בלוסום(לא בעסק) |
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
Re: הנה, קחי התנסות אחת כזו :)
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
בלוסום(לא בעסק) • 19 בדצמ׳ 2010
בכוח המוח כתב/ה: זה פוסט שפורסם מזמן, אחת ההתנסויות החזקות שעברו עלי באותו זמן.
יצאתי שם משליטה כמעט לגמרי, אבל הוא פיקס אותי חזרה למקום. אני חושבת שאסור לוותר במקומות האלה, כי זה ישאיר סוג של קרע. צריך לחזור ולתפור את הקרע חזרה על המקום, כשזה טרי. : ) פורסם לפני 444 ימים ב - 12 באוקטובר, 2008 בשעה 14:38 "לא יודעת מה היה בעקידה הזו שהוציאה אותי מהמצב הטבעי שלי - ידיים אזוקות לצידי המיטה, רגליים מונפות באויר וקשורות, עם מוט מתכת בינהן, כזה שלא מאפשר תזוזה כלשהי. הצמדת ירכיים במצב הזה היא בלתי אפשרית. תחושה קשה התחילה להציף אותי, תחושה שלא בהכרח היתה קשורה לאלמנט הפיזי, אבל הוא העצים אותה. תחושת ההשפלה היתה נוראית עוד בטרם התחיל הסשן. נשמתי עמוק, מנסה להשתלט על עצמי. אנחנו באור מלא, כדי לא לפספס כלום. המצלמה מתחילה לפעול. העקידה עשתה את שלה. קל היה להגיע אל כל נקודות התורפה, כשאין אפשרות להתגונן. הוא כנראה צדק כשצחק ואמר: תראי מה זה, אפילו על הכוס שלך את לא יכולה להגן. איזו אישה הגיונית היתה מוכנה להיות בכזה מצב בו הכוס שלה הוא מעבר לשליטתה? לא יעבור זמן רב והוא יוכיח שזה רעיון רע. רע מאוד. מספר הצלפות בכוס גרמו לאמירות שלו לקבל משנה תוקף. אני מנסה לנשום, אני מנסה להתמסר, אני מנסה לשכוח את עצמי שם ולהיות בשבילו. אני אפילו מנסה להגיד שזה עניין של זמן, שזה יגמר. הנשימות הופכות קשות, מהירות ושטוחות. לא טוב, אני מאבדת שליטה על הנשימה. הצריבות בגוף נחתמות במוח ויוצרות כוויות. הכוויות יוצרות פחד וחוסר אונים. הכאב וההשפלה שם היו מעל ומעבר לכוחותי. הוא מניח מצבטים על הפטמות. כואב. ההצלפות בכפות הרגליים, שהיו מורמות כלפי מעלה ואחוזות היטב בקשירה ובמוט שקיבע את אפשרות התנועה למינימום, החלו. הכאב הוא משהו שאני מרגישה במוח, ואני מציינת את זה לעצמי בפליאה. אני יודעת שאנחנו בהתחלה, ואני לא יודעת איך לחצות את אוקיינוס הכאב וההשפלה הזה. מצד שני ברור לי שהוא לא ישחרר אותי, שמילת ביטחון לא קיימת, ושככל שאני אתנגד יותר זה יכאב הרבה יותר. ההצלפה הבאה הוציאה ממני יללה ארוכה של חיה. ספק בכי ספק צעקה. הרגשתי את חוסר האונים הולך ומתעצם והופך לשגעון. אני לא יכולה יותר, אני הולכת להשתגע, אני לא עומדת בזה, זה מעל כוחותי. אני מתבוננת בו במבט אומלל, של חיה המתחננת על נפשה. אני קולטת איך הזין שלו מאיים להתפקע בתוך הבוקסר שלו, מתוח עד הסוף. חוסר האונים הזה באמת מגרה אותו כל כך. המקום הנורא בו אני נמצאת על סף שגעון קורע לו כמעט את הזין.. אני מנסה לדבר על ליבו - אני חייבת הפסקה של כמה דקות, סיגריה, פיפי. אני אקשר שוב. אני על סף בכי כשאני מבקשת. אני אומרת שאני מרגישה שאני משתגעת, שהתחושות הן בלתי נסבלות. שאני לא יכולה להחזיק מעמד עוד דקה. דקה אחת. הוא מושך מצבט