צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

האם תיסלחו על אלימות?

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי}
לפני 15 שנים • 27 בפבר׳ 2009
Lanya Colson כתב/ה:
המלט כתב/ה:
Lanya Colson כתב/ה:
המלט כתב/ה:
אולי כדאי להתמקד: סוגיית האלימות בין בני זוג עוסקת בעיקר באלימות של גברים כלפי נשים.

ברור שאי אפשר לצפות מאף אחד שיצהיר מראש על נכונות לספוג אלימות; עם זאת, הצהרות
חותכות כמו אלה המובעות בשרשור המעניין הזה מדגימות היטב את ההבדל בין תיאוריה למציאות:
בתיאוריה - רוב הנשים מצהירות חד משמעית שלא יסבלו אלימות, וינתקו את הקשר.
במציאות - רוב הנשים הסובלות מאלימות לא מנתקות קשר לאחר גילוי אחד של אלימות; גם לא
לאחר שניים, שלושה או עשרים.


בוא נדייק
קבוצת ''רוב הנשים'' אינה זהה לקבוצת ''רוב הנשים הסובלות מאלימות'' אלא מכילה אותה.

כשכתבתי "רוב הנשים" בתיאוריה, התכוונתי לקבוצת הנשים כולה. וכשכתבתי "רוב הנשים הסובלות מאלימות" במציאות, התכוונתי בדיוק לקבוצה זו, של הנשים שסובלות מאלימות. אז כן, אפשר לראות שקבוצה אחת מוכלת בשניה. יש גם אינסוף מספרים ראשוניים. אז מה?

יש סימנים מקדימים רבים לגבר מכה (קנאה, שתלטונות וכיו"ב) ונשים מסוימות נוטות להכנס למערכת יחסים כזו. הן אלו הנשים שלעיתים מוצאות את עצמן חלק מקבוצת ''נשים הסובלות מאלימות'', ויתכן שיש להן נטיה לא לעזוב.

אין שום הבדל בין תיאוריה למציאות, נשים בשרשור הזה שאמרו ''לא'' - סביר להניח שמעולם לא ימצאו את עצמן במערכת יחסים עם גבר מכה.

טיעון זה מניח שקיים זן כזה שנקרא "גבר מכה" ושניתן ליתן בו סימנים (לפני שהוא יתן סימנים),
אך כלל לא ברור כי ההנחה עומדת במבחן הביקורת. קיימים המון מחקרים (למשל, זה), המנסים
לקשור בין פרמטרים סוציו-אקונומיים מגוונים ושונים (רמת השכלה, רמת הכנסה, סביבת מגורים,
גיל, אופי ההורים של הנבדק, וכו) לבין תופעת האלימות. מחקרים אלה הינם על פי רוב סטטיסטיים,
וביסודם התאמה כמותית בין מופעי אלימות למופעי הפרמטרים. חוץ מאשר החולשה היסודית של
השיטה הסטטיסטית כמדע להסקת מסקנות איכותיות על החיים המורכבים עד אינסוף על ידי
הרצת רגרסיות פרימיטיביות על מספרים ובלבול מתמיד בין מיתאם לסיבתיות, יש עוד בעיה חמורה
עם המחקרים האלה: הם כולם, עד האחרון שבהם, בודקים את התופעה כבר לאחר שקרתה. לעניות
דעתי המרודה, הסיכוי להכות שוב שונה מהסיכוי להכות בפעם הראשונה. זאת אומרת, מה
מועילים לי כל המחקרים האלה שבדקו גברים שמכים, כאשר אני מעונין להגיד משהו על גברים
שעוד לא היכו ועל מידת המסוכנות שלהם.


איך אני יכול להסיק מתוך מיתאם סטטיסטי בין קבוצת פרמטרים סוציו-אקונומיים לתופעות של
אלימות, על הסיכוי לאלימות שטרם קרתה? ברגע שהאלימות כבר התרחשה, שוב אין הנבדק אותו
אדם, ולכן אין להסיק על מי שטרם היכה, מתצפיות על מי שכבר היכה. לפני שנים אחדות פורסם
בעיתונים המקרה של פרופסור עדי צמח, איש אקדמיה מבריק מהאוניברסיטה העברית, שהיכה את
אשתו. האם ניתן היה לצפות את האלימות שלו עדי צמח על ידי הידע הקיים עד אז? אני חושב שלא.
לכן, אני אומר, יש להתייחס להנחה כאילו אפשר לזהות 'גברים מכים' ולכן להימנע מלהיכנס עימם
לקשר עם הרבה גרגרי מלח. מה גם שטענה כזו מפשטת את הדיון עד כדי ייתורו המוחלט: הרי
אנחנו לא מדברים על מקרה שבו יש לאשה נייר לקמוס באמצעותו היא בוחרת רק גברים לא
אלימים. אנו מדברים (גם ) על מקרים בהם אשה התאהבה נואשות בגבר מקסים ונפלא בכל דרך,
וחמש שנים אחרי סקס מדהים, ערבים בלתי נשכחים מול שקיעות בלתי נשכחות וכו וכו - פתאום
הוא מכה אותה. מה עושים אז? יוצאים מהקשר בנחרצות המבוטאת בשרשור הזה, או לא?

