העולם שייך לרזים !

daniel222 • 27 בנוב׳ 2007

אף פעם לא הצלחתי להבין מה מושך בנשים מאד רזות ?
גם מאד שמנות זה לא בריא אבל יש טווח מאד רחב שבו אשה היא
גם מאד מושכת וגם בריאה.
חבל שכל כך הרבה נשים הן כל כך חלשות

Re: ?

רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת) • 27 בנוב׳ 2007

כל מילה חקוקה בסלע.

לא יכולת לומר זאת בצורה יותר טובה, מסכימה איתך לחלוטין.

נילי ונילי • 27 בנוב׳ 2007

כמה שיפוט לא הוגן במשפט אחד קטן. כשכל כך הרבה גורמים נלחמים נגדך ומשדרים לך שהגוף שלך בעייתי, זה לא עניין של כמה את "חלשה" בלהתמודד עם זה. אנחנו מוצפים בדימויי גוף דכאניים בפרסומות, בטלויזיה, בהערות מ'נשמות טובות' בארוחות משפחתיות וסופגים את הכל פנימה.

אז יכול להיות שאתה נאור במיוחד ומשדר אהבה וקבלה לזולת, סחתיקה עליך והמשאית עם המדליות כבר בדרך, אבל אתה טיפה אחת בים וזה בהחלט לא המסר הכללי בחברה שבה אנו חיים.

אי אפשר להיות חזקה מול תכתיבים חברתיים, כי זו לא מלחמה שאפשר לנהל בכלל.

בינתיים, אני מודה שאכן הרבה יותר משעשע להטפל לחולשה של הקורבן. פחות או יותר שווה ערך ללמצוא את הנער השמן של השכבה ולצעוק עליו שהוא חלש בשיעורי ספורט בביצפר.

ויטו אנדוליני • 27 בנוב׳ 2007

צעד הריקוד המשובח ביותר שאני מצליח להוציא, זה ריקוד ה"מקרנה" , כך שסביר להניח שלעולם לא אצטרך לעמוד במבחן אל מול האיש הנורא הזה.
אין לי מושג איך הוא מנהל את שיעוריו הפרטיים, אבל לפחות בטלוויזיה נראה שהמפיקים בקשו ממנו שיהיה הפרובוקטור התורן.
לא חושב שממש משנה אם הוא צדק או לא(וצריך להודות שיש היגיון בדבריו), הבעיה היא כמובן בדרך המעליבה שבה הוא בחר לבטא את עצמו.
יש אין סוף דרכים לאמר את מה שהוא אמר, בקצת יותר רגישות.

אני יודע מה זה להיות שם

kael • 27 בנוב׳ 2007

פאק! אני חייתי את זה; אני שקלתי בעברי 115 ק"ג.

כן, לחלקכם/ן שמכיר אותי כתצורה החדשה לא מאמין, אבל אני הייתי שם! חייתי כל חיי בדיאטות שונות ומשונות, מנסה לרדת במשקל יורד 6 קילו מהר מאוד ומעלה אותם מיד אחר כך עם תוספות מכובדת וגדולה {בדרך כלל יותר מן המספר ירד}.

הייתי מוגדר בתור אוביס. הייתי מידה 52 במכנסיים ולבשתי חולצות טריפל אקס בגיל 16.
נוראי? משפיל? מביך? מביש? you name it, i felt it בכל מקום וכל הזמן.


כמה אני שוקל עכשיו? 75-8 מוריד ומעלה ותמיד נשאר שם, תמיד רוצה לרדת עוד. איך עשיתי את זה? נפגשתי עם אישה משכמה ומעלה, זיקית, שאימצה אותי והייתה לי לדום דיאטה ואחות גדולה, מן הסתם זו הייתה עוד דיאטה שלא עבדה, כי הבעיה הייתה באיך אני מרגיש ובעזרת הטיפול המסור שלה ואהבה שלה למדתי שאני צריך לתת לעצמי חופש. הפסקתי עם כל סוג של דיאטה, אכלתי מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה. אני זוכר לילות שחיסלתי מיכלים שלמים של שוקולד שחר למריחה וכיכרות לחם לבן ותוך שנה וחצי ירדתי מ115 ל78 {בין גיל 17 עד 18}.