אחד מהפיטמה, כאבי תופת. ואז מצליף עליה, זה בלתי נסבל, אני צורחת כמו חיה פצועה. הוא מוציא גם את השניה, אני כבר בוכה. הוא אמר בשקט שאני יכולה הרבה יותר, ולא רק. אני כבר אראה שאני יכולה, ויכולה יותר. המצלמה עדיין מצלמת את כל ההתרחשות בשקט. ההצלפות שוב מתחילות, הדמעות יוצאות שורפות, ממש כמו התחושה בלב. אני מתבוננת על עצמי מבחוץ וקצת מרחמת על הטמבלית הזו שהביאה את עצמה מקום הזה.. ******** ההיא מבחוץ מנסה כבר לחשוב איך אפשר לעזור לפוסטמה העקודה ההיא. משא ומתן. משא ומתן זה משהו מאוד מקובל בדרך החיים של הפוסטמה, והיא טובה בו דרך כלל. בינתיים הוא לועג לה, מנגן לה על ההשפלה. הוא יודע שההשפלה היא המקום שמוציא ממנה את החיה הזועמת מתסכול. הוא אומר שמצחיק אותו שהיא נותנת אמון מלא באמירות שלו, בהבטחות שלו. היא הרי ידעה שהיום אסור היה לה להקשר.. היא ידעה שהפעם יהיה בלתי אפשרי לעמוד בזה. זה לא שהיא לא סבלה בשבילו, או בגללו. בכלל - סבל זה אחד הדברים שמקיימים את המערכת המורכבת הזו כל הזמן במינונים משתנים. זה גם לא הכאב הפיזי. זה השילוב הזה של ההשפלה יחד עם הכאב, האינוס הזה להיות במצב שהוא חסר אונים לחלוטין. מצב בו אין ערכאת ערעור. מצב בו אין מלבדו. ההיא מבחוץ מנסה לייצר משא ומתן. המו"מ הזה נראה כמו מו"מ עם הפלסטינאים - כל הצעה שעולה אינה גורמת לנסיגה של מילימטר בהצהרות של הצד שכנגד, אלא להסלמה. הסלמה כואבת. ככה עושים מו"מ כשצד אחד הוא חסר אונים לחלוטין. בכלל, ההצעות מתקבלות בלגלוג, בתוספת הצלפות חריפות יותר. הדמעות כבר יוצאות שורפות מהבטן. הפלסטינאים רק הולכים ומסלימים את המצב... ******* מה שמבזה אותי עוד יותר זה הצורך העז להשתין. אני כבר לא יכולה להתאפק. אני מבקשת להשתחרר לדקה כדי להשתין ולחזור. אין עם מי לדבר. הוא מציע לי להשתין ככה, במצב העקוד הזה, עם רגליים מפושקות ומונפות אל על. הוא הולך לרגע וחוזר עם מגבות. אני כבר לא שולטת בתגובות שלי כשהוא משחיל את המגבות מתחת לישבן שלי ואומר בקול שקט שאין בעיה, אני יכולה להשתין. המצלמה מצלמת את גודל ההשפלה. אור מלא כדי שלא לפספס כלום.. ******* ההיא מבחוץ מבינה שבדרך הזו זה לא ילך, ליבה עם הפוסטמה המאוהבת ההיא שנותנת אמון. חייבים להשתחרר איכשהו. אסור לתת לפלסטינאים את האפשרות לעשות מה שהם רוצים. לפעמים פלסטינאים יכולים להיות גבר יפה עד כאב, ולבן. יפה עד כאב, תרתי.. היא מתחילה לבחון את האפשרויות להחלץ. הסרט רץ - יש לנו שבויים מטר מכאן ואף אחד לא נוקף אצבע לשחרר אותם, זה הרי נורא. מי יודע מה עוד יעשו בשבויים האלה, איזה טכניקות שבירת רוח וגוף הם יעברו. מי יודע איך הם יצאו משם.. מבט מהיר בקשירות נקלט במהירות על ידו. הפרת אמון מהסוג הזה מצריך שבירה. לא יתכן שכשקצת קשה אז מחפשים דרכי חילוץ, כשקצת קשה כבר לא מתמודדים, אחת כזו? השם שלי יוצא כל כך אינטימי מהפה שלו, שאני מרגישה צער עצום. השגעון מתחיל לתת אותותיו בנשימות קצרות ומואצות. מצוקה ברורה ניכרת. לא יתכן שדבר כזה יקרה בלי הסכמה. המבט מתחלף