אז כן; יש הבדל עצום בין תיאוריה למציאות.




.


מה סוציו אקונומיה מה?
ברור שאין קשר לסוציו אקונומיה.
וכן אפשר לזהות אותם, גם הפרופסורים לספרות, וגם קרייני הרדיו מתנהגים בשתלטנות ומפעילים אלימות מילולית לפני הכאפה הראשונה.
הרבה מלל
מעט תובנות


אני דווקא ממש מסכימה עם דברי המלט.
את צודקת בכך שיש בני אדם שלפי כל מיני סימנים, אפשר לדעת מראש שעדיף לא להתעסק איתם.
אבל העובדה שקיימים אנשים כאלה, לא אומרת שכולם כאלה. בתוך הקבוצה הזאת, "גברים מכים", יש תתי קבוצות. לא כולם תואמים את האבטיפוס. זה לכל הכיוונים: לא כל מכה נובעת מ"אישיות אלימה". ולא כל אחד שמראה "תסמינים" של אישיות כזו, אכן לוקה בה.

ההכללה שלך - הו, הלוואי וזה היה נכון. אבל בני אדם, זה דבר מורכב. מערכות יחסים, זה דבר מורכב. כמעט בלתי אפשרי לנסח חוקים. יש מונח כזה של פילוסופים... שיט, איך קוראים למילה הזאת? בכל מקרה, יש אבחנה בדיון על תפקוד האנושות, בין "מה שצריך להיות", לבין "מה שקיים". מה שאת אומרת - זה מה שצריך להיות. ובזה את צודקת.
למי לא קרה שעשה דברים שחשב שלעולם לא יעשה, שהסכים למה שחשב שלעולם לא יסכים, שסירב למה שחשב שהוא רוצה?...
Lanya Colson
לפני 15 שנים • 27 בפבר׳ 2009
Lanya Colson • 27 בפבר׳ 2009
אנה דן כתב/ה:
Lanya Colson כתב/ה:
המלט כתב/ה:
Lanya Colson כתב/ה:
המלט כתב/ה:
אולי כדאי להתמקד: סוגיית האלימות בין בני זוג עוסקת בעיקר באלימות של גברים כלפי נשים.

ברור שאי אפשר לצפות מאף אחד שיצהיר מראש על נכונות לספוג אלימות; עם זאת, הצהרות
חותכות כמו אלה המובעות בשרשור המעניין הזה מדגימות היטב את ההבדל בין תיאוריה למציאות:
בתיאוריה - רוב הנשים מצהירות חד משמעית שלא יסבלו אלימות, וינתקו את הקשר.
במציאות - רוב הנשים הסובלות מאלימות לא מנתקות קשר לאחר גילוי אחד של אלימות; גם לא
לאחר שניים, שלושה או עשרים.


בוא נדייק
קבוצת ''רוב הנשים'' אינה זהה לקבוצת ''רוב הנשים הסובלות מאלימות'' אלא מכילה אותה.

כשכתבתי "רוב הנשים" בתיאוריה, התכוונתי לקבוצת הנשים כולה. וכשכתבתי "רוב הנשים הסובלות מאלימות" במציאות, התכוונתי בדיוק לקבוצה זו, של הנשים שסובלות מאלימות. אז כן, אפשר לראות שקבוצה אחת מוכלת בשניה. יש גם אינסוף מספרים ראשוניים. אז מה?

יש סימנים מקדימים רבים לגבר מכה (קנאה, שתלטונות וכיו"ב) ונשים מסוימות נוטות להכנס למערכת יחסים כזו. הן אלו הנשים שלעיתים מוצאות את עצמן חלק מקבוצת ''נשים הסובלות מאלימות'', ויתכן שיש להן נטיה לא לעזוב.

