מה יעשה לגנבי שפחות?

שפינוז_ • 10 באוק׳ 2005

יש הכל מכל כך שיש גם גנבות וגם גנובות

גניבת סאביות!

בכוח המוח-אשה • 10 באוק׳ 2005

החינוך מושרש כל כך פנימה בתוכנו, עד שאנחנו לא נעצרים לשאול שאלות בסיסיות:

מי אמר ש"חוזה" בין שניים מגביל גם אותי, כצד שלישי?
מי אמר של"זה-שהיה-ראשון" מגיע להיות "זה-שישאר-אחרון-חביב"?

אני יכולה להבין את התחושות הלא נעימות, קנאה בעיקר וחרדת נטישה, של כל אותם אלה שקילרו להם סאביות מבוקשות ומחוזרות. קנאה היא תחושה שגורמת לכולנו להזדהות.

מצד שני, אמרו כאן לפני: חיזור לא יצלח ללא תגובה מהמחוזרת.
אם כבר יש אל מי לבוא בטענה בעניין הזה, זה אל זו שאיתה נעשה ה"חוזה", ולא למחזר.
היא כמובן יכולה להגיב בצורה כזו שיובן מכך מעל לכל צל של ספק שהיא אינה מעוניינת.

אישית איני חושבת שקולר צריך למנוע ממישהו לנסות, לגשש, לבדוק את השטח.
מכובד יהיה אם יתאדה באלגנטיות כשהתשובה תהיה: "תודה, אבל לא תודה"

אף אחד לא באמת קונה כאן את האחר, לא באמת מדובר ברכוש, ואפילו לא במנהג מקודש כנישואין. אנשים מעלים ומורידים קולרים חדשות לבקרים, ובואו לא ניתמם, הקהילה הזו קצת דומה לאחת הטלנובלות האלה שכולם שם היו עם כולם, ושאם לא, זה עניין של זמן..
ולא, אל תתנו לי דוגמאות של מערכות יחסים ארוכות ואוהבות, אני יודעת שיש כאלה לא מעט.

אז למה בעצם לפספס הזדמנות להתחיל עם סאב או סאבית ראויה, לא חבל?

ועוד משהו -
לו היתה לי סאבית הייתי רוצה לדעת שהיא נשארת איתי כי היא רוצה, לא בגלל שהאופציות נחסמו בפניה, ואף אחד לא פונה אליה יותר. מה דעתכם?

Uranus • 10 באוק׳ 2005

אולי בפעם הראשונה אני בפירוש לא מסכים עם מילה אחת שלך בכוח...

ואולי זו שחיקה שנעשתה בנו לאורך הזמן ואולי באמת דברים כה דוחים קורים כאן מידי יום באופן שגרתי כמו בטלנובלות שכל כך בקלות התרגלנו אליהם.

ואני לא מסכים שכולם היו עם כולם וגם אם כן זו לא סיבה להתייחס בכזו זילות אל זוגיות שבין שני אנשים שבחרו להיות יחד ובעיקר שבחרו לא להסתיר את היותם יחד ע"י קילור. נכון שיש גם זוגות ארעיים שמתקלרים בפזיזות ובכך מוזילים את ערך הקילור אבל שוב ושוב זו לא סיבה לקחת את הפרט ולהעיד איתו על הכלל וזה לא תירוץ לאנשים להתנהג כמו בהמות אחד כלפי השני.

היות אדם רשום באתר הכלוב לא עושה אותו FAIR GAME לכל מי שחפץ לצוד אותו. והגעותיו למועדון או השתתפותו במפגשים לא עושה אותו "שייך" או "מותר" לכולם. ואנשים כאן חושבים שנאמנות הסאבית היא קודם כל להיותה סאבית וחלק מה"קהילה" ורק אחר כך לבן זוגה.

יש ערכים ונורמות שחייבים לשמור רק כדי שנשאר אנשים מכובדים ולא בהמות.
גם שפחה שהיא סאבית, חור, זונה, נשלטת, כלבה (אישה ???) ועוד ועוד היא כל אלה עבור האדון או בן הזוג איתו בחרה להיות, ועדיין ראויה לכבוד מצד האנשים שלצידה כאן באתר ולפנות אליה ולנסות לפתות אותה זה להתייחס אליה כמו אל חיה.

השאלה של פותחת הפוסט היתה מה דעתכם על האנשים אשר פונים אל סאביות מקולרות ולא מה דעתכם על התופעה שסאבית נענית לחיזורם. צריך להתייחס אל מבצע המעשה ולא אל המעשה עצמו או השלכותיו. ואני בטוח שלא מדובר באנשים שרק מנסים ונעלמים אלא באנשים שמנסים להתיש ולפתות ללא הרף.