כשהיא מבקשת שהוא ישחרר אותה. ישחרר אותה ע-כ-ש-י-ו. הצלפה מדוייקת בכף הרגל גורם לה להשתולל. להשתולל ממש. להשתולל ולהגיד שהיא לא מסכימה. ***** הוא שואל: מה שקורה עכשיו כאן זה בלי הסכמה? והיא: אני לא מסכימה. זה בלי הסכמה. תשחרר אותי עכשיו. עכשיו. הוא: אני לא משחרר אותך, את הרי יודעת את זה. היא: אתה לא מבין שאני לא יכולה? אתה לא רואה שאני משתגעת? הוא: זה בסדר, את במקום בטוח, את יכולה להשתגע אם זה מה שאת צריכה. היא: לא. אני לא רוצה להשתגע.זה בניגוד ליכולות שלי, בניגוד לרצון שלי, זה אונס. הוא: את אומרת שאני אונס אותך? היא: כן, תשחרר אותי. הוא: גם אם יהיו לזה השלכות? היא: לא אכפת לי מה ההשלכות, אני רוצה להשתחרר, אני לא רוצה כלום חוץ מלהשתחרר. הוא: אני מבין. אני לא משחרר אותך. היא: אתה לא מבין שאני לא יכולה? אתה לא מבין שזה מעל כוחותי? אתה לא מבין שזה כבר אונס? הוא: הכל מצולם. את תוכלי לקבל עותק מהקלטת וללכת איתה למשטרה, אבל אני לא משחרר אותך.. ********* אני כבר בוכה בהיסטריה. שלפוחית השתן הורגת אותי. אני מרגישה את השגעון פותח במוח כל דלת וחלון קיים ומתפרץ כמו סערה פנימה, הופך כל מה שהוא מוצא בדרך לבליל של תחושות ומחשבות שמסתחררות ומתדפקות בקירות המוח. אני בוכה – אני אוהבת את הגבר הזה, כל כך אוהבת אותו. אני בוכה – הנה אני כאן, לא מסוגלת לספוג בעבורו את הצרכים שלו. אני בוכה – חוסר האונים הזה זורק אותי לזמנים אחרים כל כך, עד שאני לא מוצאת אדן להתלות בו. אני בוכה – התסכול גורם לי לזעם כזה בבטן, לרצון להחריב הכל. ****** הסרט משתנה - עכשיו אני שמשון אחרי שנגזרו מחלפותיו, שניה אחרי שדלילה סחטה ממנו את הסוד והעבירה לאויביו. לך תאמין לאוייב, לך תאמין לפלסטינאים האלה. לך תאמין לאבותיהם הפלישתים. אני שמשון עכשיו, זה שחיפש את זו שיוכל לשים בכפה את כל כוחו, על מנת לבחון נאמנות מלאה. ממילא חייו אינם חיים אם אינו יכול לבטוח באשה היחידה שרצה. האשה שהיו לה כל הצידוקים לקחת את כוחו. האישה שרק אהבה גדולה מהחיים היתה מאפשרת סיכוי לנאמנות בקשר הבלתי אפשרי הזה. התמונות רצות, הטירוף הופך משולל הגיון רגיל, אבל בונה במקביל הגיון אחר. עכשיו אני שמשון שמוכן להחריב את הכל במחיר מלא, ללא הנחות סוף עונה. אני מנסה להשתחרר בפעולה מהירה. הוא מגיב במהירות. אני מאבדת כל שליטה בעצמי. ********* אני בוכה את כל הצער הזה החוצה. בוכה ומשתינה. אני כבר לא יודעת אם אני בוכה בחוץ או בפנים, או שאני בוכה את הקילוחים האלה של השתן שהמצלמה מתעדת בנאמנות ובשוויון נפש... ****** הוא מעסה את כפות הרגליים הדואבות שלי. האצבעות הארוכות והעדינות אלה מדברות בשפה שלהן עם כפות הרגליים שלי. הריגוש גואה בי, הצורך הבלתי נתפס שלי בו מייצר חוסר אונים חדש, קשה יותר, חריף יותר. המבט שלנו מצטלב, אני רואה את המבט המרוכז הזה שלו, את העיניים האלה שגורמות לי להיות חסרת נשימה בכל פעם מחדש. ***** ההצלפות מתחדשות, והוא מדבר אלי בשקט. אני לא יודעת אם הוא מדבר באמת או מדבר אלי אל תוך הראש, אבל