אין שום הבדל בין תיאוריה למציאות, נשים בשרשור הזה שאמרו ''לא'' - סביר להניח שמעולם לא ימצאו את עצמן במערכת יחסים עם גבר מכה.

טיעון זה מניח שקיים זן כזה שנקרא "גבר מכה" ושניתן ליתן בו סימנים (לפני שהוא יתן סימנים),
אך כלל לא ברור כי ההנחה עומדת במבחן הביקורת. קיימים המון מחקרים (למשל, זה), המנסים
לקשור בין פרמטרים סוציו-אקונומיים מגוונים ושונים (רמת השכלה, רמת הכנסה, סביבת מגורים,
גיל, אופי ההורים של הנבדק, וכו) לבין תופעת האלימות. מחקרים אלה הינם על פי רוב סטטיסטיים,
וביסודם התאמה כמותית בין מופעי אלימות למופעי הפרמטרים. חוץ מאשר החולשה היסודית של
השיטה הסטטיסטית כמדע להסקת מסקנות איכותיות על החיים המורכבים עד אינסוף על ידי
הרצת רגרסיות פרימיטיביות על מספרים ובלבול מתמיד בין מיתאם לסיבתיות, יש עוד בעיה חמורה
עם המחקרים האלה: הם כולם, עד האחרון שבהם, בודקים את התופעה כבר לאחר שקרתה. לעניות
דעתי המרודה, הסיכוי להכות שוב שונה מהסיכוי להכות בפעם הראשונה. זאת אומרת, מה
מועילים לי כל המחקרים האלה שבדקו גברים שמכים, כאשר אני מעונין להגיד משהו על גברים
שעוד לא היכו ועל מידת המסוכנות שלהם.


איך אני יכול להסיק מתוך מיתאם סטטיסטי בין קבוצת פרמטרים סוציו-אקונומיים לתופעות של
אלימות, על הסיכוי לאלימות שטרם קרתה? ברגע שהאלימות כבר התרחשה, שוב אין הנבדק אותו
אדם, ולכן אין להסיק על מי שטרם היכה, מתצפיות על מי שכבר היכה. לפני שנים אחדות פורסם
בעיתונים המקרה של פרופסור עדי צמח, איש אקדמיה מבריק מהאוניברסיטה העברית, שהיכה את
אשתו. האם ניתן היה לצפות את האלימות שלו עדי צמח על ידי הידע הקיים עד אז? אני חושב שלא.
לכן, אני אומר, יש להתייחס להנחה כאילו אפשר לזהות 'גברים מכים' ולכן להימנע מלהיכנס עימם
לקשר עם הרבה גרגרי מלח. מה גם שטענה כזו מפשטת את הדיון עד כדי ייתורו המוחלט: הרי
אנחנו לא מדברים על מקרה שבו יש לאשה נייר לקמוס באמצעותו היא בוחרת רק גברים לא
אלימים. אנו מדברים (גם ) על מקרים בהם אשה התאהבה נואשות בגבר מקסים ונפלא בכל דרך,
וחמש שנים אחרי סקס מדהים, ערבים בלתי נשכחים מול שקיעות בלתי נשכחות וכו וכו - פתאום
הוא מכה אותה. מה עושים אז? יוצאים מהקשר בנחרצות המבוטאת בשרשור הזה, או לא?

אז כן; יש הבדל עצום בין תיאוריה למציאות.




.


מה סוציו אקונומיה מה?
ברור שאין קשר לסוציו אקונומיה.
וכן אפשר לזהות אותם, גם הפרופסורים לספרות, וגם קרייני הרדיו מתנהגים בשתלטנות ומפעילים אלימות מילולית לפני הכאפה הראשונה.
הרבה מלל
מעט תובנות


אני דווקא ממש מסכימה עם דברי המלט.
את צודקת בכך שיש בני אדם שלפי כל מיני סימנים, אפשר לדעת מראש שעדיף לא להתעסק איתם.
אבל העובדה שקיימים אנשים כאלה, לא אומרת שכולם כאלה. בתוך הקבוצה הזאת, "גברים מכים", יש תתי קבוצות. לא כולם תואמים את האבטיפוס. זה לכל הכיוונים: לא כל מכה נובעת מ"אישיות אלימה". ולא כל אחד שמראה "תסמינים" של אישיות כזו, אכן לוקה בה.