מטורף? לא הגיוני? בולשיט! ברגע שיצאתי ממעגל אני-חייב-להרזות-אני-שמן-מגעיל-ומכוער הרזתי.

ועדיין, אני מסתכל על עצמי במראה ולא אוהב את מה שאני רואה. כן, אני עובד על זה. אני יודע שאני נראה טוב אבל לא מרגיש את זה וזה טראומה של 17 שנה של הרגשת גועל ופיטום עצמי והכל בגלל שהעולם הזה חושב שרזה זה הכי סקסי {מי אמר טוויגי ולא קיבל?}. לראות חברות שלי מרעיבות את עצמן למוות ואומרות לא למאכלים האהובים עליהן, כשהן אומרות לי ש"עצמות זה יפה!" ולדעת שהייתי ככה קרוב ללהיות כמוהן, הרי עשיתי את זה בעצמי לתקופה מסויימת. חודש וחצי של לאכול ולהקיא מיד כמעט כל דבר שאני מכניס לפה.

לאיזה עולם הגענו? אני מכיר אנשים ושמעתי על שיטות מבחילות לרקדנים של לאכול תפוח בינוני אחד ביום. אחד! הידעתן/ם שבתפוח עץ אחד בינוני יש חמישים קלוריות? חמישים!!! ומזה מצפים מרקדניות בלט להתקיים על בסיס יומי! בעוד כשאדם צריך לאכול בין 1000 ל1500 קלוריות ביום בשביל להיות בריא! פלא שהרקדניות מגיעות למצב שבו הן מתעלפות מלעמוד?

אגב, מודל היופי הנשי בשבילי הוא עגלגל, רך ונעים באיפשהו במקום בריא וטוב באמצע, לא רזה ולא שמנה, מלאה במקומות הנכונים כשהמקומות הנכונית הם לא רק התחת והשדיים אלא כל הגוף. ומה לגבי גברים? גברים אני דווקא מוצא "מעניינים" יותר כשאני לא צריך לראות את העצמות שלהם דרך העור ושיש להם שיער על הגוף {מודל האני-צריך-להראות-בן-13-אנורקט לא עושה לי את זה!}

בקיצור, מי שרוצה להילחם אני בעד, כי מאסתי בלראות אנשים שאני מכיר מפונים לבתי חולים.

מייקל ג'קסון​(לא בעסק) • 27 בנוב׳ 2007

נשים יקרות!

אני הייתי מציע לקחת את הדברים יותר בפרופורציה.
יש המון המון נשים שהן לא רזות ולא יפות שהצליחו בעולם ובארץ.
זה נכון שאישה רזה ויפה זה מושך אבל אם אין לה כישורים שנידרשים למקום מסויים זה לא יעזור לה.
בעצם רוב הבחורות לא נראות כמו דוגמניות ועובדה שהן מצליחות גם בתחום הזוגי.
העולם שיך לרזים! זה יותר נכון לעולם הדוגמנות ששם זה נדרש וגם בעיקר לדוגמניות מסלול.
דוגמניות בתמונות ראיתי כאלה שקצת מלאות .

ויש כאלה שהן יפות ורזות ולא מצליחות בכלל סתם עובדות כפקידות בשכר נמוך.

אכן זה נכון שיופי זה משהו שמושך את האדם.
אכן זה נכון שאישה יפה תקבל הרבה יותר צומת לב במקום כלשהו .
מקום ציבורי למשל.
אפילו בגן ובבית הספר המורה או הגננת היתה מעט יותר סבלנית לילדה אחת אצלנו שהיתה יפה מאוד.
גם לבנים היפים הגננת היתה יותר סבלנית.
שאדם כלשהו נכנס למקום הוא מיד מסתכל על מה שיפה.
שטיח ,ארונית ,או כל דבר שמושך את העין.
זה בטבע של האדם,כמה פעמים ביום אנשים אומרים יפה!
זה החל מאיזה בוקר יפה!
אחרי זה איזה אוטו יפה!
איזה כוסית!