משהו מתחיל להשתנות בתגובות הגוף שלי. עכשיו ההצלפות מספרות סיפור אחר, משהו בי נסדק ומהסדק מחלחלות אלי תחושות אחרות. הוא נעצר מדי פעם, והאצבעות שלו חודרות אותי, כולי רטובה, מפורקת, לא בטוחה איך התחושות בראש מקבלות מימד של צבע, של מראות, של ריח. והקול שלו בראש מדבר אלי בלי הפסקה, אני כבר במצב של קבלה מלאה. המילים שלו הופכות לאהבה גדולה אצלי בבטן. בבטן ואחר כך בלב. הוא צודק כשהוא אומר שאני יכולה. שאני יכולה הרבה יותר בשבילו, שככה הוא צריך, שככה אני צריכה. אני אומרת שאני אוהבת אותו, אוהבת אותו כל כך. הוא מחייך את החיוך הזה שלו שהורג אותי לאט ובטוח.. הוא יודע את כל זה. **** ההצלפות מתחדשות, הולכות והופכות חדות יותר, כואבות יותר. אני לוחשת משהו שאני לא מבינה. הוא מבקש שאני אגיד את זה בקול רם יותר. אני שומעת את עצמי אומרת: עוד. ושוב – עוד. אני בוכה את זה – עוד. המוח מנסה לעכל את זה: אני אומרת עוד? עוד? הוא עוזב את השוט ומלטף אותי. עכשיו אני מתפרקת לחלוטין אל תוך האהבה המוזרה הזו שכל כך לא ברורה לי... ****** אתה יודע, אי אפשר להסביר את זה. אני לא יודעת להסביר את זה לעצמי. אני רק יודעת שאף אחד לא לקח אותי מעולם למחוזות הטירוף. לקחת אותי לשם, והחזרת אותי נקיה כל כך. אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך כל כך....? }{" אוחחחח.. אני זוכרת עוד מאז את הפוסט הזה כאחד מהכי חזקים שקראתי אי פעם... כבר אז הוא עשה לי שמות בבטן, וגם היום, אבל ממקום לגמרי אחר - אז חשבתי לעצמי "אל אלוהים איך היא נותנת לדבר כזה לקרות לה, וברור שזה אונס" היום - חושבת על איך אנחנו מותחות את גבולות ההשפלה עוד קצת, באמת עד גבול השגעון, ואיך הוא כל כך צדק! אם לא נבטח בו כדי שיאסוף אותנו גם מהשגעון - אז מה אנחנו בעצם עושות שם? הרי זה ה-מקום שבו אנחנו יכולות להתרסק עד האדמה - והוא יהיה שם כדי לאסוף, להרים, להדביק. כל זאת כמובן אך ורק עם מישהו שבוטחות בו... תודה לך על הקטע הנפלא הזה, שוב. |
|
בכוח המוח(שולטת) |
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
בכוח המוח(שולטת) • 19 בדצמ׳ 2010
פרלין כתב/ה: זה חזק?
זה לא אונס? מבחינתי, פה, זה אונס. לחלוטין אונס. הייתי פעם גם בסיטואציה כזאת ועשיתי עם עצמי בראש הסכם קטן: זה לא אונס כל עוד אני עכשיו מסכימה להכל. אני מעדיפה להחליט להסכים מאשר להיאנס. וככה זה נקרא לי גם פה. אם זאת אהבה אני מעדיפה להשתגע. _________________________________________________________________________ בת יענה, את יכולה להבין מהתגובה שלי ל"בכוח" שאני לא בדסמית כמוך. אני קוראת אותך כבר הרבה זמן ומבינה שאנחנו מדברות ממקומות שונים. אבל את ההתפרצות אני מכירה. מכירה את תחושת העוול, הזעם על תחושת העוול. הרצון שיראו אותי- עכשיו. ברגע הזה אתה חייב לראות אותי ולהבין כמה זה לא הוגן. כמה כואב לי ואתה מכאיב לי וזה זעם עיוור ומכלה מבחינתי. אני לא יודעת איך לפרק את הזעם הזה, אני לא יודעת איך להפסיק את הצעקה המרה הזאת. אני שוברת את הכלים