שיעור 2: רחמים וסליחות

ועוד אומרים שהאורך לא קובע...

זאבה אפורה​(אחרת) • 6 בספט׳ 2007

פרלין,
אז זה מה שקשה לך?

Re: תרגיל לא פשוט

זאבה אפורה​(אחרת) • 6 בספט׳ 2007

קוויני,
גם אני מחכה בכיליון עיניים, ואתם שותקים...

והפעם, חמדתי, נגמרו לך התירוצים. לא עבודה סמינריונית ולא נעליים!
יאללה, תני גז!

אה, שאלה...

הילדה • 7 בספט׳ 2007

המורה זאבה,
קודם אמרת לי לקצר ועכשיו 500 מילה?

שיעור 2- סליחות ורחמים

חציל נטראלי • 9 בספט׳ 2007

תרמיל אפונים

חפץ? סליחה, אנחנו מייחסים יותר מידי משמעות לחפצים. כך הרהרתי ביני לביני.
אין לי יותר מיד סנטימנטים לחפצים, גם לא לחפצים של אחרים.
לרוב יש להם נטייה לתפוס חלל ריק, ולי, אף פעם אין מספיק. לא מזה ולא מזה.
הם נתקעים היכן שלא צריך אותם ואח"כ קשה להיפטר מהם.
חפצים ואנשים.

ואני? אני בעד שינויים וריגושים!
פעם בתקופה יש לי צורך עז להיטהר, בעיקר לקראת החגים, לרוב ממועקות הלב.
זו הרגשה של טרוף זמני. משהו חייב לעוף מפה ומהר, חייבת מקום, אויר.
זה מתבשל בתוכי כקדרת "גולש הונגרי" מבשר מעושן ואיכותי עם המון שומן הנמצא על הגז כבר מספר שעות, ימים ואולי שנים.
במושגים שלי, האקט הינו מאוד מעשי, סוג של סאשן ניקיון וסדר, זעה חמה מושפרצת מכול נקב בגופי, עבודה מאומצת, שקט, בלי מוזיקה, בלי קהל .
כאשר התוצר כולל שקיות ענקיות מלאות בכול טוב, המושלכות מחוץ לבית "לנזקקים" .

ניסיתי לנבור פנימה, מה בכל זאת כל כך חשוב לי שלא אוכל בלעדיו? שאם אאבד אותו יכאב? אם ייקחו לי אותו, ארביץ?
"תרמיל האפונים":
שמתי לב שאני לעולם לא עוזבת אותו, רק במקרים שהוא עלול להינזק. הוא תמיד איתי, עלי.
ל"תרמיל האפונים" שלי חיברו את הקצוות יחד כך שהאפונים פונים כלפי חוץ.
תשעה אפונים זהובים, קטנים, בקוטר של מילימטר וחצי כלואים בסדרה של שלושה אפונים צמודים יחד רווח וחוזר חלילה.
כך הם נחים להם בתוך תרמיל דק, מעוגל, יפיפה וכסוף, חלק ומעט גבשושי.
הוא נבחר בקפידה, לא רבה, לא רבה מידי. הוא נבחר באהבה וחלום משותף ותמימות.
כשאני משחקת בו בלשוני, לרוב יתפסו סיבי לשוני בין אפוניו, כאיתות למעמדו בחיי. יש לי "תרמיל" שהולך איתי לכול מקום כבר חמש עשר שנים.

סליחה , שוב סליחה, זה בעצם סוג של קולר! אם תרצו? קולר לחיים.
לפעמים משקלו הנפשי כבד מנשוא, והמאבק שלא לאבדו נוראי מהמסע עצמו.
לפעמים הוא חונק עד דמעות.
ולעיתים מרומם עד כי תחושת הריחוף מבטלת את משקלו הזניח.
נכון אפשר להוריד אותו ללא מאמץ אך זה יהיה פתרון קל מידי, ואני אוהבת כשקשה. מאותגרת נפשית.