זה בטבע שלנו .

זו פשוט אני • 27 בנוב׳ 2007

יווו עד כמה אפשר להיות רעים
זה ממש מגעיל
רק מי שבא מהמקום שלה יכול להבין עד כמה זה פוגע
ואין בכלל מה לשפוט אותה, מה רציתם שהיא תענה לו? היא נלחמת על מקום שהיא חולמת להיות בו אז שהיא תהרוס לעצמה הכל בגלל שאמרו לי שהיא שמנה???
אנשים שמנים סובלים את זה לאורך כל הדרך
לדעתי היא רוקדת מקסים והיא ממש מוכשרת ולא שמנה...
והוא שופט מגעיל ודוחה, יצא לי לראות כמה הערות שלו וזה ממש משפיל
חלק מהתוכנית??? זו ממש אכזריות להיות כזה,

daniel222 • 27 בנוב׳ 2007

צודקת.
הבעיה היא בחברה שלנו שמוצפת בשטיפת מוח על כך שאשה צריכה להיות רזה וזה באמת מאד
קשה להיות מספיק חזקה כדי לא להתייחס לכך.
הכוונה לא הייתה להטפל לחולשה של הקורבן ,פשוט אני מקווה שיותר נשים יהיו מספיק חזקות
כדי לעמוד בלחץ החברתי החולה הזה.

הפרעות אכילה, קונפורמיות ומזוכיזם

ראובן • 27 בנוב׳ 2007

שלום,

איני נוהג לצפות במופעי גלדיאטורים בטלוויזיה (והרי שעשועוני ידע ויכולת בטלוויזיה הינם גרסה 'מעודנת' של מופעי הגלדיאטורים הרומיים), אולם בעקבות הפוסט הנוכחי, הצצתי בקטע הוידאו וברצוני לציין מספר דברים:

1. הנאת הצפייה במופעים כאלו הינה סאדיסטית בעיקרה - הקהל מבקש לראות עשרות מתמודדים סובלים ונכשלים, על מנת להזדהות איתם (והרי מי שמבלה את מיטב שעותיו מול הטלוויזיה, מלכתחילה הינו לוזר). לאחר הקתרזיס הנובע מצפייה בסבל המתמודדים הרבים, הצופים חשים בנוח ומוכנים להעריץ 'גלדיאטור/ית' אחד/ת שמנצח/ת נגד כל הסיכויים. לפיכך, אין תימה כי מופעים אלו רוויים כאב והשפלה, נפשיים ופיזיים, להנאתכם הצופים.

2. העונש הספרותי ההולם לאותו מורה מחול, כביכול, הינו כליאה בכלוב צר-מידות ופיטום, במשך (לקוח מהספר 'טיל אויילנשפיגל', שם הגיבור כולא כומר רשע בכלוב כזה ומאביס אותו במשך חצי שנה).

3. למרבה הצער, הצלחה פיזית מקצוענית - כגון זו של המתעמלות הרומניות - אכן כרוכה בסבל רב ונזק גופני ונפשי בלתי הפיכים: הרעבה, פיתוח מסת-שריר על ידי ביצוע תרגילים קשים דווקא כאשר הגוף עייף, נטילת כדורים לעיכוב ההתפתחות ההורמונלית וכמובן הרעבה אין קץ, וזאת בניגוד לדבריה של אחת הכותבות כאן. גם ספורטאים ממין זכר אינם משוחררים מכך - אתם מוזמנים להתעניין מעט בקריירה הכאובה מאוד של הג'ודוקא אריק זאבי, למשל.