הרבה פעמים. אבל בזוגיות כמו בזוגיות, אם מגיעים לאין מוצא פה, מחפשים דרך אחרת. כל הזמן מחפשים דרך אחרת. אף פעם לא הצלחתי להכיל את הזעם ולהמשיך ממנו. הוא אף פעם לא התעקש איתי, אולי בגלל שהוא אוהב אותי כל כך, אולי בגלל שאלוהים יודע כמה לא צפויה אני יכולה להיות. הוא מפסיק, הוא מחבק, הוא מנסה למצוא דרך אחרת. אני מנסה. אנחנו מנסים. מעדיפים לא להישבר. נניח שזה אונס. אונס זמני, נקודתי, כזה שמכריח אותך לעבור במקום בו לא רצית להכניס את הרגליים למים. אבל גם נניח שיש שם הרשאה מלכתחילה למצב הזה. מה אז? בגדול, הריצה למילה הזו, עם כל הקונוטציות שלה, עושות עוול גדול למהות הבדס"ם. מכל מקום, כפי שאמרתי, זו היתה חוויה מכוננת מבחינתי. יצאתי ממנה בטוב, ואני יודעת שהוא היה עם אצבע על הדופק כל הזמן. אני יודעת שבמקומו גם לא הייתי משחררת בסיטואציה הזו. כשולטת אני יכולה לספר לך שאני בריכוז שיא בסשנים, אני בוחנת לעומק ובמספר רבדים מה אני עושה, ומה זה יכול ליצור. ובכל זאת, יכולות להווצר התנגדויות, קשיים, כאלה שאת צריכה לקפל כדי להשאיר אותו במתווה. לא בשבילך, בעיקר בשבילו. ואני יודעת מה זה מייצר ומה זה מאפשר. אולי הוא לא צריך לוותר לך כל כך, אולי הוא לא צריך להבהל ממך. אולי את יודעת שאת שולטת באופן מלא בסיטואציה ככה. אולי את צריכה לשאוג, והוא ימשיך, ואת תוציאי את כל הזעם ותראי מה יש מאחוריו? ואולי את תכנעי סוף סוף לתחושה המטורפת הזו שאין לי מילים לתאר? אולי לא הכל כל כך פשוט, זה מה שאני אומרת. |
|
מישלי |
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
ככל שהשרשור מתפתח...
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
מישלי • 19 בדצמ׳ 2010
אני מתרגשת יותר.
מתחברת. מוקירה. מעריכה. אוסף הנשים המיוחדות שמגיבות כאן, בעומק, בפתיחות, בחשיפה, מהבטן... אני נפעמת. תודה לכולכן, אני מרגישה מלאת אהבה. מיש }{ |
|
שרמומית |
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
שרמומית • 19 בדצמ׳ 2010
פרלין כתב/ה: זה חזק?
. מבחינתי כן זאת כתיבה חזקה, העוצמות שם חזקות וההתמסרות שם, מאוד חזקה. כשגם שהיא רצתה ללכת, רצתה להפסיק הכל, לעשות פיפי, לוותר לעצמה, היא בסוף נשארה שם לא כי לא הייתה לה ברירה אלא כי היא רצתה להיכנע, רצתה שהוא יכניע אותה. אז מבחינתי, כן, זה חזק. |
|
lori{ע_מ} |
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
lori{ע_מ} • 19 בדצמ׳ 2010
בכוח המוח, מסכימה מאוד עם המשפט הבא: את צריכה לחצות את זה, אחרת יווצרו נזקים, חוסר בטחון וחוסר אמון במערכת וביכולת שלו להעביר אותך חוויות קיצון כשאת סומכת עליו.
מבחינתי, לי, אין דבר יותר מסרס מלדעת או לחשוב שאדוני לא יכול לי. ואין דבר שהיה גורם לי ליותר חוסר ביטחון מאשר להרגיש שהוא נכנע, מוותר או לא מסוגל להשתמש בי כך. נהניתי לקרוא את מה שכתבת. |
|
פרלין(נשלטת){ש} |
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
פרלין(נשלטת){ש} • 20 בדצמ׳ 2010
בכוח המוח כתב/ה: פרלין כתב/ה: זה חזק?