"באורח משונה לא הייתי מודעת לכך שאני יכולה להתבונן בעיניים רעננות, תוך כדי כתיבה בלי להיות כבולה למה שמישהו כבר אמר"

קבלו:
"פאק"!!! אני באמצע החיים ואין לי שום צורך או כוונה לבקש סליחה מאף אחד .
הנני טועה בגאווה. כן, אנושית עם חולשות וחוזקות.
לעיתים אף חוטאת בחוסר ענווה או ברמיסה גסה של החלש או בתשוקה עזה להתאבדות מנטאלית.
גם היכולות הוירטואוזיות שלי ביצירת קשרים עם אנשים לעיתים פועלים לרעתם, הרי אוכל לגרום לכל אחד להאמין ולהתאהב בי ואף להקיא אותי מתוכם בכעס ואכזבה.
אנצל כול מבט או תו בפני כל שערה שובבה לתפוס את תשומת ליבך.
אהיה השקטה והצנועה בבנות ישראל או זונת האלתורים חסרת מעצורים.
ועדיין מרוצה אני, והדברים הטובים יאמרו עלי ע"י אחרים, או שלא.

וכמו שאמרה לי המכשפה: "פעמיים בחיים כבר קיבלת 'הארה' מהן?" שאלה.
עניתי בלי היסוס: " קבלה ואובדן התמימות"
"קבלה" של עצמי בעיקר, קבלה את השונה ממני, ויותר מהכול ההבנה כי אין פתרון אחד. ומה שמתאים לאחד אינו בהכרח מתאים לאחר.
"אובדן התמימות" במובן הטוב של המושג, אין סיפורי סינדרלה, ואהבות ענקיות אינן אורכות תקופה של סרט. בחיים שלי אני בוחרת כיצד לראות את הדברים והחופש נמצא בראש (גם לשחות למעמקי הים).
וכשאני מאוזנת, אומר ללא היסוס, מרוצה אני ממקומי, ומבקשת למצוא את הדרך להיות לנושאת טבעת האפונים, קולר לחיים, לאישי המיוחד והנדיר, אהובי שלי.

אלול ורחמים עצמיים

הילדה • 9 בספט׳ 2007

אלול, Horror Vacui ורחמים עצמיים

מלבן פרוש לרוחב. גודלו בין קצוות האלכסון 17 אינץ', כך אומרים, לא מדדתי בעצמי. אני רואה מלבן בתוך מלבן בתוך מלבן, וכותבת את המילים מלבן בתוך מלבן בתוך מלבן. אני רצינית מאד, ממושמעת ושקדנית, אך כנראה מטומטמת. אין בי שמץ יצירתיות, אז אני ממשיכה כאוטומט:
בשורה הכחולה העליונה מימין, ממוקמים שלושה סימנים לבנים בריבועים שגודלו של כל אחד כסנטימטר רבוע. הם תמיד שם, גם אם לא נכתב דבר. כמו חיילים ניצבים: קיצוני מימין ריבוע אדום ובו איקס. הוא לבדו אדום. גם אם אחליף את צבעם של האחרים, זה אפשרי, אתם יודעים, הוא יישאר אדום. מסוכן. סוגר. ריבוע של מוות, של מלאך המוות, ריבוע מת. לחצת עליו – נסגר עליך. לשמאלו ריבוע כחול ובו סימון של שני ריבועים קטנים יותר, זה על גבי זה, אחד מהם נדחף קדימה והשני מסתתר מאחוריו. אין חפיפה ביניהם. לו