ההכללה שלך - הו, הלוואי וזה היה נכון. אבל בני אדם, זה דבר מורכב. מערכות יחסים, זה דבר מורכב. כמעט בלתי אפשרי לנסח חוקים. יש מונח כזה של פילוסופים... שיט, איך קוראים למילה הזאת? בכל מקרה, יש אבחנה בדיון על תפקוד האנושות, בין "מה שצריך להיות", לבין "מה שקיים". מה שאת אומרת - זה מה שצריך להיות. ובזה את צודקת.
למי לא קרה שעשה דברים שחשב שלעולם לא יעשה, שהסכים למה שחשב שלעולם לא יסכים, שסירב למה שחשב שהוא רוצה?...


את מכירה את הנושא באופן מקצועי, או שככה נוח לך לחשוב?
Lanya Colson
לפני 15 שנים • 27 בפבר׳ 2009
Lanya Colson • 27 בפבר׳ 2009
אנה דן כתב/ה:
Lanya Colson כתב/ה:
המלט כתב/ה:
Lanya Colson כתב/ה:
המלט כתב/ה:
אולי כדאי להתמקד: סוגיית האלימות בין בני זוג עוסקת בעיקר באלימות של גברים כלפי נשים.

ברור שאי אפשר לצפות מאף אחד שיצהיר מראש על נכונות לספוג אלימות; עם זאת, הצהרות
חותכות כמו אלה המובעות בשרשור המעניין הזה מדגימות היטב את ההבדל בין תיאוריה למציאות:
בתיאוריה - רוב הנשים מצהירות חד משמעית שלא יסבלו אלימות, וינתקו את הקשר.
במציאות - רוב הנשים הסובלות מאלימות לא מנתקות קשר לאחר גילוי אחד של אלימות; גם לא
לאחר שניים, שלושה או עשרים.


בוא נדייק
קבוצת ''רוב הנשים'' אינה זהה לקבוצת ''רוב הנשים הסובלות מאלימות'' אלא מכילה אותה.

כשכתבתי "רוב הנשים" בתיאוריה, התכוונתי לקבוצת הנשים כולה. וכשכתבתי "רוב הנשים הסובלות מאלימות" במציאות, התכוונתי בדיוק לקבוצה זו, של הנשים שסובלות מאלימות. אז כן, אפשר לראות שקבוצה אחת מוכלת בשניה. יש גם אינסוף מספרים ראשוניים. אז מה?

יש סימנים מקדימים רבים לגבר מכה (קנאה, שתלטונות וכיו"ב) ונשים מסוימות נוטות להכנס למערכת יחסים כזו. הן אלו הנשים שלעיתים מוצאות את עצמן חלק מקבוצת ''נשים הסובלות מאלימות'', ויתכן שיש להן נטיה לא לעזוב.

אין שום הבדל בין תיאוריה למציאות, נשים בשרשור הזה שאמרו ''לא'' - סביר להניח שמעולם לא ימצאו את עצמן במערכת יחסים עם גבר מכה.

טיעון זה מניח שקיים זן כזה שנקרא "גבר מכה" ושניתן ליתן בו סימנים (לפני שהוא יתן סימנים),
אך כלל לא ברור כי ההנחה עומדת במבחן הביקורת. קיימים המון מחקרים (למשל, זה), המנסים
לקשור בין פרמטרים סוציו-אקונומיים מגוונים ושונים (רמת השכלה, רמת הכנסה, סביבת מגורים,
גיל, אופי ההורים של הנבדק, וכו) לבין תופעת האלימות. מחקרים אלה הינם על פי רוב סטטיסטיים,
וביסודם התאמה כמותית בין מופעי אלימות למופעי הפרמטרים. חוץ מאשר החולשה היסודית של
השיטה הסטטיסטית כמדע להסקת מסקנות איכותיות על החיים המורכבים עד אינסוף על ידי
הרצת רגרסיות פרימיטיביות על מספרים ובלבול מתמיד בין מיתאם לסיבתיות, יש עוד בעיה חמורה
עם המחקרים האלה: הם כולם, עד האחרון שבהם, בודקים את התופעה כבר לאחר שקרתה. לעניות
דעתי המרודה, הסיכוי להכות שוב שונה מהסיכוי להכות בפעם הראשונה. זאת אומרת, מה
מועילים לי כל המחקרים האלה שבדקו גברים שמכים, כאשר אני מעונין להגיד משהו על גברים
שעוד לא היכו ועל מידת המסוכנות שלהם.


