחוק מהסיטואציות המתוארות ומטיב היחסים המתוארים אלא צחוק ולעג מהאנשים עצמם.

ומה שהגמד בעצם אומר, ועם זה אני מסכים לגמרי, שאדם צריך לקחת אחריות מלאה על מה שהוא עושה. אם אתה זורק גרעין של משמש ממגרד שחקים והוא פוגע באדם על המדרכה והורג אותו – אל תגיד, כולה זה היה גרעין של משמש.
קח אחריות על מה שעשית.

אתה יכול לאהוב או לא לאהוב מה שפלג כותבת- כך הולך הטיעון - אבל אין ויכוח על זה שהיא כותבת מדם ליבה, מהרחם, מהמעיים, חושפת ומשתפת ומתפשטת ערומה. גם על זה אתה לא חייב לה כלום. מותר לך להגיד לה שמה שהיא עושה לא מוצא חן בעיניך.

מותר לך בעצם גם לצחוק עליה, להלעיג ולבוז ולשים אותה לצחוק. אבל במה זה עושה אותך שונה מהילד הבריון נמוך המצח שלועג ובז לילד החלש והנכה ומושך לו את המכנסיים כדי להצחיק את החבר'ה?

ואז בא ילד, אולי פחות בריון אבל כזה שיהיה פעם בן אדם ואפילו שהוא חצי מהילד הבריון מביא לו בומבה בראש ולוקח הצידה את הילד הנכה ומפסיק את מקהלת הצחוקים.

אני לא אומר שזה בדיוק מה שקרה עם רוזי ופלג. אני אמרתי כבר כמה פעמים שאני לא יודע. שעצם העובדה שרוזי התנצלה הינה מספקת.
אבל אני אומר שכל מי שהתנפלו על הגמד לא הבינו שהוא, וכך אמר פעמים רבות, ראה את כבודה של פלג נרמס ואת דם ליבה נשפך בגסות ומסביב עומדים אנשים, חלקם שותקים וחלקם צוחקים מהמחזה.

והוא עשה מה שלפי דעתו היה צריך לעשות כדי להפסיק את זה. וביותר ממובן אחד – זה עשה את העבודה.

מכאן ועד כתב ההגנה על חופש הדיבור ועל הזכות לכתוב סאטירה המרחק עצום ומפחיד.

למה מפחיד?

כי זה אומר שגם אנשים טובים וחכמים כמו רפאל ועכשיו גם אתה קיחוט, לא קולטים איך מתמרנים אתכם לטהר את השרץ בק"ן טעמים.

לא על חופש הדיבור נסוב כאן הדיון. אלא על החופש לנזוף במי שמתנהג לא יפה. על חופש הביקורת.

ואם מי שחשבו שהגמד טעה היו מעבירים ביקורת נגדית, עניינית ומנומקת על טענותיו במקום לחרף ולגדף ולתקוף עמדה שכלל לא נקט בה – כל הדיון הזה היה נראה אחרת.

אני לא משלה את עצמי שביקורת כזו היתה עוברת בשקט אצל הגמד...כמו עוד מישהו שאני מכיר היכרות אישית קרובה – לא תמיד מי שמעבירים ביקורת חדה אוהבים לקבל כזו בעצמם....
אבל כשלאנשים יש יושר פנימי ואינטלקטואלי אני סומך על זה שביקורת עניינית היתה נתקלת ביחס אחר לגמרי, לדוגמא, ספייק, שכתב מספר דברים שאינני מסכים להם (בצד דברים שאני כן מסכים) אך שמחתי שהם נכתבו, ולו מפני שהאירו זויות שלא הוארו קודם.

והסינופסיס למיטיבי לכת הוא זה:

תמיד היה ותמיד יהיה מתח בין ציר חופש הדיבור והבעת הדיעה ובין ציר השמירה על כבוד הפרט ורגשותיו.

כדי להבחין בין בין כנות לבין דמגוגיה, בין להט לבין שנאה ובין כתב אותנטי לכתב פלסתר צריך לא חוקים וכללים אלא בעיקר שכל ישר ולב מבין.

כדי להבחין בין מי שקם להגן על קרבנות ובין מי שמבקש להצר את חופש הדיבור צריך גם כן שכל ישר ולב מבין .

הבעיה העיקרית היא שמדובר במצרכי יסוד שלא בכל חנות אפשר למצוא אותם.....
זאלופון​(שולט)
לפני 17 שנים • 16 ביוני 2007
זאלופון​(שולט) • 16 ביוני 2007
ציטוט: ואם מי שחשבו שהגמד טעה היו מעבירים ביקורת נגדית, עניינית ומנומקת על טענותיו במקום לחרף ולגדף ולתקוף עמדה שכלל לא נקט בה – כל הדיון הזה היה נראה אחרת


אני מודה ומתוודה שהמשפט הזה גרם לי לגחך בקול רם מול המסך. אם יהיה לך כוח לקרוא שוב את השרשור הזה (ושרשורים נוספים בהם הגמד התנצח עם מישהו), תוכל לראות כי באופן שיטתי הגמד מעוות את דבריהם של המגיבים לו מתוך דמגוגיה צרופה (וחלקם מעירים לו על כך). ניסיון לנצח בויכוח מתוך כך שאתה מסלף את דברי בן שיחך כדי שיהיה לך נוח להגיב עליהם ולהציגו בצורה נלעגת ולא מתוך כך שאתה מוצא תשובות טובות לטיעוניו הוא בזוי מאד בעיניי, ומי שנוקט בטקטיקה בזויה שלא יתפלא שהוא מקבל יחס בהתאם.

