L איה
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2011
בס"דו
ובשעה שכל עלמיא-דה-כלובתא עסוקים בשאלת החרמת האומה היקית בגין פשעי מלחמה בעבר, באתרי קהילות BDSM ברחבי העולם נרקמים להם שרשורים על שרשורים העוסקים בשאלת החרמת ישראל בגין פשעי מלחמה בהווה. מרגיש לי קצת מוזר לא להתפנק על ויברטור גרמני כהבעת מחאה והזדהות עם הקורבנות, כאשר ממש כאן בדרום תל אביב , בשכונה שאני מרגישה בה הכי בבית, יש קבוצה של ילדי פליטי מלחמה ורעב מאפריקה , הם סגורים שם כל היום, בתת תנאים ורעב, ללא ספרים ומשחקים, אם הם יוצאים מעט מן המסתור, גם אז, זה רק בתחומי הגטו. אלו עם המדים הכי מפחידים אותם בעולם. הם יודעים שאם ישלחו אותם מכאן, יש סבירות שימותו. רציתי לצרף גם קישור לתמונת ילדים יחפים שמנשנשים בראנ'ץ במזבלה של עזה, אבל מי אני שאהרוס לכם את התיאבון... ילדים אלו בוודאי לא אשמים בכך שהוריהם זרקו חנית אחת יותר מידי על שבט שגנב להם בקר, או שאמם פתחה סטודיו לעיצוב ותפירה של חגורות נפץ בסלון הביתי. וגם הדור השלישי בגרמניה לא אשם בהתפרצות מגיפת סדיזם חולנית בתיחלת המאה שעברה. כן,זה כל כך חשוב לזכור, לזכור ולא לשכוח, כדי שזוועה כזו לא תתרחש לעולם... כף רגלי לעולם לא תדרוך במקום בו ילדים הציצו מבעד לחורי המסתור, ברעב גדול ופחד מוות מן הלא נודע. כף רגלי לא תדרוך עוד מעבר לרח' הרצל פינת העליה. ליל תענוגות ליבנת |
|
|
the rain song
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2011
ליבנת כתב/ה: בס"דו
ובשעה שכל עלמיא-דה-כלובתא עסוקים בשאלת החרמת האומה היקית בגין פשעי מלחמה בעבר, באתרי קהילות BDSM ברחבי העולם נרקמים להם שרשורים על שרשורים העוסקים בשאלת החרמת ישראל בגין פשעי מלחמה בהווה. מרגיש לי קצת מוזר לא להתפנק על ויברטור גרמני כהבעת מחאה והזדהות עם הקורבנות, כאשר ממש כאן בדרום תל אביב , בשכונה שאני מרגישה בה הכי בבית, יש קבוצה של ילדי פליטי מלחמה ורעב מאפריקה , הם סגורים שם כל היום, בתת תנאים ורעב, ללא ספרים ומשחקים, אם הם יוצאים מעט מן המסתור, גם אז, זה רק בתחומי הגטו. אלו עם המדים הכי מפחידים אותם בעולם. הם יודעים שאם ישלחו אותם מכאן, יש סבירות שימותו. רציתי לצרף גם קישור לתמונת ילדים יחפים שמנשנשים בראנ'ץ במזבלה של עזה, אבל מי אני שאהרוס לכם את התיאבון... ילדים אלו בוודאי לא אשמים בכך שהוריהם זרקו חנית אחת יותר מידי על שבט שגנב להם בקר, או שאמם פתחה סטודיו לעיצוב ותפירה של חגורות נפץ בסלון הביתי. וגם הדור השלישי בגרמניה לא אשם בהתפרצות מגיפת סדיזם חולנית בתיחלת המאה שעברה. כן,זה כל כך חשוב לזכור, לזכור ולא לשכוח, כדי שזוועה כזו לא תתרחש לעולם... כף רגלי לעולם לא תדרוך במקום בו ילדים הציצו מבעד לחורי המסתור, ברעב גדול ופחד מוות מן הלא נודע. כף רגלי לא תדרוך עוד מעבר לרח' הרצל פינת העליה. ליל תענוגות ליבנת את צודקת. זה בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר |
|
|
בלוסום(לא בעסק)
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2011
נו, ברור, לבנת...
הרי אם לא תתעסקי בלהשוות אותנו לנאצים ימח שמם, הרי זה יסיר את כל ההגיון מהטיעון שלך...
|
|
|
האמפרי
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2011
אני מבקש להפסיק את השיחה הזאת על כפות רגליים.