הייתה ביניהם חפיפה, לא היינו רואים את שניהם, היינו רואים רק ריבוע אחד. וזה מה שיש בעצם. ריבוע אחד, לא שניים. רק אחד, אלוהינו, אבל בשני מצבים פוטנציאליים. אלוהים אדירים! פעם היה לי פוטנציאל, זה מה שהמורים אמרו. משמאל לפוטנציה ריבוע אחרון ובו סימן של מינוס, כך נראה לי. או מקף. אין לדעת. וצריך, וחשוב. מינוס הוא שלילי, מקף החיבור הוא חיובי. כשמתקרבים עם הסמן הוא מודיע "מזער". אם אמזער לא אראה דבר. אתעסק במשהו אחר. עכשיו אין משהו אחר, אז אינני ממזערת.
אחרי שלושת הריבועים מופיעות המילים: Microsoft Word – אלול ורחמים עצמיים.
מלבנים וריבועים, קווים וזוויות ישרות. חשה ב-Horror Vacui, אימת הריק, השתיקה הרועשת, הצורך למלא את דף השתיקה בפרטים טכניים. תארי לנו אותו בפרוטרוט מבחינת צורתו הפיזית, שימושו וכו', אמרה המורה. אני רוצה, אבל המוח שלי ריק. אני באמת לא יכולה לחשוב על משהו לומר ומזועזעת מפני אי-יכולתי לעשות את שנדרש ממני. אז מתבוננת. אולי גם לי תבוא, כמו למטומטמת של פירסינג, איזו הארה. ואולי לא.
בשורה הבאה, על רקע בצבע תכלת, רשום בשחור ומימין לשמאל: X, קובץ , עריכה, תצוגה, הוספה, עיצוב, כלים, טבלה, חלון, עזרה. אני יודעת מה אומרים הסמלים. אינני יודעת מה זה אומר לתאר אותם. זה לא אומר כלום. שותקת וכותבת דברים כמו שבשורה השלישית יש רצף סמלים מיותרים לעריכת הטקסט. בלי תוכן וללא משמעות לא אשנה את צבעו של הטקסט, לא את סוג וגודל הגופן. ישור לימין ולשמאל זה כורח פוליטי, ומיקרוסופט זה כוח פוליטי. מירכוז, גברתי, מירכוז, זו חתיכת משימה, תתפסי מרחק מן התצוגה, תשמרי. תדפיסי לעצמך מקוריות בכתיבה. אל תבזבזי נייר ודיו לשווא. תשמרי, שמעת? הטקסט לא חשוב. הוא לא אומר דבר, בשביל מה לערוך? יושמדו הסמלים! ינופצו הסמלים שתחתיהם יקברו המילים שכבר אמרו את זה קודם לפני. לא משנה?
אני אומדת את הרחמים העצמיים בסרגל. השנתות מימין ומשמאל בגוון תכלכל, והשנתות במרכז על רקע לבן.
כל השאר אפור, ועליו לכאורה מונח דף לבן. זה הדף שלי. הדף שפעם היה נפתח אלי בכל עת. ולא עוד. הדף שבעטיו אינני מטיבה לאחוז בעט anymore. על אף שאיננה מקלידה בצורה עיוורת, אני כנראה עיוורת. הדף הקורא לי, לפעמים, לא תמיד לפי הזמנה, לא תמיד עם התראה, לא תמיד בכוונה תחילה.
על הדף רווח מואר ואחריו כתובות באותיות חמש מאות מילים:

אלול, Horror Vacui ורחמים עצמיים

סודות בכף ידי

Whip​(שולט) • 9 בספט׳ 2007

קודם כל אפתח בהתנצלות על האיחור בהגשת העבודה. אין תירוצים – לא עמדתי בזמן. אנא סלחי לי, זאבה, ברוח חודש הרחמים והסליחות...


סודות בכף ידי

סליחה
סליחה, ידידיי, על ההברזות ועל האיחורים.
סליחה, יקיריי, על השקרים.
כך אני לבקש סליחות.
לא מהמרומים, כי אם מהאנשים.
לא ממלאכים ומשרפים ומבורא עולם, ספק קיימים ספק לא,
כי אם מבשר ודם אשר כעס, מבן אנוש אשר דמע, מצלע אשר נפגעה.

כן, דווקא אני, שמחשיב את הזמן ואת הדיוק, ששונא עת אחרים מאחרים, חטאתי בכך. ולא סתם באיחור חטאתי, שיתו לבכם, כי אם באי הגעה ואי הודעה לפגישה עם רבים מחבריי. בושה גדולה, בוהקת, שאין להסתתר ממנה...
יש, כמובן, נסיבות מקלות, ודמעות שהיו שם, וכעסים, ומחשבה שאולי זה חיש קל יסתדר והנה אני קם והולך ופוגש, מעין ג'אגלינג בין העולמות, שלפעמים הוא מצליח ולפעמים נכשל, אך כל זה לא משנה.
אז סליחה, חבריי. שציפיתם, ששמחתם, שהתאכזבתם.
וכל מה שנדרש היה זה רק לעצור את השטף, לסכור את נהר הטענות והדמעות לשניה, ואז להרים אותו, את הריבוע הכסוף ההוא, על מסכו הדק ושרוט קמעה, על כפתוריו המהוהים, המכיל את כל סודותיי, את כל קשריי ה'אפלים' לעולם הזה, ולהתקשר.
עדיף הוא מן הכתוב, כמובן. כי צופן הוא בתוכו כמויות מלל אינסופיות, ותמונות, ומשחקים, ושאר דברים אשר כל תכליתם אחת – להסתיר את העיקר. את 'ה'רשימה. את קשריי, אשר העולם ההוא רואה בעין לא יפה.
כמובן שהוא גם מודיע ומכריז על ישיבות ודיונים וימי הולדת, אך כל אלה אוכל גם להכניס לטלפון הסלולרי, בעוד גדלותו של הקטן - במורכבותו. וכל מי שצפה ב"שודדי התיבה האבודה" יודע כי את ארון הקודש הצפינו לבסוף הטובים לא במקדש עמוס בנחשים, לא בכספת עתירת הגנות - אלא במחסן ענק, עצום, מלא תיבות דומות. כי לפעמים החיקוי הוא רעה חולה שיש לעוקרה, אך לפעמים – מקום מסתור בין כפילים, ריבוא מראות אשר יגן על העיקר.
וכך גם אני, מצפין סודותיי בתוך ים של מלל, ורק אני אוכל לברור מתוכו את המידע שעזר לי לקשור קשרים, לשוחח שיחות, לפגוש פגישות, ולעשות דברים...אשר השתיקה יפה להם.
אשר הסליחה יפה להם.
ורבות התלבטתי האם לעשותם, כי אין אדם יודע, עת פוסע את צעדו הראשון, אם לא יוליך השביל לעברי פי פחת, ללוע הדרקון או למסדרון הרבנות, אך לאחר לבטים עשיתי צעד, ועוד אחד, ועתה פוסע אני תדיר בשבילי החטא.

האם חודש הרחמים והסליחות יעזור ויימחל לי? האם זקוק אני לחודש זה? האם יש ממעל זה העומד ורושם בספרים?
תמהני, כי אם קיים הוא, איני רואהו כפנקסן, עמל אלי כוכבים ונקודות. חושבני כי אנו, בני האדם, יצרנוהו, כי זקוקים אנו ל'אב' שישית ליבו לברואיו, שירשום פלוסים ומינוסים, ובעיקר- יעניש את הרעים וייטיב עם המסכנים. וכי איך אחרת יסביר אדם לילדו ולעצמו את הסדר בעולם, אם רע וטוב לו, ודורס וחומס והורג ושבע ונהנה?
"חכה, חכה" כך מהנהן לו אדם "חכה ואביא את אבי, ומקל לו גדול, וירביץ בך בינה ודעת וייסורים מלא השק, על כי רע עשית. ואם עתה נהנה אתה מפרי ביאושיך, חכה לעת מיתתך, ואז יבואו ויקחוך לסיטרא אחרא, למקום בו מחכה לך חבית זפת בוערת ונוצות ועקרבים ותנים..."

כן. אין אני מאמין בסליחות שאדם אינו אומרם בלב שלם למי שנפגע, ואיני מאמין כי רע עשיתי בהחלטותיי, ורע ייקרה רק אם ייחשפו מעשיי.
ולכן הנני מצפין את סודותיי במתכת הכסופה, השותקת, אשר רק שביל פרורים אלקטרוני מוליך בו אל סודותיי...בפאלם שלי.

Re: סודות בכף ידי

זאבה אפורה​(אחרת) • 9 בספט׳ 2007

הי וויפ,
אין צורך בהתנצלות, עמדת בלוח הזמנים.


לכולם:
בשל ההכנות לחג הארכתי את מועד הגשת התרגיל עד מוצאי ראש השנה (חמישי בערב),
ואני מתכוונת למתוח אותו אף עד מוצאי שבת 15.9
בכדי לאפשר לכל מי שטרם הספיק - להתרכז ולכתוב.

ברוח התקופה אני מתנצלת בפני כל מי שנפגע, חלילה, מהערותי הקודמות, ומבקשת סליחה על מתן תרגיל קשה ומורכב בשעה שהזמן דוחק והמוני בית ישראל וכותבי הכלוב בוררים גרגרי רימון ועומדים שעות בתורים ארוכים, עומסים מכל טוב בעגלת הסופרמרקט.

בברכת שנה טובה,
המורה זאבה

המלט • 9 בספט׳ 2007

לא רוצה להתערב בעבודת הקודש של הזאבה, אבל אני מוצא בשרשור עד כה לפחות
יצירה אחת מופלאה.