אשר לשאר דבריך, יש בהם בעייתיות: אתה מדלג בזריזות על ההבחנה בין פלג ל"פלג", שהיא מהות הויכוח, ולאחר מכן המשך טיעוניך מתבסס על כך שמדובר בפלג ולא ב"פלג", כאילו הויכוח על כך הוכרע, ולא היא.

לא רציתי להגיב כאן ממש בשל חיבה אישית לנפשות מסוימות, אבל עכשיו מדגדג לי לומר את הדברים: אני, כפי שציינתי לפני אלף שבע מאות ושניים עמודים בפוסט הזה, קראתי את הסיפור כעוסק ב"פלג" ולא בפלג. איך שאני ראיתי זאת, מדובר היה בסיפור סאטירי על התופעה ה"פלגית" (רוזי, אגב, טוענת שלא זו היתה כוונתה).
זה היה לא רק לגיטימי לחלוטין בעיניי, אלא אף זוכה לתמיכתי, מפני ש"פלג" (בניגוד לפלג) היא תופעה לא רצויה בעיניי. היא לא רצויה מפני שלדעתי יש בה פוטנציאל לגרום להרבה כאב, ואני אסביר:

הכתיבה ה"פלגית" מתאפיינת בהקצנת ההתמסרות והטוטאליות שבשליטה. היא עושה זאת על ידי כך שהיא מתארת רסיסי מציאות בלבד. לא את כלל הרגשות אלא רק את הכואבים, המתחבטים, המיוסרים, המתמסרים. לא את כלל האינטרקציה אלא רק את המבזה, הדורסת או הנכנעת. כמובן שמי שכותב כותב על מה שהוא רוצה וזכותו להדגיש אלמנטים מסוימים ולהחביא אחרים, אבל הכתיבה החסרה הזו יוצרת מציאות מעוותת של "התמסרות אולטימטיבית", שבתורה מפתחת אשליה בקרב אלו שנסיונם בעולם הזה אינו רב.

פוטנציאל הנזק של פוסטים כאלה הוא כפול לדעתי. ראשית, אינסטינקטיבית עולה התמונה של סאבית חדשה ותמימה שקוראת את זה, וזה מתחבר לה לפנטזיות הלא ריאליות שרבים מגיעים עמן לעולם הזה, והיא משוכנעת שככה זה וככה זה צריך להיות (אפילו שגם אצל כותבי הסיפורים הללו בעצמם זה לא ככה, אלא כך הם מציגים זאת ומסתירים את החלקים האחרים). שפחה "אמיתית", מבחינתה, מתמסרת "טוטאלית". ברור שזה פותח פתח למניפולציות מכוערות ולניצול.

אבל זה לא רק זה. בתגובה שלי לפני אלף שבע מאות ושניים עמודים ציינתי שמה שהכי קפץ לי לראש בעקבות הסיפור של רוזי הוא פוסט בבלוג של אושה, שבו היא מתארת את ההתפכחות שלה מפנטזיית "הבדסמ האמיתי". לדעתי סיפורים כאלה מציגים מציאות מעוותת כאמיתית וגורמים לאנשים להאמין שהמציאות המעוותת הזו אפשרית וצריך לשאוף אליה כי זה ה"בדסמ האמיתי", וכך נוצר אצלם הרבה תסכול כשהם לא מצליחים בכך, ולא יכולים להצליח בכך משום שמדובר באשליה. הבעיה, יש להדגיש, היא לא במה שנכתב באותם סיפורים אלא במה שלא נכתב בהם: לא נכתב שלא תמיד זה כך, שיש גם רגעים רכים ורגשות אחרים, שזו אפיזודה שלא מייצגת את שגרת החיים, או להיפך - שמדובר ביחסים שהם בדסמיים בלבד ולכן יכולים להתקיים בהם דברים שאינם יכולים להתקיים אחרת.

אני לא מתכוון לומר שלא ייתכנו גרסאות של יחסי 24/7 או שהרגשות בסיפורים הללו אינם אמיתיים. הכל יתכן ואמיתי, אבל חלקי ומוקצן ולכן מטעה ומסוכן, ומבחינתי לא רצוי. אפשר לא להסכים איתי בכך, אבל לטעון שהעמדה הזו היא בריונית, לעגנית בלבד ו"בניגוד לצו הלב" - זה לא נכון מבחינתי. פשוט זווית ראיה שונה המתייחסת לנפגעים אחרים.