אנשים צריכים לצאת לעבוד עוד היום. הכנתי יופי של מרק אתמול אבל נתקעתי בלי כף רגל אחת במגירה. אפילו מהפלסטיק לא נשאר. אני לא ממש אוהב את דניאל דיי לואיס ואני חושב שהאוסקר שהוא קיבל על "כף רגלי השמאלית" אמנם היה צפוי אבל לא הייתי צופה בסרט הזה שוב. (זהו. הייתי מוכרח להוציא את זה מהסיסטם). |
|
|
nomorenomore
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2011
ליבנת כתב/ה: בס"דו
ובשעה שכל עלמיא-דה-כלובתא עסוקים בשאלת החרמת האומה היקית בגין פשעי מלחמה בעבר, באתרי קהילות BDSM ברחבי העולם נרקמים להם שרשורים על שרשורים העוסקים בשאלת החרמת ישראל בגין פשעי מלחמה בהווה. מרגיש לי קצת מוזר לא להתפנק על ויברטור גרמני כהבעת מחאה והזדהות עם הקורבנות, כאשר ממש כאן בדרום תל אביב , בשכונה שאני מרגישה בה הכי בבית, יש קבוצה של ילדי פליטי מלחמה ורעב מאפריקה , הם סגורים שם כל היום, בתת תנאים ורעב, ללא ספרים ומשחקים, אם הם יוצאים מעט מן המסתור, גם אז, זה רק בתחומי הגטו. אלו עם המדים הכי מפחידים אותם בעולם. הם יודעים שאם ישלחו אותם מכאן, יש סבירות שימותו. רציתי לצרף גם קישור לתמונת ילדים יחפים שמנשנשים בראנ'ץ במזבלה של עזה, אבל מי אני שאהרוס לכם את התיאבון... ילדים אלו בוודאי לא אשמים בכך שהוריהם זרקו חנית אחת יותר מידי על שבט שגנב להם בקר, או שאמם פתחה סטודיו לעיצוב ותפירה של חגורות נפץ בסלון הביתי. וגם הדור השלישי בגרמניה לא אשם בהתפרצות מגיפת סדיזם חולנית בתיחלת המאה שעברה. כן,זה כל כך חשוב לזכור, לזכור ולא לשכוח, כדי שזוועה כזו לא תתרחש לעולם... כף רגלי לעולם לא תדרוך במקום בו ילדים הציצו מבעד לחורי המסתור, ברעב גדול ופחד מוות מן הלא נודע. כף רגלי לא תדרוך עוד מעבר לרח' הרצל פינת העליה. ליל תענוגות ליבנת אני משועשע מההגזמה. ואם כבר ההשוואה... אנחנו היינו האזרחים מן המניין שם. הם פליטים בלתי חוקיים פה. אז כן, יש סיבה לגירוש. אבל כיף לקרוא את הפרובוקציה היומית שלך עם ה " בסד"ו " המסורתי, והשפה הגבוהה. תענוג לציפור נפשי. |
|
|
המלט
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2011
גדלתי בבית שטיפח מדיניות חרם מוחלט על גרמניה ומוצריה – ברוח הדברים של rain song ו persephone1. לא חשתי שהסיפור המשפחתי-אישי שלי יוצא דופן כל כך – היו עוד אחרים שהיו דור שני לניצולי שואה – והיו עוד אחרים שהחרימו את תוצרת גרמניה. אני משער שהיו גם אחרים ששמעו את סבתא שלהם צועקת צעקות חסרות פשר מתוך שינה. באף שלב לא יכולתי ממש להזדהות עם תחושות ומניעים, אבל כבר מינקות התבוננתי מהצד בבני משפחתי ששרדו את השואה בשתיקה מהולה ביראת כבוד. ידעתי שכשאמא הייתה בת שנתיים הרגו את אבא שלה, ושסבתא שלי שימשה ככובסת בגטו והיו אמהות שהחביאו תינוקות בין הבגדים. ידעתי שהדוד שלי לא הורשה לדבר במשך יותר מחודשיים כשהתחבאו בין קירות של בית ושכשפעם אחת יצא להשתין ראה אותו איזשהו נאצי. הסיפורים האישיים האלה ששמעתי ממקור ראשון הלכו ונטמעו בי מדי שנה בשנה כקמח בתוך בצק. לא ניסיתי לדובב אותם שיספרו – החברה הישראלית סיפרה את הסיפור הקולקטיבי והאישי באופן מפורט מספיק. כשקראתי את 'עיין ערך אהבה' של גרוסמן לא נראו לי משוגותיהם של בני משפחתו של מומיק מוזרות מדי. ידעתי שאנשים החביאו לחם בארונות. ידעתי שאנשים צועקים מתוך שינה, ומתוך הזדהות טבעית עם הקרובים לי ביותר, כמעט באופן אוטומטי, גם אני החרמתי את גרמניה ותוצרתה, שמחתי לאידם כשהפסידו בתחרויות ספורט, כמו שאמר אלי אוחנה פעם באיזשהו משחק כדורגל: "זה לא נורא לראות גרמנים בוכים".