איך אני יכול להסיק מתוך מיתאם סטטיסטי בין קבוצת פרמטרים סוציו-אקונומיים לתופעות של
אלימות, על הסיכוי לאלימות שטרם קרתה? ברגע שהאלימות כבר התרחשה, שוב אין הנבדק אותו
אדם, ולכן אין להסיק על מי שטרם היכה, מתצפיות על מי שכבר היכה. לפני שנים אחדות פורסם
בעיתונים המקרה של פרופסור עדי צמח, איש אקדמיה מבריק מהאוניברסיטה העברית, שהיכה את
אשתו. האם ניתן היה לצפות את האלימות שלו עדי צמח על ידי הידע הקיים עד אז? אני חושב שלא.
לכן, אני אומר, יש להתייחס להנחה כאילו אפשר לזהות 'גברים מכים' ולכן להימנע מלהיכנס עימם
לקשר עם הרבה גרגרי מלח. מה גם שטענה כזו מפשטת את הדיון עד כדי ייתורו המוחלט: הרי
אנחנו לא מדברים על מקרה שבו יש לאשה נייר לקמוס באמצעותו היא בוחרת רק גברים לא
אלימים. אנו מדברים (גם ) על מקרים בהם אשה התאהבה נואשות בגבר מקסים ונפלא בכל דרך,
וחמש שנים אחרי סקס מדהים, ערבים בלתי נשכחים מול שקיעות בלתי נשכחות וכו וכו - פתאום
הוא מכה אותה. מה עושים אז? יוצאים מהקשר בנחרצות המבוטאת בשרשור הזה, או לא?

אז כן; יש הבדל עצום בין תיאוריה למציאות.




.


מה סוציו אקונומיה מה?
ברור שאין קשר לסוציו אקונומיה.
וכן אפשר לזהות אותם, גם הפרופסורים לספרות, וגם קרייני הרדיו מתנהגים בשתלטנות ומפעילים אלימות מילולית לפני הכאפה הראשונה.
הרבה מלל
מעט תובנות


אני דווקא ממש מסכימה עם דברי המלט.
את צודקת בכך שיש בני אדם שלפי כל מיני סימנים, אפשר לדעת מראש שעדיף לא להתעסק איתם.
אבל העובדה שקיימים אנשים כאלה, לא אומרת שכולם כאלה. בתוך הקבוצה הזאת, "גברים מכים", יש תתי קבוצות. לא כולם תואמים את האבטיפוס. זה לכל הכיוונים: לא כל מכה נובעת מ"אישיות אלימה". ולא כל אחד שמראה "תסמינים" של אישיות כזו, אכן לוקה בה.

ההכללה שלך - הו, הלוואי וזה היה נכון. אבל בני אדם, זה דבר מורכב. מערכות יחסים, זה דבר מורכב. כמעט בלתי אפשרי לנסח חוקים. יש מונח כזה של פילוסופים... שיט, איך קוראים למילה הזאת? בכל מקרה, יש אבחנה בדיון על תפקוד האנושות, בין "מה שצריך להיות", לבין "מה שקיים". מה שאת אומרת - זה מה שצריך להיות. ובזה את צודקת.
למי לא קרה שעשה דברים שחשב שלעולם לא יעשה, שהסכים למה שחשב שלעולם לא יסכים, שסירב למה שחשב שהוא רוצה?...


את מכירה את הנושא באופן מקצועי, או שככה נוח לך לחשוב?
Victoria Frances​(שולטת)
לפני 15 שנים • 27 בפבר׳ 2009

אני לא חושבת שהסברתי את עצמי טוב

Victoria Frances​(שולטת) • 27 בפבר׳ 2009
הוא ממש לא כמו כפי שאף אחד תיאר או תיארה

אני מדברת על קשר שהיה בסדר גמור
שהתפרצה מריבה- וזה ניגמרה בסטירה שחטפתי.

הוא לא שתלטן או כל דבר אחר וזה לא שאני מדברת מתוך כיסוי בעיניים
ואני לא באמת חושבת שמישהי תעזוב את בן הזוג שלה בכזו קלות. לא אם היא באמת אוהבת אותו. או לפחות לא כמו שתיארתם
אני בכלל לא חושבת שכל אלו שמגיבות כאן או שמגיבים כאן אלו אנשים שכן חוו מקרה דומה.

אני מדברת ממקום שבו אני אמרתי לעצמי שלא אסלח על כך לעולם
לא על אלימות כלשהי ולא על בגידה.
והנה אני אחרי המון המון שנים עם המחשבה הזו- מגיעה למצב שבו אני דווקא כן מבולבלת וכן מרגישה צורך להאמין ולסלוח לו.
הוא באמת התנצל, ואני כן יודעת שהוא התכוון לזה, הוא התאמץ הרבה ועדיין בשביל להשיג את אמוני בחזרה.

