צנזורה?

המלט • 22 ביולי 2012

לא הבנתי איך הסקת את כלומר2.

שוסי • 22 ביולי 2012

מתוך 95% שלא הצליחו לשמור על המשקל החדש-הגיוני שלפחות לחלקם היה כוח רצון אדיר שהביא אותם לתוצאתה המשקל החדש שלהם.אם הוא לא היה קיים,הם לא היו מצליחים לרדת בכלל(אני לדוגמא מעולם לא עשיתי דיאטה,עם זאת בהוראת הרופא במשך חודש ניסיתי לאכול יותר בשר ופחות שוקולד ונשברתי-זה היה מאווווד מאווווד קשה לי,אז אני רק יכולה לתאר לעצמי איזה כוח רצון מברזל יש לאדם שמוריד עשרות קילוגרמים ממשקלו)העובדה שרוב אלו שכן הצליחו לרדת בעזרת כוח הרצון ולא הצליחו לשמר זאת מוכיחה שיש כאן משהו מעבר לכוח רצון.

Black Lotus​(מתחלפת){זאלופון} • 22 ביולי 2012

אני יכולה לומר לך שלי אין כח רצון מברזל בכלל. בדיוק בגלל זה אני צריכה הרגלים, ובהתחלה אפילו הייתי צריכה שזאלו יתריע בפני שהגיע הזמן לעלות על ההליכון, כי לא היתה לי מספיק משמעת עצמית כדי לעשות זאת לבד. מכיוון שאני יודעת שאין לי כח רצון מברזל ומתוך ידיעה שאני נוטה לאכילה רגשית, סילקתי מהבית את כל השטויות, כי קשה יותר לחטוא כשאין עם מה.

וכן, יש המון גורמים נוספים החל בשאננות וכלה בשבירת הרגלים (כמו למשל בטיול ארוך לחו"ל) שגורמים להישג להתמסמס בין הידיים של אנשים. לא תמיד קל לתפוס את ההתדרדרות בזמן ולכן רוב האנשים כן משמינים בסופו של דבר.

the rain song • 22 ביולי 2012

זה בעיקר מוכיח שאנשים עושים את זה לא נכון.
למילה דיאטה יש קונוטציה של משהו זמני. אנשים מחליטים לעשות דיאטה ובבת אחת משנים את כל התזונה וההרגלים שלהם. החרוצים נרשמים לחדר כושר או סתם מתחילים לעשות הליכות וכד'.
הם מלאי מוטיבציה, הם בטוחים שיצליחו. ואכן, חלקם מצליח לתקופת מה ויורד במשקל ובטוח שזהו, הכל בסדר.
אבל הרגלים של שנים לא נשברים ומשתנים ביום אחד.
כדי לרדת במשקל ולשמור על משקל תקין לכל החיים חייבים לשנות הרגלים ואורח חיים ואת זה אפשר לעשות רק בהדרגה.
בן אדם שמכניס לעצמו שהוא לא יאכל פיצה או גלידה או בורקס או וואט אבר יותר בחיים נשבר מהר מאוד.
אנשים חושבים שהם קודם ירדו במשקל ואחר כך יעבדו על ההרגלים - גם זה לא עובד
נוצרים חסכים פסיכולוגים ואז אם נשברים, לא אוכלים פרוסת עוגה אלא מחסלים תבנית ולקינוח חבילת גלידה ונשבעים ש"מחר דיאטה"
השינוי צריך להתרחש לאט מאוד. כל כמה זמן לשנות משהו אחד קטן. כמעט לא מורגש
לקחת בחשבון שמדובר על תהליך לכל החיים. השמנה נובעת בעיקר מכמויות. לא בהכרח מסוג המזון.
כמובן שמומלץ לאכול אוכל בריא כדי לא לפגוע בתפקודי הגוף אבל עדיין, ההשמנה נובעת בעיקר מכמויות.
גם אוכל בריא ודיאטטי יכול להשמין אם צורכים ממנו יותר מידי.
אני ממליצה, דבר ראשון, להוציא את המילה דיאטה מהלקסיקון.
הרעיון הוא ללמוד להתייחס לאוכל בצורה "נורמלית" יותר.
לא להכנס להתרגשות מטורפת כשיורד קילו ומצד שני לא להכנס לדכאון של החיים כשהמשקל נעצר או אפילו עולה קצת.

כל הזמן לזכור שזה משהו לכל החיים.
"החיים קורים" לכולם. אוכל אף פעם לא הפתרון - רק במקרה של רעב כמובן.
זה לא קל בכלל, אף אחד לא חושב וטוען שזה קל
דווקא בגלל זה צריך לעשות את זה לאט מאוד, לא לצפות שיהיה שינוי ביומיים

ההתייחסות לאוכל כל כך התעוותה בשנים האחרונות. לא לחינם העולם הופך להיות יותר ויותר שמן

וחוץ מזה, ידע הוא הרבה כוח. אני מאוד ממליצה לאנשים שרוצים לרדת במשקל לקרוא כמה שיותר על התהליכים שעוברים על הגוף
על הקשר בין בריאות לאיכות המזון, לכמויות, לפעילות גופנית.
לא חייבים להוציא דוקטורט בנושא. יש המון כתבות ומאמרים באינטרנט לקהל הרחב, שלא מצריכים שום ידע מוקדם.
כמה שתדעו יותר על התזונה ככה יהיה קל יותר.
וספורט! ספורט ספורט
בסך הכל, אצל רוב האנשים (שלא יאשימו אותי בהכללות) הנוסחה הפשוטה עובדת -
לאכול קצת פחות ולהתנועע קצת יותר

Inside your head • 22 ביולי 2012

ממך זה נקרא כל-כך פשוט.
ועם זאת, זה עדיין כל כך מורכב וקשה, וסיזיפי, ומתיש, ומרגיז, ומדכא, ו.. עוד.