זה לא אונס? מבחינתי, פה, זה אונס. לחלוטין אונס. הייתי פעם גם בסיטואציה כזאת ועשיתי עם עצמי בראש הסכם קטן: זה לא אונס כל עוד אני עכשיו מסכימה להכל. אני מעדיפה להחליט להסכים מאשר להיאנס. וככה זה נקרא לי גם פה. אם זאת אהבה אני מעדיפה להשתגע. _________________________________________________________________________ בת יענה, את יכולה להבין מהתגובה שלי ל"בכוח" שאני לא בדסמית כמוך. אני קוראת אותך כבר הרבה זמן ומבינה שאנחנו מדברות ממקומות שונים. אבל את ההתפרצות אני מכירה. מכירה את תחושת העוול, הזעם על תחושת העוול. הרצון שיראו אותי- עכשיו. ברגע הזה אתה חייב לראות אותי ולהבין כמה זה לא הוגן. כמה כואב לי ואתה מכאיב לי וזה זעם עיוור ומכלה מבחינתי. אני לא יודעת איך לפרק את הזעם הזה, אני לא יודעת איך להפסיק את הצעקה המרה הזאת. אני שוברת את הכלים הרבה פעמים. אבל בזוגיות כמו בזוגיות, אם מגיעים לאין מוצא פה, מחפשים דרך אחרת. כל הזמן מחפשים דרך אחרת. אף פעם לא הצלחתי להכיל את הזעם ולהמשיך ממנו. הוא אף פעם לא התעקש איתי, אולי בגלל שהוא אוהב אותי כל כך, אולי בגלל שאלוהים יודע כמה לא צפויה אני יכולה להיות. הוא מפסיק, הוא מחבק, הוא מנסה למצוא דרך אחרת. אני מנסה. אנחנו מנסים. מעדיפים לא להישבר. נניח שזה אונס. אונס זמני, נקודתי, כזה שמכריח אותך לעבור במקום בו לא רצית להכניס את הרגליים למים. אבל גם נניח שיש שם הרשאה מלכתחילה למצב הזה. מה אז? בגדול, הריצה למילה הזו, עם כל הקונוטציות שלה, עושות עוול גדול למהות הבדס"ם. מכל מקום, כפי שאמרתי, זו היתה חוויה מכוננת מבחינתי. יצאתי ממנה בטוב, ואני יודעת שהוא היה עם אצבע על הדופק כל הזמן. אני יודעת שבמקומו גם לא הייתי משחררת בסיטואציה הזו. כשולטת אני יכולה לספר לך שאני בריכוז שיא בסשנים, אני בוחנת לעומק ובמספר רבדים מה אני עושה, ומה זה יכול ליצור. ובכל זאת, יכולות להווצר התנגדויות, קשיים, כאלה שאת צריכה לקפל כדי להשאיר אותו במתווה. לא בשבילך, בעיקר בשבילו. ואני יודעת מה זה מייצר ומה זה מאפשר. אולי הוא לא צריך לוותר לך כל כך, אולי הוא לא צריך להבהל ממך. אולי את יודעת שאת שולטת באופן מלא בסיטואציה ככה. אולי את צריכה לשאוג, והוא ימשיך, ואת תוציאי את כל הזעם ותראי מה יש מאחוריו? ואולי את תכנעי סוף סוף לתחושה המטורפת הזו שאין לי מילים לתאר? אולי לא הכל כל כך פשוט, זה מה שאני אומרת. לגמרי לא כל כך פשוט. נו. אנשים הם שונים. אני מצטערת שהגבתי ככה. לא רציתי להגיב לשרשור עצמו כי אני לא מרגישה שאני עושה בדסמ (אם בכלל) באותה רמת מחויבות ולהט ואמונה כמו של שאר הכותבות בשרשור. אבל קראתי את הקטע שלך והוא פצע אותי. ממש הרגשתי את הזעקה האיומה והמטורפת שלך שם. דימיינתי את עצמי בסיטואציה וידעתי שאני לא הייתי עומדת בה. מבחינתי, לא לראות את המצוקה שלי - זה שבירה של אמון. אבל אולי כי אני מרגישה שאנחנו קודם כל זוג ורק אחר כך, אם בכלל, בדסמים. |
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי} |
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
Re: התפרצות
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
יולי Yuli(לא בעסק){טדי} • 20 בדצמ׳ 2010
בת יא ענה כתב/ה: אתה לוקח עוד לגימה מה"סטולי" ושוב חוזר להצליף בי. אני כבר קרועה לגמרי מהשוט הזה, הוא לא מהחביבים עליי וברגעים מסויימים נדמה לי שאתה בכלל לא איתי.