הפחד היחיד שקיים הוא- שזה לא יחזור שנית
והאמת שאני חושבת על זה שוב?
אני חושבת שמה שמביא את המצב לקרות שנית זה כי אנחנו מהתחלה אומרים שמי שעשה את זה פעם אחת יחזור על זה.
כבר כאן הטעות. מהמחשבה הקלה הזו.
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי}
לפני 15 שנים • 27 בפבר׳ 2009
Lanya Colson כתב/ה:

את מכירה את הנושא באופן מקצועי, או שככה נוח לך לחשוב?


אני לא בטוחה לאיזה נושא התכוונת (ואשמח אם תבהירי)
אבל בכל מקרה אין לי הכשרה מקצועית באף אחד מהנושאים שעלו כאן.
אם זה עוזר - אני קוראת הרבה icon_smile.gif

אז לגבי השאלה אם ככה נוח לי לחשוב, בגלל שלא הבנתי למה *בדיוק* הכוונה, אני אענה בכלליות:
מה שנוח לי לחשוב זה שכל אחד שיעיז לעשות לי רע יעוף מהחיים שלי בבעיטה.
מה שאני חושבת (לא יודעת אם זה נוח... זו פשוט דעתי) זה שאני לא באמת יודעת, כי עשויים להתרחש כל מיני מצבים ייחודיים שאליהם אין לי תגובה חד משמעית מוכנה מראש.
בעצם, עכשיו שאני חושבת על זה - לא, זו לא מחשבה נוחה במיוחד...
אחותופל
לפני 15 שנים • 27 בפבר׳ 2009
אחותופל • 27 בפבר׳ 2009
בתור אחת שעומדת מהצד השני של השאלה שלך, לפי המצב שתארת, אני בעד לסלוח, או לפחות לשקול את זה.

פעם אחת ויחידה קרה לי בחיי שהעפתי סטירה. זה דווקא כן הגיע משום מקום (למרות הרבה טענות מלומדות פה) ואני יכולה להגיד שזה היה במסגרת "ריב אוהבות" (ללכת מכות ספק בצחוק ספק ברצינות) והסטירה יצאה לי חזקה מדי... ממש לא התכוונתי לעוצמה הזו, ואת המבט הפגוע והלא מאמין שהיה שם אני לעולם לא אשכח.

משא האשמה ורגשות האשם היה נורא והייתי מזועזעת מעצמי ברמות ממש קשות ונבהלתי שהגעתי לידי כך.
למזלי חברתי באותו זמן סלחה לי, לאחר אלפי התנצלויות והבטחה שהעניינים לא יגיעו לעולם שוב לידי כך או אפילו קרוב.

אם המקרה הוא אכן כמו שאת מתארת, ויקטוריה, אז אני מאמינה שיש מקום לסלוח. למרות הקושי והפחד והזוועה שאולי את חשה. מנסיוני, כנראה שגם החבר שלך שעומד במקום הזה - להתמודד עם כך שהוא איבד שליטה בצורה כזו איומה ונוראית, להתמודד עם כך שהוא למעשה אולי גבר מכה, וכל מה שההגדרה הזו מביאה איתה - זה גם מאוד קשה. מצד שני זה יכול לשמור עליו ממצבים שאפילו מתקרבים לאיבוד שליטה כזה בעתיד. אני יודעת שכך זה היה אצלי. ואם זה קשר שווה ויש בו טוב ואם את אכן מאמינה שזה חד פעמי כמו שמבטיח, שווה לשקול גם את זה.
מנסיוני, לא הכל כה שחור או לבן.

גם עבורי עכשיו - ממש לא קל להתוודות על העניין הזה, אבל נראה לי שהשיתוף הזה יכול לעזור לך עם מה שאת מתמודדת איתו עכשיו.

כך או כך, בהצלחה עם ההחלטה...
kakleta​(לא בעסק)
לפני 15 שנים • 27 בפבר׳ 2009

לא ולא

kakleta​(לא בעסק) • 27 בפבר׳ 2009
אלימות שבאה מצדו של אדם קרוב ואוהב (הכוונה לשולט) מוחקת את אותו קשר קרוב ואוהב בין שולט לסאבית שלו.
לא ניתן להמשיך. לסיים מייד. לקום ולעוף.
abbey road
לפני 15 שנים • 28 בפבר׳ 2009

Re: אני לא חושבת שהסברתי את עצמי טוב

abbey road • 28 בפבר׳ 2009
Victoria Frances כתב/ה:
הוא ממש לא כמו כפי שאף אחד תיאר או תיארה

אני מדברת על קשר שהיה בסדר גמור
שהתפרצה מריבה- וזה ניגמרה בסטירה שחטפתי.