באמת שלא בא לי להלאות אתכם בסיפור חיי השמנים, אבל, מגיע לכם.

מעולם לא הייתי רזה, לא כתינוקת, לא כילדה, לא כמתבגרת ולא בחיי הבוגרים. אך מנגד, גם לא הייתי שמנה מאוד, תמיד הייתי בסביבות ה BMI הסביר שלא מסכן חיים.
אני אקצר ואומר, ששיא המשקל שלי היה לפני 4 שנים, שבהם גרדתי את רף הכמעט 150 ק"ג, פיזית, הכלתי 2 נטלי דדון ויוליה פלוטקין אחת.
נכון לימים אלו, אני עדיין לא רזה, אני גם רחוקה מהאפשרות הזאת, אך אני גם לא מגרדת את רף ה 150 ק"ג, משמעותית.

רק על עצמי ידעתי להעיד.
פתולוגיית ההשמנה במקרה שלי באה מבית. כל דבר בא על פתרונו באוכל.
אני בוכה - משמע אני רעבה.
אני כועסת - משמע אני רעבה.
לא מתחשק לי לעשות שיעורי בית - משמע לא אכלתי מספיק.
אני מתעקשת על זוג עקבים - משמע אני רעבה.
זה דפוס שליווה אותי תמיד, וזה מלווה אותי עד היום. הנחילו בי הרגלים (מגונים), זה מה שהכרתי וזה מה שאני יודעת.
העליה המאסיבית במשקל החלה כשנזרקתי לתוך חיי הבוגרים ונאלצתי להתמודד עם סיטואציות שנתקלתי בהם, עבודה חדשה, חברה חדשה, בן זוג חדש, פרידה מהבן זוג.
סוגי ההתמודדיות החזירו אותי לדפוס המוכר, שהתמדדויות פותרים באוכל.
ככל שנאלצתי להתמודד יותר - אכלתי יותר - השמנתי.
תחילה (בשנתיים, שלוש הראשונות להשמנה) לא מרגישים את זה, או בוחרים שלא להרגיש בזה.
מדכאים כל ראיה ויזואלית, פיזית, מנטאלית, שאני כבר לא במידה 42, כפי שהייתי, אלא מידה 48.
עד שבשלב מסוים, זה כבר מספיק להיות הסממן הפיזי, התרגלתי.
ציפיתי מעצמי להסתגר מהעולם, להחביא אותי מלעג לכאורה של האוכלוסיה, משהו בי דיכא גם את זה. הבטחון העצמי שלי כאילו פרח למימדים אינורמיים יחד עם מימדי הגוף שלי.
לא זכורים לי מקרים שבהם הקניטו אותי על משקלי, שניסו להגחיך אותי, ושנפגעתי מהם.
מצטערת להודות, אך גם לא נתקלתי בבעיות אינטימיות זוגית, השומן לא הפריע לי לנהל מערכות יחסים, בשונה ממה שסבורים.
במקום שמימדי הגוף שלי יקטינו אותי מנטאלית ופסיכולוגית, הפכתי למפלצת עם בטחון עצמי כמעט מופרז. ואת זה, למשל, אני עדיין לא יודעת להסביר.

לפני שנתיים החלה התפנית, וזה לא נבע מתוך מיאוס עצמי, גועל, או רצון למימוש עצמי.
אהבתי אותי לאורך כל הזמן ואהבו אותי בדומה אם לא יותר, ומימשתי, ועדיין מממשת.
מה שהביא אותי למצב שבו אני אוכלת מעט אחרת ורוכבת על אפניים כסוג של פעילות פיזית, היא העובדה שההשמנת יתר הכניסה אותי לקבוצת הסיכון המידית, בריאותית.
זה הדבר היחידי שגרם לי לשינוי בעמדתי בכל הנוגע להשמנה. אוהבת אותי מדי מכדי שלא לאפשר לעצמי להנות ממני לפחות עד גיל 100.
וזה קשה. הו.. כמה שזה קשה.

בשורה התחתונה,
מה שאני מנסה לומר בעצם הוא, שזה הרבה הרבה הרבה (הרבה) יותר מורכב מפעולה טכנית של להזיז יד ולהכניס אוכל לפה.
כל תנועה טכנית כזו טומנת בחובה דפוסים, הרגלים, התמכרויות, בעיות רפואיות (שגורמות להשמנה) ועוד.
תהליך ההסתגלות לאורח חיים בריא הוא מורכב ומסובך יותר מאשר התהליך של העליה במשקל.
אתה באחת או בהדרגתיות נאלץ להפטר ממרכיב שהיה חלק בלתי נפרד ממך, וזה לא פשוט בכלל.
בלשון המעטה.

T O M​(שולט) • 22 ביולי 2012

OFFTOPIC

אם מאחדים את שירשור הכוס שהיה קודם ושירשור אמ"ו (אדון מכניע ובועל)
יוצא שירשור כוס-אמו




נ.ב:
הדיון על נושא ההשמנה פה די מעניין
חידשו לי פה כמה דברים שלא ידעתי.
תודה.

the rain song • 22 ביולי 2012

separated self, רק רציתי להגיד כל הכבוד!

ואם אנחנו כבר כאן אני ממליצה לקרוא את הספר "האוכל עושה את האדם" מאת דר' ג'יליאן מקית'.
גם אם זו לא התזונה המתאימה לכם, יש שם ידע שעוזר לבחור טוב יותר ואפשר לאמץ משם הרבה עצות מועילות.

וסליחה על הפלצנות קצת אבל אל תשכחו שהחיים אף פעם לא יתחילו כשתהיו רזים - החיים הם עכשיו