גילוי עריות סמוי - הורה דומיננטי

אני מודה, לא קראתי את התגובות.
זעזע אותי לראות את העמוד הזה, הכתבה הזו, המאמר הזה אחרי כמעט ארבע שנים שלא ראיתי אותה.
* מה שאני כותבת כרגע נובע מהרגשות הכי עמוקים שלי, לא מדעית, לא מחקרית ולא כל זה.

כשהייתי בת 22 התחלתי ללכת לפסיכולוגית מטעם המכללה, עברתי תקופה קשה וזכרונות לא ברורים הקשורים לאבא שלי הציפו אותי.
לאתר הזה הגעתי דרך חברה שלי בכלל ודרכה ובאופן הזוי במקביל מהפסיכולוגית שלי שמעתי לראשונה את המונח "גילוי עריות סמוי".

כשהייתי קטנה, הייתי הנסיכה הקטנה של אבא שלי, עד גיל 15 זה היה ככה. עד שהכרחתי את אמא שלי להתגרש ממנו.
כשהייתי בת חמש שום דבר לא נראה מוזר, לישון עם אבא במיטה? הרי כל ילד עושה את זה!
ולהתקלח עם דלת פתוחה? רגע... זה לא בכל בית?
אני חושבת שבגיל 9 בערך התחלתי להבין שמשהו לא בסדר, זאת הייתה התקופה שהתחברתי אל מ', חברת הילדות הראשונה שלי.
מעבר לאלימות הגדולה שהייתה בבית שלנו, תמיד לאבא שלי הייתה העדפה מוזרה וכמעט חולנית אלי.
עד גיל 15 הוא הכריח אותי לישון איתו במיטה בשישי ובשבת (בגיל הזה הנישואים של ההורים שלי כבר היו מפוררים ואמא שלי ישנה בסלון בכלל), אני זוכרת באחד מהריבים שלהם, אמא צרחה לו שאני כבר עם מחזור ושזה לא נורמלי! הוא בעט בה כתגובה ואני כדי שהכל יהיה שקט, הסכמתי ללכת להתכרבל איתו במיטה.
איתו ועם ריח האלכוהול המגעיל שנדף ממנו.
בגיל הזה, עדיין היינו מתקלחים עם דלת פתוחה, אני זוכרת שמ' הייתה בשוק כשסיפרתי לה את זה.
לא היה דבר כזה שנקראה "אינטימיות" אצלינו.
את החזיות שלי, הוא קנה לי ועל הדרך קרע אחת מהן כשהוא כעס עלי.
כמובן שהוא גם היה נכנס לתא המדידה, זה היה לגיטימי.
מהימים ששכבנו ביחד במיטה אני זוכרת דברים במעורפל- הרגל שלו הייתה על שלי, נשיקות בפה ובכי שלי עם תפילה שהכל יסתיים כבר מהר וששוב יגיע יום ראשון.
השיער שלי בזמנו, היה קצר מאוד- הוא לא הרשה לי לגדל שיער ארוך, למרות שבגיל 14 או 13 כבר לא שאלתי והתחלתי להאריך.
אני לא יודעת אם המאמר הזה מדעי, מחקרי או מה שזה לא יהיה, הוא נכון לי, הוא נכון לניתוח הפסיכולוגי של מה שקרה לי והכי חשוב- הוא עזר לי להתמודד ולהשים את זה בצד.
ואגב- מהסימפטומים שם? יש לי הכל חוץ מאחד, עניין חוסר היכולת לבטא כעס מול ההורה הנגדי.

זה הסיפור שלי

לגבי הקשר לבדסמ- נותנים לזה קשר רק אם רוים לתת לזה.
היום אני במערכת יחסים זוגית (בלי עיין הרע) בריאה ביותר ומה שקרה בעבר שלי הוא הכי הפוך מבדסמ כמו שאנחנו מגדירים אותו כיום.

קודם כל תודה על התגובה הכנה שלך. תודה גם על רמת החשיפה שלך כאן.
כשאני קוראת את התגובה שלך לא ברור אם מדובר בגילוי עריות או בגילוי עריות סמוי, אבל על פניו זה נראה כמו גילוי עריות. כך או כך רוב הסימפטומים דומים, ומדובר בהתנסות שכנראה משנה את המבנה הרגשי שלנו.

אני אשמח לשאול ולנבור קצת, אבל אני אבין אם זה לא הפורום המתאים לכך. תסכימי שאני אשאל כמה שאלות? בכל מקרה תודה. }{

קודם כל תודה על התגובה החמה
בנוגע לשאלות- אני אשמח לענות, במידה ואני ארגיש ביתר אי נוחות, אני אענה לך באדומה
כיום, בגלל שהתמודדתי עם הנושא הזה ואפילו סלחתי לאבא שלי, יותר קל לי לדבר עליו.

הניק שלך נשמע לי כל כך מתאים לך עכשיו
}{

את אומרת שסלחת לאבא שלך, זה תמיד צעד טוב כי כשאנחנו סולחים לאחרים אנחנו סוגרים מעגלים ומבינים שאנושיות היא דבר מורכב.