הוא לא שתלטן או כל דבר אחר וזה לא שאני מדברת מתוך כיסוי בעיניים
ואני לא באמת חושבת שמישהי תעזוב את בן הזוג שלה בכזו קלות. לא אם היא באמת אוהבת אותו. או לפחות לא כמו שתיארתם
אני בכלל לא חושבת שכל אלו שמגיבות כאן או שמגיבים כאן אלו אנשים שכן חוו מקרה דומה.

אני מדברת ממקום שבו אני אמרתי לעצמי שלא אסלח על כך לעולם
לא על אלימות כלשהי ולא על בגידה.
והנה אני אחרי המון המון שנים עם המחשבה הזו- מגיעה למצב שבו אני דווקא כן מבולבלת וכן מרגישה צורך להאמין ולסלוח לו.
הוא באמת התנצל, ואני כן יודעת שהוא התכוון לזה, הוא התאמץ הרבה ועדיין בשביל להשיג את אמוני בחזרה.

הפחד היחיד שקיים הוא- שזה לא יחזור שנית
והאמת שאני חושבת על זה שוב?
אני חושבת שמה שמביא את המצב לקרות שנית זה כי אנחנו מהתחלה אומרים שמי שעשה את זה פעם אחת יחזור על זה.
כבר כאן הטעות. מהמחשבה הקלה הזו.

העניין הוא, שאם זו טעות ואם לא, אלימות היא משהו שאיך לומר.... אפשר למות מזה...
לכן בשבילי אין שום עניין להעמיד את זה במבחן חוזר. אני מסוגלת לסלוח על בגידה, וגם סלחתי בעבר. אני מסוגלת לסלוח על המון דברים. אלימות היא לא משהו שאני מוכנה לקחת סיכון. לא נותנת צ'אנס שני בשום אופן. ולצערי הוכחתי את עצמי בעבר בעניין הזה.
מערכת יחסים טובה שמשום מקום הגיעה לאקט של אלימות. הוא מאוד נבהל ומאוד התנצל. אני, הרמתי עצמי מהרצפה, אספתי את חפצי והלכתי הביתה.
Lanya Colson
לפני 15 שנים • 28 בפבר׳ 2009

Re: אני לא חושבת שהסברתי את עצמי טוב

Lanya Colson • 28 בפבר׳ 2009
Victoria Frances כתב/ה:
הוא ממש לא כמו כפי שאף אחד תיאר או תיארה

אני מדברת על קשר שהיה בסדר גמור
שהתפרצה מריבה- וזה ניגמרה בסטירה שחטפתי.

הוא לא שתלטן או כל דבר אחר וזה לא שאני מדברת מתוך כיסוי בעיניים
ואני לא באמת חושבת שמישהי תעזוב את בן הזוג שלה בכזו קלות. לא אם היא באמת אוהבת אותו. או לפחות לא כמו שתיארתם
אני בכלל לא חושבת שכל אלו שמגיבות כאן או שמגיבים כאן אלו אנשים שכן חוו מקרה דומה.

אני מדברת ממקום שבו אני אמרתי לעצמי שלא אסלח על כך לעולם
לא על אלימות כלשהי ולא על בגידה.
והנה אני אחרי המון המון שנים עם המחשבה הזו- מגיעה למצב שבו אני דווקא כן מבולבלת וכן מרגישה צורך להאמין ולסלוח לו.
הוא באמת התנצל, ואני כן יודעת שהוא התכוון לזה, הוא התאמץ הרבה ועדיין בשביל להשיג את אמוני בחזרה.

הפחד היחיד שקיים הוא- שזה לא יחזור שנית
והאמת שאני חושבת על זה שוב?
אני חושבת שמה שמביא את המצב לקרות שנית זה כי אנחנו מהתחלה אומרים שמי שעשה את זה פעם אחת יחזור על זה.
כבר כאן הטעות. מהמחשבה הקלה הזו.