אכזבונת

זאבה אפורה​(אחרת) • 10 בספט׳ 2007

הו המלט,
ראיתי את שמך מתנוסס כאן וקיוויתי שהנה גם אתה משתתף, ומה מאד רציתי לקרוא את סיפורך.
והנה שוב בחרת לקרוא ותו לא.

אכזבונת.

לא מאוחר מלהצטרף.
גם כתיבה ביקורתית תשמח לבב זאבה. איזוהי יצירת המופת בעיניך?

משחקות

Queeny​(מתחלפת){being} • 10 בספט׳ 2007

משחקות


בידה הלבנה היא הייתה כמעט מוסתרת, נחשפת ונגלית כמו אצבע נוספת. בידי היא התלבטה והתבלטה, בתנועה לא-טבעית. חבורת-בנות סביב השולחן, כוסות-קוקטייל מרוקנות, קש משמש בקבוק מאולתר למשחק אמת-או-חובה: "תגידי, למה את שונאת אותי?" היא שואלת בלי הקדמות כשהקצה מצביע עלי.

"מה פתאום?!" אני מעמידה פנים ומישירה אליה מבט. עיניה מוקפות ריסים גדולים, מודגשים. בין גבותיה קמט חד. אור מהבהב בין אצבעותיי, ואני מלקקת סוכר אדום משולי הכוס.

"טוב, אז אמת או חובה?" היא שואלת.

"אמת", אני אומרת.

"אמת שאת מאוהבת בגדעון?" היא שואלת. החבר שלה.

"ברור שלא", אני אומרת, ובלב חושבת, טיפשה. אור מתקרב לאור, צהוב הופך אדום רוחש, לובן אצבעותיה מתעמעם, מסגיל, רומז לי. שפתיה תפוחות כמו שהייתי רוצה להכות בהן, רכות ומדממות, תנועת-יניקה.

"אז למה את שונאת אותי?" היא שואלת שוב. אני מנידה בראשי. אני מסובבת את הקש.

"אמת או חובה?" אני נועצת מבט בביצ' שיושבת מולי.

"לא", אומרת הביצ', "תמשיכו, אני רוצה לשמוע את האמת."

"ביצ'", אני לוחשת בקול רם ומסובבת את הקש שוב. "אמת או חובה?" וביצ' אחרת עושה לי "לא" עם הראש, עוקבת בעיניה אחר עיני אשר עוקבות אחר עיניה, אל ההן עם הריסים שביניהן יש קמט. אני רוצה לצאת יציאה דרמטית, אבל אני נשענת אחורה בכסא. אני רוצה לאכול טוסט וצ'יפס עד שאשכח מהן, אבל אני שואבת בקש שארית אלכוהול צבעוני מתוך הכוס ומפילה לתוכה אור אדום, הכבה בקול-תסיסה. אני מקמטת את הקש:

"אמת או חובה?" אני שואלת אותה, את זו שלהבה כמעט נושקת את שפתיה במקומי.

"אמת או חובה?" היא מתריסה אלי.

"אמת", אני אומרת.

"אמת שהיית מאוהבת בגדעון?" היא מנסה שוב. שאלה מפגרת! מפגרת! אני כל כך כועסת עליה. אדום-עומם הופך אפור. תנועת-היניקה של שפתיה מתגרה בי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת רק מכות. אני אומרת,

"אני לא חושבת שהוא באמת אוהב אותך."



וסוף סוף דממה. כל הביצ' שסביבנו מקשיבות.

עיניה המוצלות שוברות את ליבי. אצבעותיה רועדות, האור מתלבט בהן, אפה וסנטרה מוארים בלהבה פתאומית.

"תפסיקי עם זה", אני אומרת, "תפסיקי להעמיד פנים. מה, את באמת לא מבינה?"

אחר-כך כבר הכל היה סתם. לשלם ולהתקפל. אני הרי הייתי גוררת אותה לשירותים, את זו שלא הבינה, ששפתיה תפחו בטעם מר, שטעתה לחשוב שמערכת-היחסים שלה הפרידה אותי מאהוב-חלום. אמרתי דבר נורא. אני והיא והביצ'ז קמות ללכת. היא מיישרת חצאית על ירכיים מוארות באפור-מטושטש.

אני מתעכבת רגע אחריה, נוגעת בשפתיה כשאני יונקת מבדל-הסיגריה שהשאירה במאפרה. כיוון
שכולן עם הגב אלי, אני מחייכת.

היא לא תסלח לי. בי אין רחמים.