הפעם הראשונה בה הייתי על אדמת גרמניה זימנה לי חוויה מוזרה ביותר. הייתי בטיול צפון-מערב אירופי – בלגיה, הולנד ושלוש הסקנדינביות. עלינו על רכבת באמסטרדם שנסעה לקופנהגן. המסע ארך 12 שעות ובדרך מוכרחה הרכבת לעבור דרך גרמניה. הלכנו לישון, ובאמצע הלילה עצרה הרכבת בעיר ברמן להוריד ולהעלות נוסעים. פקחתי את עיני להתבונן בנעשה. רבצתי מאוזן על הדרגש שברכבת והתבוננתי החוצה מבעד לחלון. בחוץ היה קצת חשוך, הכל היה בגווני אפור, כמו בסרט ישן, פילם נואר. מנורה ישנה האירה עמוד מעץ עליו היה תלוי רמקול ממתכת ממנו בקע קול חד: "achtung, achtung". עצמתי את העיניים בחוזקה. זה היה מאד מוזר. הכרוז בסה"כ הכריז "attention, attention", אבל בעיניי ובאוזניי כל הסיטואציה כאילו נלקחה ממקום אחר ומתקופה אחרת. אין ספק שהייתי טעון מספיק כדי שגירוי קטן יחולל בי תחושות שכאלה, אבל התוצאה לא כל כך התחשבה בסיבותיה. זה היה מאד מוזר. זו היתה הפעם הראשונה אי פעם שהייתי על אדמת גרמניה. אחר כך המשכתי להחרים את גרמניה במינון משתנה, מתוך סולידריות עם אמי ומשפחתי יותר מאשר מכל סיבה אחרת. כל זאת עד שהוזמנתי לכנס מאד יוקרתי ביער השחור, במקום קטן שנקרא oberwolfach. בלב גרמניה הקלסית, בינות יערות עבותים ואויר קר ואדיש, מצוי לו מכון מחקר מבודד למדי, ששימש מקלט לחוקרים גרמניים במלחמת העולם השניה. המכון מקיים סבב סמינרים שבועיים במשך השנה. כל אורח מקבל חדר לעצמו, עם מרפסת קטנה הצופה ליער. שלוש ארוחות יומיות מוגשות על ידי מלצרים ומלצריות בוואריים בהירי-שיער וורודי עור. אחה"צ יש קפה ועוגה בחדר ההסבה. בערב יש בירה. הכל פתוח. אם משהו עולה כסף, יש להניח את הסכום בקופסת עץ פשוטה המונחת בסמוך. נמצאת שם ספריה שעד לפני 15 שנים לפחות היתה הגדולה וטובה ביותר מסוגה בעולם. באגף אחר נמצא חדר המוסיקה לחוקרים המוכשרים הזקוקים לדרכים נוספות לביטוי היצירתיות המפעמת בהם. חדר המוסיקה מרשים ביותר: זהו אולם קונצרטים קטן, עם ספריית תוים המכסה את כל התקופה הקלסית והרומנטית. כלי מיתר קלסיים מונחים בנרתיקיהם, כינורות, ויולות, צ'לו – וכמובן, פסנתר כנף גדול, מתוצרת Bechstein – ספינת הדגל של יצרני הפסנתרים הגרמניים. כל הסיפור של oberwolfach הותיר בי רושם עז. הייתי קרוע בין התפעלות אמיתית מהתרבות הגרמנית הגבוהה, ובין המטען הנוקשה שנשאתי מבית. חשבתי אז שזה אידיוטי לחלוטין להחרים כנס מסוג זה מסיבות של החרמת גרמניה. למעשה, השתתפותי בכנס הזה סללה את המשך דרכי האקדמית בחמש השנים שבאו לאחר מכן. עם זאת, הייתי יכול *להזדהות* עם מי שכן היה מחרים את הכנס. עדיין הייתי חושב שזה טפשי, אבל זו הפרדה שצריך לעשות, בין השיפוט הרציונלי, להזדהות הרגשית. בנוגע לשיקולים של בעד ונגד, אני לא חושב שהסיבות שלי מצויות במסגרת הומנית רחבה כמו אלה של האמפרי. הסליחה כשלעצמה לא ממש מעניינת אותי. בשנה שעברה נסעתי לברלין. לא נסעתי לשם כי אני צריך, מעוניין או מבקש לסלוח למישהו או לברר את עניין השואה בהקשר זה. נסעתי לברלין כי זו עיר מגניבה, לא יקרה כל כך, ידידותית מאד לרוכבי אופניים, יש בה סצנות מגוונות של מוסיקה, פטיש, אמנות ותרבות. יש שם אוכל לא רע, אנשים מעניינים ומאירי פנים, והיא שונה כל כך מתל-אביב. מצד שני, אי אפשר לבטל לחלוטין את ההקשר. הוא כל הזמן שם. Lurking (אין לזה מילה טובה בעברית) |
|
|
|
the rain song
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2011
המלט, הערה אחת קטנה לגביי.