אז עיצה מעשית (לא תיאורטית):
נניח שהתפלקה לו סטירה, והדאגה העיקרית שלך היא שזה לא יקרה שוב.
ונניח (וכאן ההקבלה לבגידה מאוד רלוונטית) יש בו את היכולת, אבל השאלה היא אם הוא יכול להתגבר על הדחף ברגע של כעס.
אני במקומך הייתתי נותנת לו תמריץ מאוד משמעותי להתגבר על הדחף, בדמות הידיעה הממשית שהוא יכול לאבד אותך.
בקיצור, אם את מתכוונת לסלוח לו, תעשי בלב שלם, אבל לאחר מחווה מאוד דרמטית שתבהיר את עמדתך לגבי מה יקרה אם זה יקרה שוב.
ואני מדברת על דברים (וכאן זה צריך להתאים להקשר של היחסים ביניכם) ברמה של לעזוב את הבית לשבועיים. וכמובן שלא ידע שהסליחה אצלו בכיס בתום העונש.
זו ההזדמנות שלך להבהיר היטב מה מותר ומה אסור.
קטסטרופה{Adonai}
לפני 15 שנים • 28 בפבר׳ 2009

Re: אני לא חושבת שהסברתי את עצמי טוב

קטסטרופה{Adonai} • 28 בפבר׳ 2009
Lanya Colson כתב/ה:
Victoria Frances כתב/ה:
הוא ממש לא כמו כפי שאף אחד תיאר או תיארה

אני מדברת על קשר שהיה בסדר גמור
שהתפרצה מריבה- וזה ניגמרה בסטירה שחטפתי.

הוא לא שתלטן או כל דבר אחר וזה לא שאני מדברת מתוך כיסוי בעיניים
ואני לא באמת חושבת שמישהי תעזוב את בן הזוג שלה בכזו קלות. לא אם היא באמת אוהבת אותו. או לפחות לא כמו שתיארתם
אני בכלל לא חושבת שכל אלו שמגיבות כאן או שמגיבים כאן אלו אנשים שכן חוו מקרה דומה.

אני מדברת ממקום שבו אני אמרתי לעצמי שלא אסלח על כך לעולם
לא על אלימות כלשהי ולא על בגידה.
והנה אני אחרי המון המון שנים עם המחשבה הזו- מגיעה למצב שבו אני דווקא כן מבולבלת וכן מרגישה צורך להאמין ולסלוח לו.
הוא באמת התנצל, ואני כן יודעת שהוא התכוון לזה, הוא התאמץ הרבה ועדיין בשביל להשיג את אמוני בחזרה.

הפחד היחיד שקיים הוא- שזה לא יחזור שנית
והאמת שאני חושבת על זה שוב?
אני חושבת שמה שמביא את המצב לקרות שנית זה כי אנחנו מהתחלה אומרים שמי שעשה את זה פעם אחת יחזור על זה.
כבר כאן הטעות. מהמחשבה הקלה הזו.


אז עיצה מעשית (לא תיאורטית):
נניח שהתפלקה לו סטירה, והדאגה העיקרית שלך היא שזה לא יקרה שוב.
ונניח (וכאן ההקבלה לבגידה מאוד רלוונטית) יש בו את היכולת, אבל השאלה היא אם הוא יכול להתגבר על הדחף ברגע של כעס.
אני במקומך הייתתי נותנת לו תמריץ מאוד משמעותי להתגבר על הדחף, בדמות הידיעה הממשית שהוא יכול לאבד אותך.
בקיצור, אם את מתכוונת לסלוח לו, תעשי בלב שלם, אבל לאחר מחווה מאוד דרמטית שתבהיר את עמדתך לגבי מה יקרה אם זה יקרה שוב.
ואני מדברת על דברים (וכאן זה צריך להתאים להקשר של היחסים ביניכם) ברמה של לעזוב את הבית לשבועיים. וכמובן שלא ידע שהסליחה אצלו בכיס בתום העונש.
זו ההזדמנות שלך להבהיר היטב מה מותר ומה אסור.


גברת קולסון,
מה זה "זו ההזדמנות שלך להבהיר היטב מה מותר ומה אסור" הזה?
זה לא אמור להיות ברור כשמש שזה אסור בתכלית ושאם הוא לא יודע את זה אזי הוא לא ראוי לשום אשה?
חד וחלק:
גבר שמכה אשה מוציא עצמו מכלל בני האדם ושום תרוץ לא יעזור לו.
אשה שמקבלת את זה כ"חלק מהחיים" זו הבעיה שלה ושלא תבכה כי לא ארחם עליה.

אני לא כותב מה שכותב כי אני יוצא מנקודת הנחה שהאשה חלשה והגבר חזק, אני חושב ההיפך דווקא. אבל פיסית, מה לעשות, הגבר בדרך כלל יותר חזק מהאשה ואל לו להשתמש בזה כי זה בזוי.
אין סליחה והבנה במקרים כאלו.

שאו ברכה.