אני כל כך מנסה לשקוע שם ולא מצליחה. הכל מרגיש לי עצור ומתוח. הכל חוץ ממך. אני כבר הולכת על קצוות העצבים, חנוק לי ואני אוגרת בתוכי המון זעם עד שבבת אחת הכל מתפרץ ואני צורחת לך שתשחרר אותי. יש כמה רגעים של שקט אחר כך. ותחושה שאני אפילו לא יודעת איך לתאר אותה במילים. תחושה מגעילה. לא לוקח לי יותר מכמה שניות לאסוף את עצמי, להחזיר לעצמי את הקול המתחנן ולבקש לחזור בי. זו לא אני הייתי שם. על ההתפרצות הזו כבר שילמתי לך אתמול, אבל הכעס העצמי הזה לא מרפה מיד כשהכל נגמר. אז חיכיתי לך היום ערומה על ארבע ליד הדלת. כשהתעסקת עם התחת שלי שם שוב היתה התפרצות. כשהתעקשת להכניס את הויברטור הענק לחור המכווץ שלי שוב צרחתי את שמך כמה פעמים והתחננתי, אוי כמה שהתחננתי שתוציא אותו. ואמרת "תרגעי כבר" כמו שמרגיעים ילדה סוררת והמשכת ללחוץ ולהכניס בכוח עד שכולו היה בפנים ואני נשכתי את השפה התחתונה חזק, חונקת את עצמי מלהוציא הגה. היכולת הזו שלך, להמשיך ללחוץ ולא להכנע לי בנקודות האלה, לא להבהל מהסצינות שלפעמים פשוט יוצאות ממני, כל כך מכניעה אותי אדוני. כל כך מרגיעה אותי. עכשיו הכל בסדר. היה לי קשה לקרוא את זה. בעיקר ההתחלה. ההתחלה הכניסה אותי לאווירת מצוקה. לגימה מהסטולי. נדמה לי שאתה לא איתי. את תמיד כותבת כל כך חי ואני שמה את עצמי במקומך כשאני קוראת. ושתי האמירות האלה - אתה שותה, אתה לא איתי - זה איוֹם בשבילי. לא משנה מה קורה אני צריכה שתהיה איתי. ואם אני מתפרצת, ואם אני צורחת שתעזוב אותי, אני צריכה לדעת שאם המשכת - זה כי כך החלטת, לא כי לא שמעת אותי. לשתות בזמן כזה - בשבילי זה אומר שלקחת ממני את הקשב שלך. הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי. התחושה שאתה לא איתי היא שקשה. כל השאר... אני מתפרצת כשנדמה לי שלא שומעים אותי. כשלא מגיבים אלי. אני לא מצפה ממנו לויתורים, אבל כן להתחשבות: לומר בנחת "שמעתי אותך" עוזר. או לעצור לרגע וללטף. רק לשניה ולהמשיך. איכשהו לגרום לי להבין שאתה כן מקשיב. עולה מהדברים שלי שהאדון שלי תמיד במבחן. זה לא ככה. אני בוטחת בבן הזוג שלי. ומה שהוא עושה בשביל להרגיע אותי, זו ההתחשבות שלו. ואם הוא לא היה עושה את זה לפעמים, אני לא חושבת שהייתי נשארת. לא ככה. לא הייתי מוכנה לאילוץ לסחוב את זה לבד. אני מזדהה עם גרייס. אני צריכה לדעת ששום דבר לא גדול עליו. צריכה לדעת שאני יכולה לצרוח והוא לא יבהל. שאני יכולה למחות והוא יראה מעבר למחאות שלי. |
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי} |
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
Re: תודה בכוח
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
יולי Yuli(לא בעסק){טדי} • 20 בדצמ׳ 2010
בת יא ענה כתב/ה: דוקא מעניין אותי לדעת אם עוד סאביות כאן מצאו את עצמן שוברות את הכלים ומתרפצות על האדון שלהן?
ואם כן, כמה מהן הצליחו להתאפס על עצמן ואיך? ושאלה אחרונה, איך דומים אחרים מגיבים להתפרצות שכזו? סליחה, בתגובה הקודמת שלי לקחתי הכל מאד אישי וללב. קורה לי לא מעט שאני מתפרצת. לא רק איתו, בכלל, אני די אימפולסיבית וסוערת. ברגעים כאלה אני מאד תלויה בתגובה שלו. אם הוא מניח לי להוציא את זה, לא נעלב אלא מבין את הצורך להתפרץ ונותן לזה לעבור, אני מתאפסת מאד מהר. משעבר הרגע, פתאום אני רואה הכל נורא בהיר ולא צריכה שום דבר, רק שימשיך איתי. ושלא ישאל אותי מה אני צריכה. שלא יתייעץ איתי כשאני חלשה. לא משנה אם יחליט לעצור או להמשיך, העיקר שיחליט לבד. שלא יתן לי, באותו הרגע ממש, לתת לי להרגיש שערערתי אותו. אם הוא רוצה לחלוק איתי את מה שהוא הרגיש זה בסדר, רק לא באותו הרגע. לתת לזה לעבור, ואז אני שוב יכולה להכיל הכל. |
|
בת יא ענה |
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
בת יא ענה • 20 בדצמ׳ 2010
פרלין את לא צריכה להתנצל. מעניין אותי לקרוא איך זה אצל אחרים, לא כולנו נוהגים אותו דבר.