4. נשים ונערות בכל גיל נתונות למסכת לחצים להתייפות, לרזות ובאופן כללי להיות בתוך ה'נורמה' האסטתית. למרבה הצער, כיום הנורמה האסטתית מוכתבת על ידי מעצבי אופנה ודעת-קהל שהינם הומוסקסואלים ולרוב שונאי נשים - המשמעות היא שלרוב, אידאל היופי המוכתב היום הוא יופי של נער מתבגר - וכל הדוגמניות, כמו גם שאר קורבנות האופנה, נכנעות לתכתיב זה.

5. בכל אישה טבועה מידה של מזוכיזם מסויים, ומוכנות לשאת כאב על מנת 'להיות אשה' מבחינה חברתית ומבחינת הצלחתה המינית. יש במזוכיזם הקונפורמי הזה משהו מקסים ומעורר, אולם צריך לזכור כי אי-אכילה מביאה בהכרח להרס הגוף. השיפוט הפנימי העצמי שבאדם חובר למזוכיזם הזה ולעתים מביא לאובססיית רזון ושנאה עצמית (המסווה את עצמה כאהבה עצמית). אגב, בשלבים המתקדמים של האנורקסיה, הנערה אינה סובלת כבר, אלא חווה אורגזמה נפשית-מזוכיסטית מתמשכת, הנובעת הן מ'הצלחתה' בסיגוף והן מהעוררות הכימית הקיימת בגוף בגלל המצאותו במצב-חירום מתמשך. הדבר מסביר את דבקותן של נשים בדרכן הרעה הזו.

6. למרבה הצער, שנאה עצמית אינה נחלתן הבלעדית של ה'קולביות': גם נשים דשנות שונאות את עצמן - הרי לעולם איננו מרוצים מעצמנו לגמרי. המשמעות היא שלרוב, גבר סביר לא יוכל ליהנות מחברתה של אישה מלאה, בדיוק כפי שלא יוכל ליהנות מחברתה של אישה רזה מאוד - הרי שתיהן היסטריות לחלוטין, כל אחת מסיבותיה שלה, ובהכרח שנאתן העצמית תופנה בסופו של דבר אליו.

7. יחד עם כל האמור כאן, איני יכול להסכים עם הנימה הטהרנית של רוב הכותבים בפוסט, הרי אנחנו מצויים בעולם השליטה, ויודעים להעריך כאב, סיגוף והשפלה בדיוק כפי שאנו יודעים להעריך עונג פשוט יותר. עלינו לזכור כי בסופו של דבר, בחירה של אדם להיכנע לתכתיבים חברתיים הינה בחירה אישית (אמנם מלווה בתמריצים מבחוץ, אך עדיין אישית - הרי אף אחד לא מכריח אישה לנעול נעלי עקב לוחצות, למרוט את עצמה לדעת, להפקיר גופה לניתוחים ותכשירים מפוקפקים, דיאטות רצחניות וכו'). למעשה, אנו נהנים מכך ואף דורשים זאת, ומוסיפים כהנה וכהנה ענישה וסיגוף פיזי ונפשי פרי דמיוננו.

בסופו של דבר, שביל הזהב הוא המתינות: קצת סיגוף, קצת שחיתות, קצת רזה, קצת שמנמנה, קצת עקבי סטילטו וקצת 'שילכו לכל הרוחות - אני הולכת לים בטרנינג וכפכפים!' אולם לשם כך נחוץ הומור עצמי, וזהו מצרך נדיר, גם כאן בעולמנו הקטיפתי וגם שם, בעולם הרחב.

לחיי ההומור העצמי,
ראובן

Re: אני יודע מה זה להיות שם

זיקית • 27 בנוב׳ 2007

אל תשכח שכן שינית הרגלי תזונה (או שאני לא לגמרי יודעת הכל.. ), והתחלת לעשות פעילות פיזית..
אבל משם כבר לקחת את זה לבד
ותודה על המחמאות מותק }{