לא טיפחו בי את החרמת גרמניה - זה קטע שלי בלבד. אבא שלי נסע לגרמניה ונורא נורא רצה מרצדס או לפחות במוו (אני לא מתבלבלת אני מקווה - אלו מכוניות גרמניות נכון?) אבא שלי לא הבין מה הקטע שלי. גם אחי ואחיותי לא עושים מזה עניין כמוני. ובגלל זה אמרתי בתגובה הראשונה שלי - זה קטע רגשי. כל אחד מגיב כפי שהוא מגיב |
|
|
להבה חשופה
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2011
The Fool כתב/ה: גרמניה היא לא המקום היחיד בעולם שבו נרצחו אנשים. וגם לא המקום שבו נרצחו הכי הרבה. בכל מטר של יבשה (וגם בכמה וכמה כאלה על פני המים ומתחתיהם) בעולם, נרצח לפחות אדם אחד.
גרמניה, היא המדינה היחידה בעולם!!! שטבחה/ רצחה / שרפה 6 מליון יהודים ועוד הרבה מאוד "מיעוטים אתניים", כמו צוענים ועוד. האר עיניי, בטובך ,אמור לי איזו מדינה למעט גרמניה , השמידה כ"כ הרבה אנשים ויהודים בפרט?. ...."בארץ, למעט המוסד יד ושם, אין עוד מקום שמשמר את זכרון השואה. לכן מצווים אנו להתמיד ולהזכיר, את מלחמת העולם השניה. את, השואה הנוראה, רצח 6 מליון יהודים, צוענים ועוד מיעוטים, שלא "התאימו" לקרטריון הידוע בשם "הגזע הארי". למען, לא יקום דור "שלא ידע את יוסף". כדי שהשואה והכחדת העם היהודי לא תעלה אפילו בתאוריה. לכן, הביטוי לזכור ולא לשכוח. צריך להיות שגור בפי כל אחת\ד שחי בארץ. זו צוואתם.!! של המתים והחיים.!! למען, 6 מליון יהודים שנספו בשואה הארורה. למען אלו המכחישים את השואה!!." להבה חשופה. |
|
|
|
להבה חשופה
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2011
ליבנת כתב/ה: בס"דו
ובשעה שכל עלמיא-דה-כלובתא עסוקים בשאלת החרמת האומה היקית בגין פשעי מלחמה בעבר, באתרי קהילות BDSM ברחבי העולם נרקמים להם שרשורים על שרשורים העוסקים בשאלת החרמת ישראל בגין פשעי מלחמה בהווה. מרגיש לי קצת מוזר לא להתפנק על ויברטור גרמני כהבעת מחאה והזדהות עם הקורבנות, כאשר ממש כאן בדרום תל אביב , בשכונה שאני מרגישה בה הכי בבית, יש קבוצה של ילדי פליטי מלחמה ורעב מאפריקה , הם סגורים שם כל היום, בתת תנאים ורעב, ללא ספרים ומשחקים, אם הם יוצאים מעט מן המסתור, גם אז, זה רק בתחומי הגטו. אלו עם המדים הכי מפחידים אותם בעולם. הם יודעים שאם ישלחו אותם מכאן, יש סבירות שימותו. רציתי לצרף גם קישור לתמונת ילדים יחפים שמנשנשים בראנ'ץ במזבלה של עזה, אבל מי אני שאהרוס לכם את התיאבון... ילדים אלו בוודאי לא אשמים בכך שהוריהם זרקו חנית אחת יותר מידי על שבט שגנב להם בקר, או שאמם פתחה סטודיו לעיצוב ותפירה של חגורות נפץ בסלון הביתי. וגם הדור השלישי בגרמניה לא אשם בהתפרצות מגיפת סדיזם חולנית בתיחלת המאה שעברה. כן,זה כל כך חשוב לזכור, לזכור ולא לשכוח, כדי שזוועה כזו לא תתרחש לעולם... כף רגלי לעולם לא תדרוך במקום בו ילדים הציצו מבעד לחורי המסתור, ברעב גדול ופחד מוות מן הלא נודע. כף רגלי לא תדרוך עוד מעבר לרח' הרצל פינת העליה. ליל תענוגות ליבנת ההשוואה, בין הפליטים / הילדים שמתגוררים כאן, לבין השואה - טבח 6 מליון יהודים. היא הרבה מעבר להבנתי. ליבנת. תגובתך זו מעידה על "חוסר הבנתך" את ההיסטוריה של העם היהודי. במקרה הטוב. במקרה הרע? טלי קורה מבין עינייך ויפה שעה אחת קודם! להבה חשופה.. |
|
|
Mary Jane
|
לפני 12 שנים •
23 ביוני 2011
|
|
|