בכוח המוח-אשה • 10 באוק׳ 2005

הנקודה העיקרית שלי היתה שצד שלישי הוא לא צד ל"חוזה", לקילור, וכו'.
אפשר למשש את הדופק בצורה מכובדת, בלי להציק. להציק זה לא נעים ללא קשר לקילור.

כמובן שמחבר שהיה עושה את זה הייתי נפגעת מאוד, מישהו שהוא לכאורה ידיד שלך ו"מתחיל" עם בת הזוג שלך. זה די מאוס ופוגע.

אבל, מי שאינו מכיר אותי, אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא לא חייב לי כלום, גם לא נאמנות בסיסית כלשהי, ממש כמו שאני אינני מחוייבת לו.

יכול להיות, אוראנוס, שההשקפה שלך היא מוסרית יותר משלי, זו הסיבה להבדלים.

פחחח

Yosefus​(שולט) • 10 באוק׳ 2005

מוסר הוא המצאה של החלשים כדי להתגונן מהחזקים
יוס
(תמצית: יוספוס מנסה את כוחו כפרובוקטור)

Re: גניבת סאביות!

שובה לב​(שולט) • 10 באוק׳ 2005

לזה בדיוק נועד החינוך, להיות טבוע בתוכנו כדי שיהיו לנו עקבות. עקבות זה דבר מאד טוב וחיובי במיקרים רבים. למשל כמו בעניין המדובר בפוסט הזה.

הבעייה שלי עם גנבי שפחות

מאסטר מיינד​(שולט) • 11 באוק׳ 2005

הבעיה שלי עם "גנבי שפחות" איננה שהם חסרי כבוד, כי אין לי כל עניין בכבוד שלהם.
ולא שהם פוגעים בכבודי, כי מי הם שיפגעו בכבודי.

הבעיה שלי היא שאכן יש שפחות, במצבים מסויימים וברגעים מסויימים, שאם יפנה אליהן איזה טיפוס חלקלק לשון הן תתפתינה לו.
אני לא בז לשפחות כאלה כי אני מבין מאיפה זה בא.

אבל אותו גנב שפחות מנצל את השפחה וגורם לה נזק. אדם כזה אינו מתכוון לקחת מישהי תחת אחריותו. הוא אינו "עוזר" לה כפי שהוא מתיימר, הוא - חד-וחלק - מנצל אותה.
ועם מי שמנצל שפחות יש לי בעייה קשה.

Master_Abra_Kadabra​(שולט) • 11 באוק׳ 2005

דיון ארוך על משהו היפותטי לחלוטין. משהו בנוסח: "מה יקרה אם חוק הכבידה ייעלם וכולנו נצוף באוויר? "

מצבים אפשריים:

1) אי אפשר "לגנוב" סאביות, סאביות אינן חפץ.
2) נעתרה סאבית מקולרת ל"פיתויו" של דום אחר? הרי שקילורה מוטל בספק בכל מקרה.
3) אדונה מרשה לה "להתפתות" ול"הגנב" למרות היותה מקולרת? איפה ה"גניבה "כאן, מעבר למשהו שהוא מובנה בפנטזיה מוסכמת?
4) דום קשקשן מחליט ל"גנוב" אבל נתקל בגיחוכים מצד "קרבנו"? איפה ה"גניבה" פה?

מה שמפריע לי בשרשור הזה הוא הזלזול באינטליגנציה השכלית והרגשית של הסאב/ית.

סאב/ית אינם חפץ, או בובות סמרטוטים חסרות עמוד שידרה, להיפך:
הכח האמיתי הטמון במשחק הזה הוא כוחם של הסאב/ית - שמשמעו נתינת אחריות בידי שותפ/ה למשחק.

קצת קרדיט והבנת החומר לא יזיקו.

רפאל • 11 באוק׳ 2005

זהו, שיש משהו מעוות בשאלה הפותחת את הפוסט הזה. יש משהו בשאלה שפשוט אינו נכון. וההתעקשות שלך, שלא לחרוג מתחום השאלה הפותחת ולהשמע לה, תמוהה בעיני. אני אגזים בכוונה ואומר: זה כאילו אתה מבקש להוציא את האשה מן התמונה, ולהשליט שיח גברים הדנים בסחורות שלהם, ובחוקי הכבוד של המסחר באשה.