יולי, אני חושבת שאני לא רואה את זה כמוך את השתיה והתחושה שהוא לא איתי כי אני שמה את עצמי בנקודה מאוד ספציפית מולו. אני מאוד רוצה להיות שם בשבילו ולא בשבילי. למרות שכשאני חושבת על זה יותר ויותר נדמה לי שזה בדרך כלל לא כך. כל פעם נדמה לי שככל שהוא מכאיב ומשפיל אותי יותר, אני יותר כנועה לו והוא משתמש בי, אבל מצד שני, אני כל כך צריכה את זה שזה נראה לי כבר אגואיסטי מצידי. אבל זה כבר שווה דיון נפרד. |
|
הרמאפרודיטה |
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
Re: התפרצות
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
הרמאפרודיטה • 20 בדצמ׳ 2010
בת יא ענה כתב/ה: אתה לוקח עוד לגימה מה"סטולי" ושוב חוזר להצליף בי. אני כבר קרועה לגמרי מהשוט הזה, הוא לא מהחביבים עליי וברגעים מסויימים נדמה לי שאתה בכלל לא איתי.
אני כל כך מנסה לשקוע שם ולא מצליחה. הכל מרגיש לי עצור ומתוח. הכל חוץ ממך. אני כבר הולכת על קצוות העצבים, חנוק לי ואני אוגרת בתוכי המון זעם עד שבבת אחת הכל מתפרץ ואני צורחת לך שתשחרר אותי. יש כמה רגעים של שקט אחר כך. ותחושה שאני אפילו לא יודעת איך לתאר אותה במילים. תחושה מגעילה. לא לוקח לי יותר מכמה שניות לאסוף את עצמי, להחזיר לעצמי את הקול המתחנן ולבקש לחזור בי. זו לא אני הייתי שם. . לא התחברתי להרגשה. לדעתי האישית בלבד - כאשר מגיעים להתפרצות סימן שמשהו לא בסדר. גבולות והסכמה הן הבסיס לכל סשן ולכל יחסים בדס"מיים. אם הוא לא עבר את הגבול, למה שתתפרצי? בסיטואציה הזו ספציפית קיבלתי תחושה שעניין הלגימות וה"נדמה שאתה בכלל לא איתי" הוא הבעיה המרכזית. אולי אני טועה, ובכל מקרה לא שופטת. אני מודה שבתור נשלטת אני די גרועה (גרועה זו לא מילה. נוראית. בושה למושג), וובכל זאת קשה לי לדמיין את עצמי מתפרצת על מאסטר. בראש ובראשונה - זה אקט התאבדותי, ברור לי שהסטירה תעשה את דרכה אלי תוך שניה וחצי. וגם - אני לא מצליחה לדמיין מצב שבו הוא ייתן לי להרגיש שהוא לא שם במאה אחוז ריכוז, בשבילי ובשבילו. ומעל הכל - כי יש לי מילת ביטחון. יכול להיות שהשימוש בה "מוקדם" ממה שהוא ציפה ממני יגרום לו לאכזבה, אבל הוא יעצור מיד גם אם יתאכזב. מקסימום העונש יגיע אח"כ... לא כל דום הוא מאסטר. אדם שראוי להיקרא מאסטר יודע מה הצרכים של הרכוש שלו. לכן אומר שהסיפור של בכוח המוח מדהים בעיני ברמת הסיפורת, (קראתי בהתרגשות ומתח, היא גם כותבת נפלא וזה רק מוסיף) ובמקרה שלה מסתבר שזה היה נכון. וגם במקרה שלך לפי מה שכתבת בסוף. בחיים שלי לא הייתי עוברת סיטואציה כזו על בשרי. די זה די. מבחינתי התמסרות למאסטר נובעת מתוך הרגשה של בטחון, נוכחות חיובית שעוטפת והכי חשוב אמון. אם הייתי נקלעת לאחת מהסיטואציות שתוארו כאן - האמון והבטחון היו אובדים לעד. |
|