השאלות שלי הן - הרגשת אשמה בקשר הזה באופן כלשהו? שאת אחראית בדרך כלשהי למה שקורה? איך הרגשת כלפי אמא בסיטואציה? והאם היה לחיבור המיוחד הזה גם יתרונות?

תודה (:

תודה רבה }{
וכן, אחת מהסיבות שבחרתי את הניק הזה הייתה בגלל העבר המורכב שלי

הלסלוח בהתחלה הגיע ממקום של שחרור עצמי, לשנוא אותו שאב ממני המון אנרגיות בזמנו, היום אני עדיין מרחמת עליו שהוא הגיע למצב הזה בכלל.

הרגשתי מאוד אשמה, אם זה בגלל שיש לי אולי משהו מושך יותר, אם זה בגלל שאני כביכול "לוקחת" אותו מאמא שלי ואפילו ברמה השוואתית ביני לבין האחים שלי- אני קיבלתי יותר אהבה, כביכול.
רגשות האשמה ותפיסת האחריות המעוותת שהייתה לי גרמה לי ללכת לקיצון השני, להרחיק אותו ממני ולהגן על אמא שלי בכל דרך, תירצתי לעצמי שלשכב איתו במיטה זה גם דרך להגן על אמא שלא תחטוף מכות, כי זה מה שמרגיע אותו.
אני חושבת שרגשות אשמה מעווותות תמיד יהיו לי, אפילו היום יש לי מצבים שיש מעיין קול קטן מאשים ומתעלל בראש.
כלפי אמא? מאוד מורכב.
בהתחלה מאוד ריחמתי עליה, הייתי מאוד קשורה אליה והייתי מוכנה לתת את החיים שלי בשביל שהיא לא תסבול, היו פעמים שהייתי קופצת ואת האגרוף שהוא עמד לתת לה אני הייתי חוטפת.
בגיל 22-23 שנאתי אותה, האשמתי אותה בהכל, לא הצלחתי להבין איך זה שהיא לא הגנה עלי, הרי זה היה התפקיד שלה.
היום, אני הרבה יותר מבינה, הרבה יותר סולחת, הרבה יותר אוהבת אותה. אני כן יכולה לומר שאיתה לפחות לא נשארו משקעים בכלל בעניין הזה או בכל עניין אחר שהיה בעבר.
יתרונות? אני מניחה שזה עצר כמה מהתקפי הזעם שלו...
קשה לי לראות יתרון אחר בזה, כי כמה שכולם חשבו שאני הילדה הקטנה של אבא וכמה שהוא ראה בי הנסיכה הקטנה שלו, אני סבלתי מאוד.
אולי בגיל 5 נהנתי מהפינוקים... אבל כבר בבית הספר היסודי הגיעה התובנה שמשהו לא תקין שם ואיתו התפתח רגש האחריות וההאשמה העצמית ומשם זאת הייתה דרך מהירה מאוד להחלטה של: אני לוקחת את זה על עצמי ואני אתקן את הכל כי אני זאת שגורמת לכל הבעיות.

נשמע שעברתם כברת דרך לא קטנה, במשפחה. איך אבא הגיב לכל זה? ואיך המשפחה הגיבה? (אני רואה שיש לך אחים).

מעניין אותי גם עד כמה את טיפוס מרצה, ועד כמה סמכות מגרה אותך. עוד מסקרן אותי לדעת אילו תחושות יוצאות ממך בגילויי אלימות בסקס (לא כאב, כי אם אלימות), ובאיזה מצבי דחק (אם בכלל) את מצליחה לנתק את השלטר ולא להרגיש. האם את מכורה לכאב פיזי?

המון שאלות, אני יודעת (:
}{

לגילוי עריות "גלוי" התחום הזה מאד מרכב ואפור שכן זה מאד שכיח בגילאים מסוימים
להעריץ את ההורה, לרצות אותו, אבל עדיין אין זה נכנס לקטגוריה של גילוי עריות סמוי
מה שהופך זאת למשהו מובהק יותר וגם עושה את הקשר הישיר לבדסמ הוא -אבדן הגבולות.

ברגע שהמינונים והניואנסים הולכים רחוק מדי כלומר קרוב מדי בין הורה וילד זה נכנס לקטגורית הסמוי. אבדן הגבולות יותר מהותי לדעתי בהקשר לבדסמ בהיותו גורם משמעותי בעיצוב מבנה אישיות לא נורמטיבית, נטורל ללא עכבות, שהמיניות שלה אינה נורמטיבית. לעומת אהבת הכאב/שליטה/השפלה או אי גרוי מכאב שזה יותר אינדיבדואלי ופחות מאפיין כוללני.

אני גם חושב, אינטואיטיבית, בהתיחס למכלול הכתבה שאף פעם זו לא אותה רשימת מכולת של מאפיינים וסימפטומים נראה לי שבכל מקרה ישנה איזו ורסיה של גילוי עריות סמוי עם חלקיות כזו או אחרת של סימפטומים ומאפיינים. טוב שהבאת את זה.