האשה איננה באמת סחורה. ואי-אפשר באמת לגנוב אותה. ההקבלה לגנבה, על דרך ההיסק או על דרך המשל, אינה במקומה. אם אתה מתעקש להיות מוסרי מאוד - דבר על מוסר הנישואים. דבר על ניאוף. דבר על בגידה. אלא שאין ניסיון לניאוף, ואין נסיון לבגידה. אלו מונחים מצחיקים. יש רק ניאוף ובגידה של שנים.


כדי להעביר נקודה כלשהי אחזור ואגזים בתגובה: דווקא אתה, בדרך עקלקלה, עושה מן האשה חיה או בהמה. כלומר, אתה מנסה לבודדה, ובשמו של איזה מוסר של כבוד למנוע כל נגישות אליה מצד גברים אחרים. וזאת במקום לכבד את היכולת שלה לאמור כרצונה "כן" או "לא". שוב - אני מבין את הרגשות הבלתי-נעימים הקשורים בחוויות מסוג זה, אבל אינני מבין על מה המהומה. בסופו של דבר, האשה תרצה - יקרה. לא תרצה - לא יקרה.

וכפי שכבר אמרו כאן, אם נכרתה ברית כלשהי בין איש לאשה, הרי מקומה בין האיש לבין האשה, ורק עליהם החובה לשומרה. נאמנות, במידה שהיא חובה, אינה אלא חובתם של בני הזוג. קשר מתקיים בכוחו של ליכוד מבפנים, ולא ע"י הגבלה מבחוץ. וכל זה נכון במיוחד בעולם שבו אנחנו חיים היום. עולם שבו דרך ההקשרות של אנשים איננה עוד לפי המודל של הנישואים הקתולים. אנשים יוצאים יחד. אנשים נעשים חברים. הם נעשים בני זוג. הם מתלבטים. הם גרים יחד. היא עוזבת את הבית. היא חוזרת. הם מתחתנים. אז הם פרודים. גרושים. מתחרטים. שוב מתחתנים. וכו'. ישנם מצבי צבירה רבים. קשר הוא הרבה פעמים נזיל. אדם אינו מוכר את נשמתו לאחר. זוגיות אינה כלא. פרידות אינן מתרחשות רק מכוחם של שיקולים פנימיים-זוגיים טהורים. פרידות מתרחשות גם לפי מה שאנשים מוצאים בחוץ. אנשים חפצים בטוב ובהתממשות. לפעמים הם חצויים - טוב להם בקשר כלשהו אבל גם אינם שלמים עמו. אז מה טבעי יותר מאשר לגשש לפקרקים בחוץ... לשמוע... להרגיש... לבדוק... אולי גם לפלרטט... ולפעמים, מי יודע, גם לעשות מעשה? לפעמים מוצא חן בעיניך אדם שהוא תפוס. אולי אינך מכיר אותו, אבל לפתע הנך חושב עליו. אתה מקווה. פתאום אתה מרגיש דברים. אולי אפילו נדלק ומתאהב. אז לא תעשה דבר בנדון? לא תקרוץ? לא תתחכך? תתכחש לרגש לחלוטין? לא כולם מסוגלים לכך. ואולי טוב שכך. בחלומותינו לאהבה גדולה ובתאוותינו המיניות כמעט כולנו קצת מתבזים. וזה לא נורא לדעתי. בכוחם של מעשים בלתי-טהורים ממין זה אנחנו מוצאים את עצמנו. בכוחם אנחנו פונים ונפרדים, ובכוחם אנחנו נשארים ומתחזקים במקומנו. אולי זה באמת לא הכי מוסרי בעולם. אבל אני גם מאמין שמוסר בריא אסור לא להיות קשה מדי.

ואגב, אומרים שמי שבילדותו לא שיחק בבוץ, ולא בא במגע עם ילדים אחרים, חידקים ונגיפים - המערכת החיסונית שלו היא לא-משהו.

Uranus • 11 באוק׳ 2005

דורותי פארקר כתבה באחד מספריה:
"אהבה היא כמו כספית בכף היד. פרוש את אצבעותיך והיא תשאר. קמוץ אותן, והיא תחמוק לה"

הייתי שמח לנאום לך בחזרה באיזו תגובה ארוכה ומלומדת, רפאל, הבעיה היחידה היא שאין לי על מה להגיב, אני לא יודע מאיפה קיבלת את הרשמים שקיבלת שהניעו אותך לכתוב את התגובה הזו, אבל שנינו באותה דעה ולי נראה שאולי עליך לקרוא שוב את תגובותי מתחילת הפוסט.